פרשת בהעלותך

נס השלו ומבחן בתאווה ובהתאפקות

השלו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו   (Coturnix coturnix) והוא נפוץ כמעט בכל העולם הישן. לשלו  למסורת זיהוי וכשרות רציפה ופעילה ברבות מקהילות ישראל במזרח ובמערב.  גם סיפור נדידת השלו, לכידתו ואופן אכילתו מתאימים לתיאור המקראי. הרמב"ן העיר בכמה פעמים, שבניגוד למן שהיה בבחינת פלא גדול מאד, הרי שתופעת השלו הוא כדרך מנהגו של העולם (לשמות טז, ו; במדבר יא כ). אולם אין דרכה של התורה להתעכב באופן כה מפורט בתיאורי טבע, ריאליה והוויות החיים, אלא רק כאמצעי להעברת המסר האלוקי. גם הזיקה של הופעת השלו עם המן הניסי, מעידה שהיה כאן שינוי מסוים בטבע. במאמר זה ננסה להאיר את סיפור נס השלו לאור המציאות הריאלית המוכרת לנו, דבר שיש בו גם לחדד את הפן המוסרי שהתורה באה ללמד ממעשה זה.

השלו נודד פעמיים בשנה: בסתו ובאביב. נדידת הסתו מתחילה בסוף עונת הקינון באירופה. במהלך החודשים יולי-אוגוסט מתחילים העופות לנדוד ביחידים לכיוון דרום אירופה ושם הם מתלהקים לקבוצות גדולות. הנדידה מתרחשת בלילות בהירים ואילו במשך שעות היום הם נחים וצוברים מזון לקראת המשך מסעם. לשלוים ישנם כמה נתיבי נדידה. העופות שמתרכזים בחופי מזרח אירופה חוצים בלילה אחד את הים התיכון מהלך כ900-750- ק"מ מחופי יוון ותורכיה לחופי דרום ישראל, סיני ומצרים ועד טריפולי שבמערב. השלוים נראים בעיקר לאורך קו החוף של צפון סיני עם אור ראשון ועד שלוש שעות לאחר הזריחה. הם עפים בגובה נמוך וכאשר הם מגיעים לחוף לאחר מסעם המפרך הם תשושים לחלוטין, דבר המאפשר לצודם בקלות בעזרת רשתות. תיאור דומה של הופעת השלוים מופיע במקרא: "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה… וּכְאַמָּתַיִם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ" (במדבר יא לא).   עונת הציד העיקרית היא בסוף חודש אוגוסט ועד לתחילת חודש אוקטובר. רוב השלוים ממשיכים במסע נדידתם ושם הם חורפים.  השליו בעונת הסתו נחשב למשובח ושמן מאד. תכונה זו באה לידי ביטוי גם במקור חלק משמותיו הערביים: סומאן, סמאן ועוד, הנגזרים מתכולת השומן הגבוהה המצויה ברקמותיו בתקופה זו, דבר שצויין בלשון הפלגה בתלמוד (בבלי, יומא עה ע"ב).

נדידת האביב לכיוון צפון מתחילה באמצע חודש פברואר ונמשכת עד למחצית חודש מאי. בנדידת האביב השלוים נודד בלהקות קטנות ואפילו ביחידות ואינם מתרכזים באתרים קבועים ומוגדרים כבנדידת הסתו.  בעונה זו בשרו כחוש ובלתי ערב לחך ולכן גם אינו נדרש.

 

ציד שלוים

ציד שלוים באזור המזרח התיכון מתועד לאורך כל התקופות. העדויות הראשונות מופיעות על גבי תמשיחי קיר ממצרים העתיקה שם נראים ציד שלוים באמצעות רשתות. בדומה לכך ישנם מקורות מאזור חוף צפון סיני מהתקופה הרומית ומימי הביניים.   בתקופת נדידת הסתו פורשים התושבים רשתות לאורך כל קו העוף. כאשר השלו מגיע מן הים במעוף הנמוך ובמהירות 50-35 קמ"ש הוא אינו מספיק להבחין במלכודת ונתקל ברשת הצפופה ומסתבך בה. הציד הנמרץ באמצעות רשת כפולה שפותחה כנראה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, הביא להפחתה ניכרת במספר השלוים הנודדים. תהליך זה החל כאשר החל משנות השבעים של המאה התשע-עשרה החלו ליצא שלויים לארצות אירופה בכמויות עצומות, באמצעות ספינות קיטור, כאשר הצרכניות העיקריות היו יוון, איטליה ואנגליה. מספר הנתונים שנביא להלן מתייחסים לכמויות היצוא ממצרים ועל-פי ההערכה כמות דומה נצודה בחופי רצועת עזה וסיני. למשל, בשנת 1885 נאספו 300,000 פרטים, בשנת 1898 כ- 1,275,500 פרטים ובשנת 1920 כשלושה מיליון פרטים ולאחר מכן החלה ירידה בכמות השלוים, בעיקר בשל ציד אינטנסיבי.  בשנת 1939 נאסר היצוא במצרים ומאז פסק לחלוטין, אך הציד לצורך צריכה מקומית נותר. בשנת 1967 נלכדו לאורך חופי סיני ועזה לא יותר מ150,000- שלוים. הנתונים שהובאו לעיל על הכמויות הגדולות של ציד שלוים, עד כדי שלושה מיליון פרטים במהלך חודש אחד בשנה, מהויים את חלופת המזון הריאלית ביותר שמקבלת על הדעת, למאכל המן הניסי, בכמות שבה ניתן היה לכלכל את כל בני ישראל, כפי שעולה מתמיהתו של משה ותשובתו של הקב"ה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא (במדבר יא כא-כג).

נס השלו

התיאור המקראי אינו מותיר בספק שאכן מדובר בעוף המכונה בימינו בשם שלו והוא מעוגן במציאות כפי שהיא מוכרת לנו בימינו. הגדיל לנסח את הדברים הרמב"ן בפירושו לתורה:

"כי לא יעשה זה במופת וכן היה שנסע רוח מאת ה' כמנהגו של עולם, לא רוח ים חזק מאד ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם, ועוד שכבר היה להם כן ולא חדש עתה, רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר יא כ).

 

אזכור השלו בתורה

מקום מועד
שמות טז, יג מדבר סין, בין אלים ובין סיני                                                              (שמות טז א) טו אייר

(שמות טז א)

במדבר יא, לא-לג מדבר פארן                                                         (במדבר י' יב) כ' אייר

(במדבר י' יא)

 

אולם אם ננתח את הפסוקים בהקשר למועד והמקום שבהם נזכרת פעמיים הופעת השלו, נגלה שאין הדברים מתיישבים עם המציאות המוכרת בימינו. מסתבר, שאכן היה כאן שינוי מ"מנהגו של עולם", והנס לא הצטמצם לתזמון השלו על פי הצו האלוהי, רק בבחינת "שאל ויבא שלו" (תהילים קה מ). על פי התיאור המקראי השלו הופיע בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד הרגיל של נדידת הסתו.  התרחשות נס השלו בנדידת האביב, כאשר הוא מובא מדרום בידי הרוח המזרחית מובא במפורש גם בספר תהילים: "יסע קדים בשמים, וינהג בעזו תימן, וימטר עליהם כעפר שאר, וכחול ימים עוף כנף" (עח כו-כז).

יתירה מזאת, השלו הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן. זיהויים המדויק של אתרים אלה אינו חד משמעי, אך מקובל שהוא באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בחופי צפון סיני. יוצא אפוא, שנס השלו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלוים, לפחות בתיאור ספר שמות הגיעו בערב (טז יג) ולא עם בוקר.

ממה מתו בני ישראל ?

בתורה מסופר שעם ישראל אסף כמויות גדולות של שלו, והנה כאשר הם החלו לאכול, הקב"ה  הכה בהם 'מכה רבה מאד' (במדבר יא לב-לג). באירועים אחרים מפרט הכתוב כיצד ה' מכה את המתאוננים; באמצעות 'אש ה' (שם, יא א-ג) וה'נחשים השרפים' (שם, כא ו). אולם כאן אין הכתוב מפרט כיצד ה' מכה את המתאוננים. להלן נציע פירוש שבני ישראל מתו מהרעלה, כתוצאה מאכילת השלו, שהקב"ה מביא להם. ממבט ראשון, דומה שפירוש זה נשמע מוזר ואף לכאורה רחוק מפשטי המקראות, אך כפי שנראה בהמשך, דוקא פירוש זה קולע לפן המוסרי אותו הכתוב מבקש ללמד.

עדויות קדומות מצביעות על כך שבשר השלו נחשב בנסיבות מסוימות לרעיל. אריסטו (מאה רביעית לפנה"ס) דן ברעילות השלו וקבע שמקור ההרעלה באכילת זרעי רוש העקוד, שידוע שבזרעיו ישנם חומרים אלקלואידים העשויים לגרום למות. אברבנל כתב זאת במפורש: "ובחר הקדוש ברוך הוא לתת להם את השלו לפי שהוא ארסיי וכבר זכרו הרופאים שהשלו הזה אוכל הרו"ש והוא הנא"פילו (Aconitun) הממית" (במדבר סוף פרק יא). אחד מהאירועים הדרמטים של הרעלה שתועדו בעת החדשה  אירע ב3.5.1980- כאשר בבוקר אותו יום צנחו להקות שלוים גדולות על סיפון מיכלית הנפט "סטאר אוף בחריין", ששטה בים התיכון. המלחים שנפשם קצה בשימורים, ליקטו שלוים והכינו מהם ארוחה. כעבור 12 שעות, שה"בשר עודנו בין שיניהם" חשו רבים מהם הפרעות נשימה ושיתוק ברגליים. שלושה אנשי צוות מתו והאחרים בקושי הצליחו להשיט את המכלית לנמל נאפולי.

הרפואה מכירה את תופעת ההרעלה משלוים, והוא ידוע בשם Coturnism הנגזר משמו המדעי של השלו ((Coturnix. מניתוח הנתונים עולה שבשר השלו הוא רעיל בעיקר בנדידת האביב ורק לעיתים רחוקות בסתו. המקור לרעילות אינו קשור לאכילת צמחים רעילים כפי שסברו הקדמונים, אלה כנראה בשל תוצרי חילוף החומרים המצטברים בגוף השלוים בהשפעת הנדידה באביב, שהיא קשה וממושכת יותר עבור השלוים מאשר נדידת הסתו. באביב נאלצים השלוים לחצות את הסהרה כנגד הרוחות הצפוניות המצויות באזור זה. עלי פי נתונים אלה ניתן להסביר שהסיבה ממנה מתו בני ישראל במדבר היתה הרעלה של בשר השלוים, שהתרחשה כאמור בזמן נדידת האביב.

הפן המוסרי שבסיפור קברות התאוה

ההסבר שבני ישראל מתו בשל הרעלה, מעלה תהייה קשה מאד. מדוע הקב"ה הביא לבני ישראל שלוים, שמהם בסופו של דבר הם מתו. למרות תלונותיהם, היה לו לקב"ה לקיים את דבריו ולהעניק להם בשר כפי שביקשו (במדבר יא יט-כ) ?

ההסבר שלנו קשור אף הוא לריאליה הקשורה לאכילת השלו. מסתבר שכאשר הציידים לכדו את השלוים הם נהגו להכניס אותם לכלובים שם הם שהו ימים רבים, עד שהובלו למכירה מסיני למצרים ולארצות אירופה. גם השלוים שנאכלים כיום על ידי הבדואים אינם נאכלים מיד, ביודעם שבשר השלו שזה עתה ניצוד טעמו קשה ומר, כנראה בשל הרעילות שהצטברה בבשרו. רק לאחר מספר ימים הרעילות שהצטברה בבשר השליו מתפרקת ונעלמת. סיפור זה אפוא מסביר מדוע בני ישראל מתו באכלם את השלוים:

"וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד (במדבר יא לב-לג).

לפי הפירוש שאנו מציעים כאן, בני ישראל מתו בשל תאותם, ואת מיתתם את גזרו על עצמם, בכך שלא יכלו לשלוט ביצריהם ולא התאפקו ואכלו את הבשר מיד, "טֶרֶם יִכָּרֵת", לפני שהרעילות פגה ונכרתה מהבשר. יתירה מזאת, כפי שכבר אברבנל העיר, הם לא הסתפקו בכמות בשר המספיקה לקיומם, אלא המשיכו להלעיט את עצמם בכמויות גדולות שלא לצורך ובכך רמת הרעילות הפכה למסוכנת.

המקרא בא ללמדנו, שכל הדרישה לבשר היתה מיותרת ולא מוצדקת ('ועתה נפשנו יבשה'), שהרי היה להם צאן ובקר לרוב ואת המן ('והיה טעמו כטעם לשד שמן'). דרישתם לבשר נבעה לא מתוך צורך קיומי אמיתי אלא מתוך תאוה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהמקרא מזכיר לא פחות מחמש פעמים את הפעל תאו, שמלווה את ספור את נס השלו מתחילתו ועד סופו: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה… ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים. מקברות התאוה נסעו העם חצרות" (במדבר יא). וכן חוזר מוטיב התאוה בספר תהילים:"ויאכלו וישבעו מאד, ותאותם יבא להם. לא זרו מתאותם, עוד אכלם בפיהם, ואף אלהים עלה בהם, ויהרג במשמניהם ובחורי ישראל יכריע" (עח כט-לא).

סיפור נס השלו הוא דוגמה יפה שבאמצעותה ניתן להמחיש כיצד מחקר מדעי מאיר את הסיפור מקראי, הן מהצד הריאלי והן מהצד הניסי. בכך הוא מאפשר לנו להבין את הפן המוסרי והערכי לאשורו.

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: