הזית והגפן בפרשת נוח

והנה עלה זית  (ח, יא).

המפנה המשמעותי בסיפור מי המבול בא לידי ביטוי במילה "והנה", כאשר היונה חוזרת בשנית עם עלה זית בפיה. הפסוק מציין במפורש שזה היה הסימן שלימד את נוח שאכן יבשה הארץ.

אזכור הזית אינו מיקרי. כידוע המבול  התרחש בחודשי החורף (ז, יא) ובתקופה זו כל עצי הפרי החשובים נמצאים בשלכת, כגון גפן, תאנה ורימון, בעוד הזית הוא ירוק-עד ונקל היה ליונה למצוא עלה של זית.

מציאותו של הזית מעידה שהוכשרה הדרך לישובו של עולם.  הזית הוא עץ פרי ידוע בעמידותו וביכולותו להתגבר על פגעי הטבע. הוא מותאם לאקלים הים תיכוני חם ויובשני מחד, אבל רגיש לבעיה של העדר ניקוז מים בקרקע. כלומר, באופן סמלי אזכור הזית, אכן מוכיח שהקרקע יבשה באופן מוחלט. המים כלו לא רק בפסגת הרי אררט המושלגים, אלא גם באזורים הנמוכים והחמים יותר. לזית שימושים רבים, מזון ותאורה – מציאותו מעידה שיש בסיס קיומי לעולם – אפשר להתחיל שוב, לצמוח ולחיות.

  ויטע כרם (ט, כ)

כמעט שנה היה נוח ומשפחתו כלואים בתיבה הצפה ומטלטלת על פני המים. כאשר יצא מהתיבה הוא החל לעבוד את האדמה ונטע כרם. יכול היה נוח לטפח עצי פרי אחרים כמו הזית הנזכר לפני כן (ח, יא), אבל הבחירה בגפן מלמדת את ההתקשרות העמוקה עם עבודת האדמה. יש בכך ביטוי לכמיהתו של נוח שעבר תקופה קשה של טלטול וחוסר ודאות במי המבול הגועשים ליציבות והתיישבות בקרקע.  אין לך גידול יותר מפונק ותובעני כמו הגפן ותוצריו הדורשים טיפול כמעט לאורך כל השנה.  זאת בניגוד לזית שרוב טיפוחו היא בעונת המסיק הקצרה. הגפן מסמל את ההשתעבדות לאדמה המאפיין את יושבי הקבע בניגוד לנוודים. בחברות נוודיות רבות לא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה. כך מסופר על הנבטים יושבי המדבר וקדמו להם הם בני  יונדב בן רכב (ירמיהו לה, ו-ז).

 דומה שמרומזת כאן ביקורת על נוח שמחליט להפוך במהותו איש אדמה ולהקדיש את כל מרצו וחייו לכך,  בעוד שהוא הזניח את כל חיי הרוח;  מאיש צדיק הפך נוח לאיש אדמה, המייצגת את החומריות. המבול התחולל משום שמלאה הארץ חמס והמים היו כביכול הגורם המטהר. אבל נוח מראה שכל אירוע המבול כביכול אינו משפיע עליו, במקום להתקדם הוא נסוג ונאחז באדמה, בחומר ולא ברוח  (ראו בראשית רבה, פרשת נח,  לו).

  מעבר לכך, קיימת כמובן סכנה  בצריכת יין שאינה מאוזנת; אמנם יין משמח לב אנוש (תהילים קד, טו), אבל השתעבדות והתמכרות ליין היא אסון, כפי שמובא על נוח לאחר שנטע כרם: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

בני דודנו הסוחרים בבשמים

וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן (כה ג).

סופה של פרשתנו עוסק ברשימת היוחסין של בני אברהם אבינו וקטורה (פרק כה). חז"ל דרשו שקטורה היא הגר אם ישמעאל: "למה נקרא שמה קטורה, שנאים מעשיה כקטרת" (תנחומא, פרשת חיי שרה, ח).  ניתוח שמות צאצאיהם  אכן מגלה את הזיקה הישירה שלהם למסחר בסממני הקטורת ולבשמים היקרים ביותר בעולם בתקופת המקרא. בשמות בני ישמעאל נמנו "מִבְשָׂם" (שם, יג) ו"בָּשְׂמַת" (לו, ג) – שנגזרו מהמילה בושם.

במסחר זה התמחו במיוחד בני "דְּדָן" ו"שְׁבָא"  (כה, ג), שפעלו בדרום חצי האי ערב, תימן וסעודיה של היום  ושלטו במשך מאות שנים במסחר הבשמים העולמי: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם" (יחזקאל כז כב).  על רקע זה יש להזכיר את הכתובת השבאית העתיקה שנמצאה בדרום תימן, ושנכתבה כנראה בסוף המאה השביעית. הכתובת מזכירה את שליחו של מלך שבא, ואת המסחר ל"דדן עזה וערי יהודה  "(HGR YHD).  כל העדויות הללו, ובמיוחד האחרונה שבהן מעמידה בקונטקסט היסטורי   את הרקע לסיפור המקראי המפורסם אודות המתנות שהעניקה מלכת שבא לשלמה המלך: "בְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד… לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא  עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מל"א י', י').  עד היום  מהווה אזור זה את בית הגידול הטבעי של עצי הקטורת כמו האפרסמון, המור ולבונה. המקרא מציין במפורש: "לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" (ירמיה ו כ). הישמעאלים כסוחרי בשמים נזכרו גם בסיפור מכירת יוסף למצרים: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז כה).

עדויות אחדות למסחר בבשמים מדרום ערב לישראל מתקופת הברזל הראשונה נמצאו בתל באר שבע ובערד בדמות מכסי אבן של בקבוקים קטנים. התפשטות המסחר בבשמים בא לידי ביטוי גם בהתרחבות השימוש הפרטי במקטרי קטורת דמויי מזבח.  עשרות מהן נמצאו למשל בתל מקנה (עקרון). ממצא יוצא דופן הוא מזבח שנמצא בתל באר שבע ועליו חרות עיטור של גמלים חד-דבשתיים. אין לראות בממצא המקטרים העשיר שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל רק עדות לשימוש בקטורת לצרכי פולחן, אלא הדבר קשור  לשימוש הנרחב של הקטורת לשימושי חולין בחיי היום-ביום בעולם הקדום, ובכלל זה בישראל, כפי שעולה למשל בדיני ברכות על ה"מוגמר" (משנה, ברכות ו, ו).

השבטים הערבים שלטו על דרכי הבשמים  גם בתקופת חז"ל והם למעשה ידועים בשם הנבטים. לא בכדי זיהה אונקלוס בתרגומו את 'קדר' עם הנבטים: "ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך" (יחזקאל כז כא) – "ערב וכל רברבי נבט אינון תגריך". גם הסופרים היוונים והרומים תיארו את המסחר הערבי בבשמים, כמו הרודוטוס: "בכיוון דרום הארץ המיושבת הרחוקה ביותר היא ערב. רק בה גדלים הלבונה, המור, הקסיה, הקינמון והלוט. את כל אלה, חוץ מן המור, משיגים הערבים בעמל רב…"  ( III, 107).

אין ספק שבני דודנו הערבים נמנו עם ספקי הקטורת והבשמים החשובים לבית המקדש. יתכן שמציאותם של חרותות בכתב דרום-ערבי בעיר דוד מהמאות שביעית-שישית לפנה"ס מעידות על קשרי מסחר אמיצים בסממני הקטורת. לעתיד לבוא ניבא הנביא ישעיהו, ישתתפו עמים רבים בגאולת ישראל ובבניין ירושלים והמקדש, ובני שבא יביאו בין היתר קטורת לעבודת ה':  "כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ" (ס, ו).

זהירות בולענים !

בפרשתנו מסופר על מלחמת עולם שהתרחשה באזור ים המלח. המערכה היא בין ארבע ממלכות הנמצאות מצפון לארץ ישראל לבין חמש ערי מדינה  הנמצאות בדרום ים המלח: סדום, עמורה, צבויים, אדמה וצוער.

מוקד התכנסות לקרב היה ב"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח (בראשית יד, ג) יתכן שמקור השם "שִּׂדִּים" רומז לחומר דמוי  סִיד (במקרא תמיד כתיב: שִּׂיד, למשל דברים כז ב), ואולי הכוונה לאזור הבקע בו מצויה תצורת חוואר הלשון המבהיקות מלובן ומזכירות בגוונם חומר זה.

באותו אזור המכונה "שדים" גם הוכרע הקרב כפי שמעיד המקרא: "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ–שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (שם, י).

מהם אותם בארות חמר שלתוכם הם נפלו?

הניקוד של המילה "בֶּאֱרֹת" בפרשתנו שונה מ"בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (בראשית כו טו) הרגילים. בפינה זו נבקש להציג את הפרשנות שמדובר בתופעת הבולענים הידועה בימינו באזור ים המלח. ההסבר המקובל מייחס את התופעה לירידת מפלס מי הימה בשנים האחרונות כתוצאה מהתייבשותה הנגרמת מסיבות שונות (סכירת סכר דגניה שמונע את הגעת מי הירדן, פעילות מפעלי ים המלח ועוד). נסיגת הים גורמת למי תהום מתוקים לחדור לשכבות המלח  בתת-הקרקע ולהמיס אותן. כתוצאה מכך נפער חלל תת קרקע ולעיתים שכבת הסלע העליונה נסדקת וקורסת לתוכו. כך נפערו בעשרות השנים האחרונות אלפי בולענים בגדלים שונים. הנזקים הכלכליים שנגרמים בעטיים הם כבדים, כמו פגיעה בתיירות בשל סגירת חופי רחצה, מטעי תמרים שננטשים וקטעים מכביש 90 הנמצאים בסכנת התמוטטות.

הבולענים עלולים להיפער באופן פתאומי.  ישנן עדויות לנפילת בני אדם לעומק רב לבורות שנפערו בפתאומיות.  ברוב המקרים הסתיים הדבר ללא פגיעת משמעותית,  אולי משום שקרקע החוואר רככה את חבטת הנפילה. יתכן אפוא שה"חמר" הנזכר בפרשתנו אינו האספלט (זפת) כפירוש המקובל, המצוי רק באזור ים המלח, אלא שכבת חוואר.  נציין שהחמר הנובע בדרום ים המלח מתערבב לעיתים עם אדמת חוואר וחצץ, ובעת העתיקה נהגו לזקקו בכדי לקבל את המוצר הטהור.

השאלה היא האם תופעת הבולענים הייתה ידועה גם בתקופת המקרא? מחקרים אחדים עסקו בתנודות מפלס מי ים המלח בתקופות ההיסטוריות. כך למשל, יש עדויות להתייבשות ים המלח בתקופת הברונזה הבניימית, מבלי קשר להתערבות האדם. הממצא המעניין הוא בולענים עתיקים, שנותרו מהם מעט סימנים. דוגמה לבולען כזה נמצא בנחל דרגה ממזרח לכביש 90 והוא שנוצר לפני כארבעת אלפים שנים (תודתי לפרופ' עמוס פרומקין ופרופ' אמוץ עגנון האוניברסיטה העברית על מידע זה). יתכן שבתקופתו של אברהם אזור דרום ים המלח היה יבש והיו בו בולענים. מאוחר יותר, בתקופת נתינת התורה, הוא היה אזור זה שוב מוצף ולכן הכתוב היה צריך לציין ש"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח" (יד, ג).

פשר ה"בֶּאֱרֹת" בפרשתנו, כמו רבים מהמונחים הריאליים מתחום הטבע המקרא; צמחים, בעלי חיים ועולם המחצב כבר אינם נהירים לנו. בשל ריחוק זמן האירועים אנו יכולים להציע רק פרשנויות והסבירות שלהם נמדדת בהסבר ריאלי שמתאים לתיאור מקראי. ההסבר המובא כאן מבטא את השאיפה של כל הפרשנים לדורותיהם לגשר על פני מרחק הזמן והמרחב בהתאם למציאות המוכרת להם.

נזיד עדשים

בניגוד לסעודת אברהם המייצגת תפריט עשיר של אנשים אמידים ביותר (בראשית יח ו-ח), הסעודה שמכין יעקב משקפת את התפריט העממי יותר, שכוללת כרגיל "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד). רק באירועים מיוחדים הגישו בשר צייד או מן הצאן (כז, ג-ד, ט). ההעדפות של סוג הבשר נקשר בפרשתנו לשני התאומים הלא זהים, השונים באופיים, שנושאת רבקה. הראשון הוא עשו המתואר כאדמוני – "איש יודע ציד איש שדה" ואילו יעקב "איש תם יושב אוהלים", כלומר רועה צאן (השוו בראשית ד, כ). יצחק שהוא "איש שדה" בעצמו (כד, סג; כו יב) אוהב את עשו ואת המטעמים שהבשר שהוא צד (כד, ג-ד) ואילו רבקה שמגיעה מבית של רועי צאן אוהבת את יעקב ויודעת להכין מטעמים מגדיי עזים ( ט).

העדשים נזכרים במקרא 4 פעמים, תמיד בלשון רבים והם מזוהים באופן חד משמעי עם מין הקטנית העגולה הידועה בשם זה בימינו. חז"ל  נתנו לעדשים סימן שדה מאפיין: "עדשה זו אין לה פה" (בבלי, בבא בתרא טז ע"ב). כלומר, חלקה, בניגוד לשאר מיני דגנים וקטניות שיש להם סדק או בליטה. העדשים  הם גידול מסורתי בחקלאות הים תיכונית. הם נזכרו בין גידולי השדה בימי דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (ש"ב כג, יא). כמו כן, הם היוו מרכיב מזון בסיסי וחשוב, עם חיטה, שעורה ופול (ש"ב יז כח; יחזקאל ד, ט). עדשים נמצאו בממצא הארכיאולוגי באתרים רבים במזרח הקרוב, כולל אתרים מארץ ישראל מתקופת המקרא.

יעקב מכין נזיד ועשיו מגיע מהשדה ומבקש מאחיו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו אדום" (כה ל). אי אפשר להתעלם מהקשר הסמנטי שבין אדמוני> האדום האדום> אדום. המקרא מבקש לרומז בכך על אופיו הגס של עשיו, שעיסוקו הוא ציד בעלי חיים שכרוך באכזריות ושפיכות דמים. הקשר עם ה"דם" נעשה בין היתר באמצעות שימוש בכפל לשון של צבעו האדום של נזיד העדשים. שאלה מסקרנת היא ממה נבע צבע זה?

בימינו ישנם זני עדשים שונים, ירוקים, חומים, כתומים ואף שחורים. אסף הרופא מזכיר את "העדשים המכורכמים והאדמדומים". קשה לדעת בוודאות איזה זן עדשים נזכרים בפרשתנו. אבל בהנחה שמופיעה אצל פרשנים שונים (למשל רש"י), שמדובר בעדשים אדומים, הכוונה לאלה בעלי גוון חום או כתום, שנכללו בספקטרום הגוונים הנרחב של המונח  "אדום" בלשון הקדמונים. זה  מתאים לגוון האדמוני (ג'ינג'י) של עשיו או לגוון "הפרה אדומה", שהייתה למעשה בגוון חום-כתום. כיוון אחר של פרשנות הוא שמדובר בגוון התבשיל שהתקבל באמצעות התבלינים שבו, כמו למשל תוספת של פרי האוג (סמאק). רבנו אברהם בן הרמב"ם כתב שעדשים בבישול בחומץ ודבש – תבשילם אדום.

יש להניח שנזיד העדשים שבושל זמן ממושך היה נוזלי ונימוח, כעין מרק סמיך. לכן יתכן שעשו לא זיהה את רכיביו  של הנזיד והתייחס רק למראהו: "האדום  האדום הזה". גם ציון העובדה שהוא הגיע מהשדה "עיף" רומזת לכך. מונח זה אינו משמעות יגיעה מעבודה, שהרי היה יכול ללכת לישון, אלא בלשון המקרא הוא צמא ורעב (השוו איוב כב, ז ועוד). עשו ביקש אפוא להרוות את צמאונו בנוזל האדום.

אופיו של עשו מתגלה גם בדרך בקשת הנזיד "הלעיטני", צורה ייחודית במקרא, אבל מוכרת בספרות חז"ל כפעולה של האבסת בעלי חיים. כלומר מדובר באכילה גסה או ליתר דיוק בגמיעה חטופה, בדרך של בליעת המזון ללא לעיסה. הכתוב ממחיש את פזיזותו וקלות דעתו במקבץ של חמישה פעלים: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד). עשו מונע על ידי דחפים מידיים, מבלי לחשוב על העתיד ומוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. אדם כזה אינו ראוי להמשיך ולשאת את העול של היעוד הרוחני, בהפצת ייחוד האל ומוסר הצדק שלו, במסלול שבו התחילו אבותיו.