נזיד עדשים

בניגוד לסעודת אברהם המייצגת תפריט עשיר של אנשים אמידים ביותר (בראשית יח ו-ח), הסעודה שמכין יעקב משקפת את התפריט העממי יותר, שכוללת כרגיל "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד). רק באירועים מיוחדים הגישו בשר צייד או מן הצאן (כז, ג-ד, ט). ההעדפות של סוג הבשר נקשר בפרשתנו לשני התאומים הלא זהים, השונים באופיים, שנושאת רבקה. הראשון הוא עשו המתואר כאדמוני – "איש יודע ציד איש שדה" ואילו יעקב "איש תם יושב אוהלים", כלומר רועה צאן (השוו בראשית ד, כ). יצחק שהוא "איש שדה" בעצמו (כד, סג; כו יב) אוהב את עשו ואת המטעמים שהבשר שהוא צד (כד, ג-ד) ואילו רבקה שמגיעה מבית של רועי צאן אוהבת את יעקב ויודעת להכין מטעמים מגדיי עזים ( ט).

העדשים נזכרים במקרא 4 פעמים, תמיד בלשון רבים והם מזוהים באופן חד משמעי עם מין הקטנית העגולה הידועה בשם זה בימינו. חז"ל  נתנו לעדשים סימן שדה מאפיין: "עדשה זו אין לה פה" (בבלי, בבא בתרא טז ע"ב). כלומר, חלקה, בניגוד לשאר מיני דגנים וקטניות שיש להם סדק או בליטה. העדשים  הם גידול מסורתי בחקלאות הים תיכונית. הם נזכרו בין גידולי השדה בימי דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (ש"ב כג, יא). כמו כן, הם היוו מרכיב מזון בסיסי וחשוב, עם חיטה, שעורה ופול (ש"ב יז כח; יחזקאל ד, ט). עדשים נמצאו בממצא הארכיאולוגי באתרים רבים במזרח הקרוב, כולל אתרים מארץ ישראל מתקופת המקרא.

יעקב מכין נזיד ועשיו מגיע מהשדה ומבקש מאחיו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו אדום" (כה ל). אי אפשר להתעלם מהקשר הסמנטי שבין אדמוני> האדום האדום> אדום. המקרא מבקש לרומז בכך על אופיו הגס של עשיו, שעיסוקו הוא ציד בעלי חיים שכרוך באכזריות ושפיכות דמים. הקשר עם ה"דם" נעשה בין היתר באמצעות שימוש בכפל לשון של צבעו האדום של נזיד העדשים. שאלה מסקרנת היא ממה נבע צבע זה?

בימינו ישנם זני עדשים שונים, ירוקים, חומים, כתומים ואף שחורים. אסף הרופא מזכיר את "העדשים המכורכמים והאדמדומים". קשה לדעת בוודאות איזה זן עדשים נזכרים בפרשתנו. אבל בהנחה שמופיעה אצל פרשנים שונים (למשל רש"י), שמדובר בעדשים אדומים, הכוונה לאלה בעלי גוון חום או כתום, שנכללו בספקטרום הגוונים הנרחב של המונח  "אדום" בלשון הקדמונים. זה  מתאים לגוון האדמוני (ג'ינג'י) של עשיו או לגוון "הפרה אדומה", שהייתה למעשה בגוון חום-כתום. כיוון אחר של פרשנות הוא שמדובר בגוון התבשיל שהתקבל באמצעות התבלינים שבו, כמו למשל תוספת של פרי האוג (סמאק). רבנו אברהם בן הרמב"ם כתב שעדשים בבישול בחומץ ודבש – תבשילם אדום.

יש להניח שנזיד העדשים שבושל זמן ממושך היה נוזלי ונימוח, כעין מרק סמיך. לכן יתכן שעשו לא זיהה את רכיביו  של הנזיד והתייחס רק למראהו: "האדום  האדום הזה". גם ציון העובדה שהוא הגיע מהשדה "עיף" רומזת לכך. מונח זה אינו משמעות יגיעה מעבודה, שהרי היה יכול ללכת לישון, אלא בלשון המקרא הוא צמא ורעב (השוו איוב כב, ז ועוד). עשו ביקש אפוא להרוות את צמאונו בנוזל האדום.

אופיו של עשו מתגלה גם בדרך בקשת הנזיד "הלעיטני", צורה ייחודית במקרא, אבל מוכרת בספרות חז"ל כפעולה של האבסת בעלי חיים. כלומר מדובר באכילה גסה או ליתר דיוק בגמיעה חטופה, בדרך של בליעת המזון ללא לעיסה. הכתוב ממחיש את פזיזותו וקלות דעתו במקבץ של חמישה פעלים: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד). עשו מונע על ידי דחפים מידיים, מבלי לחשוב על העתיד ומוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. אדם כזה אינו ראוי להמשיך ולשאת את העול של היעוד הרוחני, בהפצת ייחוד האל ומוסר הצדק שלו, במסלול שבו התחילו אבותיו.