פרשת וילך
כִּתְבוּ לָכֶם אֶת–הַשִּׁירָה
בפרשתנו מצווים משה יהושע: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "(דברים לא, יט). נחלקו הפרשנים מהי אותה שירה. לדעת הרמב"ם מפסוק זה לומדים על מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א; ספר המצוות, עשה, יח).
סקירה זו נקדיש לחומר שעליו כותבים ספר תורה. על פי ההלכה אפשרי רק על גבי עור בהמה וחיה טהורה ואפילו נבלות וטרפות (רמב"ם ור"ת). ישנם שלושה סוגי עורות. א) גויל – עיבוד העור בשלמותו בשיטה המשתמשת במלח, קמח ועפצים והיא קיימת עד היום בקרב יהודי תימן. חלוקת העור לשניים ועיבודם לאחר הסרת השער מאפשרת לקבל שני סוגי עורות נוספים, ולהן הסברם ע"פ הרמב"ם: ב) דוכסוסטוס – החלק הדק שבצד השיער והוא מיועד לכתיבת מזוזה ומצד השיער בלבד. ג) קלף – החלק העבה שבצד הבשר, והוא כשר לכתיבת סת"ם מצד הבשר. בתקופת הגאונים אנו שומעים על שיטת עיבוד נוספת באמצעות סיד בלבד השכיחה בימינו, בקרב כל יהודי אשכנז ורוב קהילות הספרדים.
כרגיל השתמשו בעורות של עגלי בקר, כבשים ועיזים, ואולם בכל קהילות ישראל ישנם בימינו מאות ספרי תורה שנכתבו על קלף וגוויל של מינים שונים של בקר, צבאים ואיילים. השימוש בעורות צבאים נזכר בספרות חז"ל. למשל, ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים ברשתות פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים ומעורם היה מכין מגילות לכתיבת חמישה חומשים (כתובות קג ע"ב). עור של צבי נחשב ליקר ביותר, שכן כתיבתו דרשה לכידה של צבאים רבים שכרגיל היו חיות בר. כתיבת ספרי תורה על עורות צבי הייתה שכיחה ביותר בעירק והם נשלחו לקהילות שונות במזרח, כמו בכורדיסתאן, בתורכיה ובסוריה. ספרים כאלה הגיעו לארץ-ישראל: בירושלים, בצפת ועד היום ניתן לראות כמותם, למשל, בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון.
השימוש בעורות של אילים (Deer-Hirsch) לכתיבת סת"ם היה מקובל בעיקר באירופה, שצבע הקלף הוא בגוון אדום.הרב יהודה ברצלוני, מגדולי חכמי ספרד בראשית המאה השתים-עשרה בשם הקדמונים שעורות האיל והג'ירפה הם המתאימים ביותר לכתיבה של ספרי תורה בגויל, מפני שניתן לעבדם באופן שיהא אורכם כהיקפם בשיעור ששה טפחים.
במסגרת מחקר שערכנו ביקשנו לתעד את מלאכת ייצור הגויל המסורתית שעבר עד כה בתורה שבעל פה. כמודל למחקר שימש עור ג'ירפה שנפשט מפרט שמת בספארי. מדובר למעשה בעור חיה טהורה העבה ביותר כ- 18 מ"מ. אגב, מהגוויל שדוקק נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה (כיום בפתח ביתי). השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל.
פרשת ניצבים
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה (דברים כט, יז).
הברית שעורך הקב"ה עם ישראל בפרשתינו כוללת את הפרט ואת הכלל. הבסיס מתחיל מהאדם הבודד שעלול להשפיע על המשפחה ובמעגל הרחב יותר על השבט והעם. הפסוק מדמה זאת ל"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". השורש הוא איבר בצמח שבתוך האדמה שממנו הצמח מתפתח, אך במקרא הוא מסמל את היסוד של טבעו של האדם. כמו השורש הנסתר, שטמון בתוך האדמה, קשה לעיתים לעמוד על טיבו של האדם, להיכן לבו פונה, לטובה או לרעה. האם מדובר ב"שורש צדיקים" (משלי, יב, ג) או בשורש רשעים ואז הסכנה שהוא שיתרבה ויקלקל את כל הסובבים אותו. במקרה הזה, הדימוי הוא ל"ראש ולענה", צמד צמחים הנזכרים בכפיפה אחת חמש פעמים במקרא.
מהפסוקים עולה שהלענה הוא צמח מר, ואולי אף רעיל: "ואחריתה מרה כלענה" (משלי ה ד), שממנו הכינו שיקוי מר: "השביעני במרורים הרוני לענה" (איכה ג טו). הלענה משמשת כביטוי לדבר רע ונפסד (עמוס ה ז; ו יב) ומשמש ביטוי ציורי לנזק הגורמים הסרים מדרך ה', שכביכול מרעילים את העם: 'שורש פורה ראש ולענה' (דברים כט יז). לפי הקשרים אלה, ייתכן שיש קשר פילולוגי בין צמח ה'לענה' ובין שורש הפועל הערבי 'לַעַן' (لَعن), כלומר לשון קללה. בתרגומים הלועזים היא זוהתה עם מין לענה (Artemisia). אחרים זיהו אותו עם צמחים מרים או רעילים כמו אבטיח הפקועה, יריקת החמור וזקום מצרי.
ה"רֹאשׁ" או "רוֹשׁ" נזכר במקרא ככינוי לרעל, כמו של נחשים: "כראש פתנים יינק" (איוב כ טז). דימוי זה מתאים בישעיהו לשורש הנחש, שממנו יכול להתפתח נחש צפע ארסי והוא יהפוך לשרף מעופף – הנחש הקטלני ביותר בספרות המקראית: "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (יד, כט). מפירוש רש"י ופרשנים מאוחרים עולה שהמקור ל'ראש' הוא צמחי. למעשה, רק בקרב החוקרים המודרנים אנו מוצאים את הנטיה לזהות את ה'ראש' המקראי כצמח רעיל ספציפי. בין הצעות הזיהוי הרבות: מיני שיכרון (Hyoscyamus) או הצמח הנקרא בימינו רוש עקד ((Conium maculatum.
בדיקת של מקטרים שנמצאו בתל יבנה מתקופת הברזל נמצאו שרידי חומר אורגני. האנגליזה הראתה שהם מכילים scopolin חומר נרקוטי המצוי בכמה מצמחי הלענה והשכרון. חומר זה שימש כנראה סם הזיה נרקוטי כחלק מהפולחן הפלישתי.
הצעה מסתברת ביותר היא שמדובר בצמח הפרג התרבותי ((Papaver somniferum, שמוצאו בסביבות אגן הים התיכון ומשם התפשט לאזורים אחרים. זיהוי זה מתבסס על הדמיון של הלקט הפרג ל'ראש' ועל החומר הנרקוטי הרעיל המופק בו. לנימוק זה יש לצרף את הטעם המריר של הסם והסכנה שבשימוש המופרז בו. כך למשל כתב רמב"ן בספרו תורת הבית, על ההמנעות מקבלתו מהגויים: "אופיון – כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגין וסכנה הוא לקבלו מהן, שאינו דבר מומחה". מעניין שהשם היווני של הפרג התרבותי הוא Rhoeas; ייתכן שהוא נגזר מהשם העברי הקדום – 'ראש'.
מהממצא הארכיאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח זה היה ידוע במרחב של ארץֿישראל. בלבנט נמצאו פכיות קטנות, המתוארכות למאות 15-12 לפנה"ס. הן נראות בדמויות הלקט הפוך של פרג. פכיות אלה יוצרו בקפריסין ובין האתרים שבהם נמצאו כלים אלה בארץֿישראל. בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אלעג'ול גילתה שזו הכילה שרידי אופיום. יוצא אפוא, שיצרני הסם בקפריסין, אשר שיווקו אותו בכל הלבנט, עיצבו את המכלים בדמות המוצר – הלקט הפרג – כדי לרמוז על תכולתם. ממצא זה מעיד שהשימוש באופיום במרחב ארץֿישראל היה שכיח.
היחס של התורה כפי השימוש ב"ראש" הוא שלילי, הסכנה בשימושו אינה רק גופנית ואחריתה מרה. אלא ההתמכרות אליו אינה מאפשרת לאדם לעבוד את ה' במלוא חושיו הטבעיים מתוך עבודה עצמית והתקשרות אמתית.
פרשת כי תבוא
ברזל ונחושת
הנחושת וברזל היו בין המתכות השכיחות ביותר בחיי היום-יום בעת העתיקה. בפרשתנו משמשות מתכות קשות אלה כדימוי לקללה: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל" (דברים כח, כג). בספר ויקרא הדימוי בין השמים והארץ הוא הפוך (ויקרא כו, יט), אך משמעו אחד. המקרא משתמש בנחושת ובברזל בכדי להמחיש את הבצורת הקשה, עד כי השמים יתקשחו כנחושת ולא ימטירו גשם והארץ לא תיתן פריה כברזל נוקשה שאינו מצמיח דבר.
הנחושת נזכרת במקרא כ-150 פעמים (כולל שמות, כמו: נחושה ונחושתיים) ואף הממצא מארץ ישראל הוא עשיר ביותר. התפתחות טכנולוגית אפשרה לקבל כלי נחושת בעלי חוזק וקושי באמצעות השימוש בסגסוגת הנחושת בתוספת בדיל, במה שמכונה בימינו ארד או ברונזה, שעל שם תהליך זה נקבע הכינוי "תקופת הברונזה". בלשון המקרא קיימת הבחנה בין ה"נחושת" ובין הברונזה הקשה הנקראת בשם "נחושה" (ויקרא כו יט; ישעיהו מח, ד). אתרי כרית הנחושת באזור ארץ ישראל היו בבקעת תמנע, שכיום נוטים לתארך אותם למאה העשירית לפנה"ס, תקופת מלכי ישראל. אתר נוסף השייך למעשה לאותה שכבה גיאולוגית הוא אזור פונון, בצפון מזרח הערבה.
במהלך המאות 12 – 11 לפנה"ס החל להיות השימוש בברזל רווח בקרב האוכלוסייה, תהליך איטי וממושך, שהיה בתחילה תחת מונופול שלטוני, כפי שנרמז במקרא (ש"א יג, יט-כא). מסחר בינלאומי בברזל מאיכות משובחת נזכר במקרא (ירמיהו טו, יב; יחזקאל כז, יט). השאלה היא מה היו עיקר מקורות הברזל והנחושת לצרכים המקומיים בארץ ישראל. על רקע זה יש לבחון את הפסוק המזכיר את הברזל והנחושת בתיאור טבעה של ארץ-ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט) – האמנם ?
לפי הידוע לנו ישנם בארץ ישראל שני אזורים שבהם ניתן למצוא עפרות ברזל בריכוז יחסית גבוה. הראשון הוא בצוק מנורה שבצפון הארץ והשני הוא ברכס עשת דרומית למושב פארן. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה ניסיון להפיק משני אתרים אלה ברזל, אך הסתבר שאין הדבר ריווחי מבחינה כלכלית. עפרות ברזל נמצאים גם בעבר הירדן, כמו באזור עג'לון. אפשר שזה אזור "הר הברזל" הנזכר במשנה (סוכה ג, א). מכל מקום, נראה שרוב הברזל כחומר גלם יובא לארץ ישראל וכאן עסקו בייצור כלים שונים. סדנת ברזל המתוארכת למאה התשיעית לפנה"ס נמצאה בבית שמש והיא כללה כורים, כלי עבודה ומאות פריטי ברזל שיוצרו במקום.
מטרת המקרא בתיאור טבעה של ארץ ישראל הוא לא בהכרח לציין שהיא מתאפיינת ועשירה בברזל, אלא רק לציין את שבחה, שהיא בניגוד לארצות אחרות, מגוונת באוצרות טבע רבים, גם אם הם מועטים באופן יחסי. הכתוב מציין מגמה זו במפורש במילים המקדימות לאזכור הברזל והנחושת – "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".
פרשת ראה
להשיב את יחמור–הבובל לארץ ישראל
התורה מונה את עשרת בעלי החיים הטהורים לפי סדר שכיחותם וחשיבותם לאדם; שלוש בהמות מבויתות ושבע חיות בר, אחד מהם הוא היחמור (ויקרא יד ד – ה). כיום מכונה בשם "יחמור" מין אייל (Dama mesopotamica) והזיהוי המודרני מבוסס על השתמרות שמו בערבית 'יחמור' בניב המקומי של תושבים מהאזור שבין עירק לאירן.
אולם לדעתנו, מין זה נכלל במיני ה"איל" שברשימה, בעוד שיש לזהות את היחמור המקראי בהתאם למסורות הזיהוי הקדומות ביותר עם אנטילופת הבובל (Alcelaphus buselaphus). תרגום שמו המדעי (מיוונית): 'בקר-איל'. באנגלית: hartebeest. כך מובא בתרגום השבעים והוולגאטה. אורך גופה של האנטילופה הוא כשני מטרים, לשני הזוויגים קרניים עבות וקצרות דמויות נבל (40 ס"מ). הבובל גבוה יותר בכתפיו מאשר באחוריו, ראשו ארוך וצר. הוא חיה בעדרים, שוכן ערבה, וכיום היא נפוץ במישורי הסוואנה שבדרום אפריקה. ייתכן שמקור השם 'יחמור' בצבע פרוותו, חום-אדמדם, בדומה ללשון הערבית (בשורש 'חמר'). כמו כן, אפשר ששם זה נובע מכיוון שלראשו מראה ראש של חמור. בדומה לכך שמו של הבובל בערבית: "בקר וחש" כלומר בקר-בר או "בקר – חמור הבר".
הבובל חי בארץ ישראל בתקופת המקרא, כפי שעולה מהממצא הארכיאוזואולוגי. עד כה נמצאו שרידיו מתקופה זו באתרים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל, למשל בלכיש ובתל שריעה. הוא מופיע גם בציורי קיר קדומים שנמצאו במזרח סיני, ואין ספק שיונקים אלה ואחרים מייצגים תבנית נוף מדברית, שעמדה לפני המאיירים.
לפי המקורות המאוחרים, בית גידולו של בעל חיים זה היה גם לאורך הערבה ובקעת הירדן. ר' אישתורי הפרחי, שישב בבית שאן בראשית המאה ה-14, מתארו בדייקנות מפליאה: "והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגופו דק וגבוה מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". למעשה הבובל התקיים באזורנו עד למחצית השניה של מאה התשע-עשרה, כפי שציינו זאת חוקרי טבע חשובים כטריסטראם וישראל אהרני. כתוצאה של ציד בלתי מבוקר הוא נכחד מאזורנו וכיום נמצאים ממנו כמה תתי-מין בארצות אפריקה.
בפרויקט ההשבה לטבע של חיות הבר לארץ ישראל שנערך על ידי רשות שמורות הטבע בניצוחו של אברהם יפה החל מסוף שנות הששים של המאה העשרים, הובאו מארצות שונות, יענים, פראים, איל הכרמל ועוד. אולם במסגרת זו נגרע בטעות מקומו של הבובל . לאור הנתונים החדשים שאספתי פניתי לרשות שמורות הטבע והגנים על מנת לבחון את האפשרות לייבאו, לפחות לחי בר בערבה. לצערי פנייתי לא נשאה פירות והיא נדחתה משיקולים שונים, בחלקם באצטלה אקולוגית-מדעית. למשל, חוסר מקום בשטחים פתוחים לעוד פרסתן חדש בטבע ושאין להתייחס לחי-בר כאל גן חיות.
הגשמת חזרתו של עם ישראל לארצו אינה שלמה כל עוד נופי שורשיו וערש תרבותו והווייתו חסרים. פרויקט השבת הבובל יוכל להצטרף לרשימה של צמחים ובעלי חיים ששכנו בנופיה הקדומים של הארץ, נעלמו והושבו, כמו שיבת התמר, האפרסמון והאייל למינהו.
להרחבה: ז' עמר, "להשיב את אנטילופת הבובל לארץ ישראל", אריאל, 197 – 198 (תשע"א), עמ' 205 – 208.
פרשת דברים
הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)
הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).
הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).
הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני: "כאשר תעשינה הדברים- אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב: "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב). עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים.
מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש". בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).
פרשת שופטים
מתנות כהנה
אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג). מדובר בשחיטת חולין רגילה, מבהמות בלבד (בקר וצאן), שהיא מצות עשה מדאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות עשה, קמג). במשנה מובא שמצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל (חולין י, א). בתקופות הקדומות: התלמוד והגאונים עוד נהגו לקיים מצווה זו וישנן עדויות אחדות שהפעילו סנקציות, כמו קנס ונידוי לשוחטים שלא פעלו כנדרש. אולם במרוצת הדורות, כבר בימי ראשוני אשכנז, חלה התרשלות והתרופפות בקיום המצוה.
דומה, שרק בקרב יהודי תימן הקפידו לקיים מצוה זו, כפי שכתב המהרי"ץ, גדול חכמי תימן בעת החדשה: "דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה', כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך" (זבח תודה). ברוב השחיטה המקיימת כיום לא מקפידים על מצוה זו מתירוצים שונים, רובם כלכליים ובחלקם נובעים בעומקם מהריחוק הנפשי שלנו מחיי המקדש והחלשות מעמד הכוהנים.
חלקי בשר החייבים במנות כהונה מיצגים לדעת הרמב"ם את ה"ראשית" (כמו ביכורים וראשית הגז): הלחיים – הם האיבר הרך שיוצא מהראש, החשוב שבאיברים הנמצא בקדמת הגוף. הזרוע – רגל ימין קדמית שאתה מתחילה הבהמה לנוע. הקיבה – ראשית איברי העיכול (מו"נ ג, לט). אולם מעבר לטעמים השונים, נראה שמדובר בחלקי בשר שבעבר נחשבו למשובחים והטעימים ביותר (א"ע לדברים יח, ג). למשל, מהלחיים, בבישול ממושך מתקבל ג'לטין רב המשמש לציר. הלחיים כוללים את הלשון שלאחר התקנה מיוחדת נחשבת עד היום כמעדן. גם אכילת חלקי הקיבה נחשבה למאכל מקובל. בתימן נהגו לאכול אותם לאחר הניקור כהלכה, בעיקר את הכרס ((Rumen, הנקראת "כִּרְשֵָה". לדעת פילון החיוב במתנות הכהונה הוא להעניק את קיבת המיצים (על החוקים, א, 147) וכך נראה שהיא המכונה כרגיל בהלכה בשם "קבה" (למשל, הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות ז, ו). כיום קשה להשיג קיבות בהמה בשל הגבלות וטריניריות והטרחה המרובה הכרוכה בניקויים.
פרשת עקב
"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא יד).
דגן, תרוש ויצהר הם כינויים כלליים, לשלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את רשימת "שבעת המינים" (דברים ח, ח) ותוצריהם – גידולי היסוד של ארץ ישראל. מדובר בשמות נרדפים לתבואה, יין ושמן, מוצרים שניתן לשמרם לאורך זמן. המינוח המקראי שונה במשמעותו מזה המקובל כיום בלשון העברית בת ימינו.
דגן – נזכר 39 פעמים במקרא, שם כללי ליבול הגרגרים של מיני הדגניים, אשר שמשו בעיקר להכנת לחם. בתקופת המקרא נכללו בדגן: חיטה, שעורה וכוסמת. במשנה נזכרו "חמשת מיני דגן", שכללו גם את השיפון ושבולת השועל. לקבוצה זו מעמד מרכזי מאוד בהלכה, ומכאן החשיבות הרבה בהגדרת קבוצה זו ובזיהויה המדויק. זאת בניגוד למינוח הבוטני המודרני של ה"דגניים" (Poaceae), משפחה הכוללת כעשרת אלפים מינים.
תירוש – שם נרדף ליין. כך הדבר גם בלשון אוגרית וחתית וכן מבארים באופן עקבי התרגומים הקדומים, כמו תרגום השבעים ביוונית, אונקלוס בארמית ורב סעדיה גאון בערבית. יתכן שהתירוש הוא שם ספציפי ליין חדש (רמב"ן לדברים יד, כב, לפי יואל ב, כד; נחמיה י, לח).
כיום המשמעות של תירוש הוא "מיץ ענבים", שטרם עבר תסיסה והפך ליין. מיץ הענבים נקרא בלשון המקרא בשם "עסיס" (יואל א, ה) או אולי "משרת ענבים" (במדבר ו, ג) ואותו ניתן היה לנצל לשתיה בשלהי הקיץ מיד לאחר דריכת הענבים. בתנאי האקלים של ארץ ישראל ובהעדר תנאי קירור ופסטור המיץ מתקלקל ומתעפש תוך ימים ספורים. לכן לא סביר שהמקרא יזכיר את התירוש רבות (38 פעמים; יין נזכר 181) אם היה מדובר במשקה זניח ושולי כמיץ ענבים.
דומה, שהבחנה בין תירוש ליין מובאת לראשונה בספרות חז"ל. התוספתא בנדרים אומרת: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין" (ד, ג), מכאן שמדובר בשני מוצרים שונים. ואולם בתלמוד הירושלמי כתוב במפורש שהבחנה זו היא רק בלשון בני אדם, ובהלכות נדרים הולכים על פי לשון בני אדם. ומוסיף הירושלמי שבלשון התורה "'תירושך' – זה היין" (ירושלמי, ז א, מ ע"ב; ירושלמי, יומא ח ג, מה ע"א; בבלי, שם, עו ע"ב). אליעזר בן יהודה ממחדשי השפה העברית, אימץ במילונו את הפרשנות המאוחרת, אולי מבלי שהיה ער לבעייתיות הקשורה למציאות הריאלית. ומאז ועד עתה, התירוש הפך כינוי למיץ ענבים ולא ליין כפי שהיה בתקופת המקרא.
יצהר – נזכר 23 פעמים במקרא כשם נרדף לשמן-זית, למשל: "ארץ זית-יצהר ודבש" (מ"ב יח, לב, בהשוואה לדברים ח, ח). במקום אחד מצאנו במקרא את הפועל "יצהירו", כשם פעולת עצירת הזיתים לשמן.
פרשת כי תצא
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט)
יחס האדם לצומח בעת העתיקה; מוסר ופרקטיקה
הביטוי המקראי "כי האדם עץ השדה" בסימן קריאה (!) או שאלה (?) קיבל פירושים אחדים ובימינו גויס לתעמולת שמירת הטבע. בסקירה קצרה זו נבחן האם עמדת היהדות, לפחות בתפיסה המקראית משקפת נאמנה את הערכים המקובלים בעידן המודרני.
יחס האדם לצומח בעת העתיקה משתקף בדיני המלחמה הנזכרים בתורה. המקרא מחדד את עמדת היהדות בהביאה מקרה של מלחמה קשה, מצור ממושך, שברקע היו וודאי גם משקעי משטמה גדולה, אכזריות וחללים רבים שגבה האויב:
כִּי תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט-כ).
ממקורות היסטוריים וארכאלוגיים רבים למדים שכריתת עצי פרי בפרט והרס התשתית החקלאית של האויב בכלל, הייתה שיטה מקובלת בתורת הלחימה של העולם הקדום. כריתת עצים, לא נועדה רק לצרכים צבאיים טהורים, אלא גם כאמצעי לענישה, פגיעה במורל האויב, לזריעת חורבן ובהותרת "אדמה חרוכה".
כריתת עצי תמר עם פרות, בידי חיילים אשורים מתוך תבליט מארמון סנחריב
התורה יוצאת כנגד הנורמה שהייתה רווחת בעבר בכל התרבויות ובמידה מסוימת גם בימינו. מהבחינה הזו היא קובעת כאן קוד מוסרי חדש, שנועד לחנך את האדם לשלוט ביצריו, גם בימי המלחמה הקשים ביותר ולא לפגוע שלא לצורך ממשי בתשתית החקלאית, שאין לה חלק במאבק זה. כך ניסח את הדברים, מחבר ספר מקבים ד: "הלא גם על השנאה אל האויב יכולה התבונה לשלוט בכוח התורה, שלא נכרת את עצי הפרי של האויבים" (מקבים ד ב יד).
אמנם במקרא מסופר שצו זה לא קוים במלחמת ישראל ומואב, שם אלישע פקד בשם ה': "וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל-מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים" (מל"ב, ג יט). אולם כבר חז"ל עמדו על קושי זה והסבירו שמדובר בהוראת שעה, שאינה משקפת את הנורמה המצופה כרגיל מישראל (במדבר רבה כא ו).
חז"ל משווים בין עץ פרי לאדם. פיתוח חוש המחלה והרגישות יביאו כביכול לשמוע את קול זעקת העץ הנפגע: "בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דר' אליעזר לד). כך בדיוק נאמר על נשמת האדם שיוצאת מהגוף, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו (יומא כ ע"ב). ר' יוסף כספי בחיבורו 'משנה כסף', אף מביא טעם יוצא דופן המציג את הפסוק כפשוטו – האדם ועץ הפרי הם אחים, בעלי יחסי קרבה ממדרגה ראשונה, חלק ממשפחת הצמחים:
"שהודיענו בכולם שאנחנו צמח, עד שנדע שאנחנו והירקות, כמו הכרוב והחזרת אחים ואבינו אחד, על כן הוזהרנו שלא לכרות פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה, כלומר שהאדם עץ השדה, שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר (ישעיהו מ, ו).
ליחס לעצי הפרי ישנה משמעות הלכתית. למשל, לא הביאו עצי מערכה למקדש מעצי פרי פוריים (תמיד כט ע"ב). קוצצי אילנות טובות היו בין הגורמים שבגללם "מאורות לוקין" (סוכה כט ע"ב) ומי שעושה כן אינו רואה ברכה בעולם (פסחים נ ע"ב). מסופר על ר' חנינא שבנו מת משום שקצץ עץ תאנה (בבא קמא צא ע"ב). הרמב"ם הרחיב את האיסור הפגיעה בעצי הפרי לכל דבר שיש בו תועלת לאדם בגדר "בל תשחית" (הלכות מלכים ו, ח-י).
היחס לעצי סרק
עץ פרי מכונה במקרא גם בשם "עץ טוב", מקבל מעמד כלכלי וערכי מיוחד בשל התועלת והחיונית. אולם בשונה מזאת, התורה מתירה להשחית עצי סרק, לכרות ולהשתמש בהם לצורך בניית ביצורים. זה קשור לתפיסת עולמו של האדם בעבר. היער נתפס בדרך-כלל סמל לחורבן ולקללה, מקום עזוב ובית גידול לחיות טרף מסוכנות ובעיקר סמל אנטיתיטי לחקלאות וליישוב ארץ-ישראל. נדגים זאת בשני פסוקים:
"וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ… וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב, יד).
"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר… וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (ישעיהו יז, ט).
בהקשר לכך צריך להזכיר את תקנת איסור של גידול בהמה דקה בארץ ישראל בימי חז"ל. העז השחורה שרועה באופן בלתי מבוקר גורמת נזק קשה לחקלאות. לכן נדרשו הרועים להרחיקם מאזור הישוב החקלאיים. יחד עם זאת, הייתה מגמה מכוונת להפנות אותם דוקה לאזורי היער שבהם גדלו עצי הסרק: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל" (בבלי, בבא קמא צט ע"ב). מטרתה של תקנה זו הייתה לבצר את מעמדו של ענף החקלאות של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.
הקדמונים דאגו בעיקר לאינטרסים הכלכליים והקיומיים שלהם. מן הבחינה הזאת קולעת היא ההגדרה הקדמונית המכנה את עצי הבר צמחי 'סרק'. בימיהם לא היתה מודעות גדולה לגורמים האקולוגיים השונים ולחשיבותם לאדם באותה עוצמה כפי שהדבר רווח אצלנו כיום. הצומח הטבעי כגורם אסתטי ערכי המהווה 'ריאה ירוקה', הינו מושג שקיבל משמעות ערכית וחיונית חשובה רק בעידן המודרני, בעיקר על רקע הצטמצמות השטחים הירוקים. האיזון בין האדם לעץ השדה הופר. לכן נראה שבימינו אין היתר לכרות עצי סרק, אלא רק שיש צורך חיוני שגובר על חשיבותם.
להרחבה:
ז' עמר, "יחס האדם לצומח והחקלאות של ארץ-ישראל בימי- הביניים", בתוך: חקרי ארץ (ספר היובל לכבוד י' פליקס) ז' ספראי, א' פרידמן וי' שוורץ עורכים, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 178-167.
נ' ליפשיץ, "עצי פרי כחומר בניין בתקופות הקדומות", ארכיאולוגיה, 2 (תשמ"ט), עמ' 70-65.
הרב י' בן-נון, "הגנת הסביבה כהלכה", טבע וארץ, טז/2 (תשל"ד), עמ' 70-68.
ש' בן-שלום, "שמירה על החקלאות או על החורש – טעמה של ההלכה בדבר גידול בהמה דקה", חלמיש, 3 (תשמ"ו), עמ' 45-36.
פרשת האזינו
כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה
עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ
הפסוקים הבאים באים לתאר את עונשם של הגויים הנמשכים לאלילי שוא וסופם כרשעת סדום ועמורה. כל הרכיבים בפסוק הללו מתייחסים לענף הגפן ולתוצריו: לעץ, לאשכולות, לפירות הבודדים (ענבים) וליין המופק מהם. גם המילה "שדמה" פרושה "כרם-גפן". כך עולה גם מהפסוק: "כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה" (ישעיהו טז, ח). התיאורים מכוונים לקללה שבה ה' המטיר על אזור סדום ועמורה שהיה לפנים מקום פורה (יג, י) גפרית ואש עד שנהפכה כל הארץ "וצמח האדמה" (בראשית יט, כד-כה). האדמה הרוויה בגפרית ומלח לא תצמיח דבר מועיל (דברים כט, כב) וכך באופן מליצי הענבים המתוקים והמזינים נהפכו למרים ורעילים והיין לשיקוי ארס הנחשים הקטלני.
אף שאנו סבורים שהפסוקים מתייחסים לגפן היין, נזכיר שיש חוקרים שזיהו את "גפן סדום" צמחי רעל המזכירים בצורתם את הגפן ופירותיה, כמו "גפן שדה" (מל"ב ד, לט) המזוהה עם אבטיח הפקועה (Citrullus colocynthis) או סולנום השחור (Solanum nigrum) הנקרא בערבית "ענב השועל" או "ענב הנחש".
זיהוי אחר קשור לצמח פתילת המדבר הגדולה (Calotropis procera) או בשמו העממי "תפוח סדום". דומה שמדובר בזיהוי קדום ביותר שמובא כבר על ידי יוסף בן-מתתיהו: "וסמוכה לים-המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבורכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה…וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן כאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם על-דבר ארץ סדום" (יוסף מלחמת היהודים ד, ח, ד). במשך מאות בשנים רבים מהצליינים שתרו את אזור ים המלח מציינים בעקבות תיאור זה כיצד הם קטפו את הפרי הירוק שתוכו ריק וכיצד פרץ מתוכו עשן ואפר. הכוונה היא לענן של ציצות השערות הלבנות של הזרעים הנמצאים בפרי הצמח הרעיל, המופצים באמצעות הרוח. ראוי לציין שמסיבים אלה החלקים כמשי התקינו בגדים יוקרתיים בעת העתיקה ולדעת רב סעדיה גאון הם בגדי ה"בוץ" שמהם התקינו את בגדי הכהן הגדול. בימינו יש שזיהו את הצמח עם "פתילת המדבר" הנזכר במסכת שבת (ב, ב).
פרשת ואתחנן
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ(דברים ו, יא)
הישראלים והכנענים כעובדי אדמה בראי חז"ל
כאשר בני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים חלה תפנית משמעותית ביותר באורח חייהם. לא עוד עמוד ענן ועמוד אש שמגונן עליהם ולא עוד ירידת מן – לחם מן השמים. מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל להתמודד על קיומם בדרך הטבע. הפסוק מציין זאת במפורש עם הגיעם לארץ ישראל:
"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה, יב).
האתגר הגדול ביותר שעמד לפני הישראלים היה לערוך הסבה מקצועית מנוודות ולהתאים את עצמם לאופייה התיישבותי והכלכלי של הארץ, שמושתת בעיקרו על יישובי קבע חקלאיים. דבר זה חייב אותם הכשרה טכנולוגית ולא פחות מכך שינוי נפשי – תרבותי. על קשיים אלה אנו למדים מהדו שיח שניהלו בני יוסף עם יהושע לגבי הנחלה הקטנה שהם קיבלו ביחס למספרם הרב (יהושע פרק יז). תמונת המצב המדינית-התיישבותית היתה, ששטחי העמק הנוחים לחקלאות היו תפוסים בידי הכנענים שמצוידים ברכב ברזל. לכן יהושע לא הבטיח להם הבטחות שווא והציע להם לעלות על הר אפרים הדליל מישוב, לברא את היער ולהכשיר את הקרקע להתיישבות. בני יוסף חוזרים ודוחים את הצעתו בטענה ש"לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר" (יז, טז), כלומר איננו מיומנים בתרבות חקלאות ההר. לאחר שיהושע חזר וטען שאין פתרון אחר הם יצאו למשימה התיישבותית, שארכה כמה מאות בשנים והביאה למהפכה במפה הישובית. מאנשים ש"לא ימצא להם ההר" הם הפכו לעם ה' המזוהה עם ההר, עד כי הארמיים אמרו עליהם: "אלוהי הרים אלוהיהם" (מל"א כ, כג, השוו ישעיהו ב, ב). עצי הפרי ובורות המים ייצגו את התרבות החומרית הישראלית, כדברי רבשקה, שר אשור: "וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ" (מל"ב יח, לא; ישעיהו לו, טז).
עדות מוחשית לתמורה הישובית מוצאים בממצא הארכיאולוגי. בסקר הארכיאולוגי נערך באזור הר האפרים הסתבר שבתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ל-5 ישובים בעוד שבתקופת הברזל נמצאו 115 ישובים. תהליך זה התאפשר לאחר ששטחי חורש סבוכים של אלון מצוי, בעלי שורשים עמוקים נכרתו ונעקרו. לאחר מכן השטחים ההררים פולסו למדרגות (טרסות) והקרקע הטרשית סוקלה מהאבנים. המדרגות אפשרו גם את אגירת מי הנגר ומנעו סחף. אחת מבעיות הקיום העיקריות היו מקורות המים. בתחילה הישובים היו צמודים למעיינות כ- 80%, גורם שהגביל את תפרוסת הישוב במרחב, אולם בתקופת ברזל השימוש בבורות המים המטויחים החל להתפשט ואפשר את ההתפשטות של הישובים, כך שרק כ- 20% מהישובים היו סמוכים למקורות מים נובעים.
מנין למדו בני ישראל את מלאכת חקלאות ההר ? המחקרים הארכאולוגים מראים שתחילתם של מדרגות ההר בארץ ישראל והשימוש בחציבת בורות מטויחים הם קדומים, כבר מתקופות הברונזה. בני ישראל למדו זאת מעמי כנען שהייתה להם מסורת עתיקת יומין, ויישמו אותה באופן נרחב וחסר תקדים. בשטחי קרקע מיוערים וסלעיים, שלא עובדו מעולם נטעו עצי זית ועצי פרי מתוקים: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג).
התורה מציינת במפורש שבני ישראל ימצאו בארץ ישראל תרבות חקלאית עשירה: "וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ (דברים ו, יא). חז"ל אף הציעו שהכנענים ששמעו על מפלת מצרים, חששו מפני בני ישראל וביקשו להותיר להם אדמה חרוכה:
"כי אמר אלהים פן ינחם העם (שמות יג, יז)… ד"א כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים וקיצצו את הנטיעות וסתרו הבניינות וסיתמו המעיינות. אמר הקב"ה אני הבטחתים לאבותיכם שאני מכניסן לארץ חריבה, אלא כך הן מובטחין: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא), הריני מעכבם במדבר עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שיקלקלו. (תנחומא בשלח; מדרש הגדול, בשלח יג יז)
חז"ל שבחו את המיומנות הגבוהה של עמי כנען בעבודת האדמה; הם ידעו להתאים את סוג הקרקע והפרופיל שלה לכל גידול והכירו את תורת הארץ באופן מוחשי ביותר:
אלו בני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית לו כא ) אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו ? אלא שהיו בקיאין בישובה של הארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא (בבלי, שבת פה ע"א).
התורה תובעת מישראל לא להיות פסיבים ולהסתפק במפעל החקלאי של עמי כנען, אלא להמשיך בפיתוח שבה החלו קודמיהם, כפי שפירשו חז"ל:
"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… (ויקרא יט, כג). אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (תנחומא, קדושים ח).
בפעולת הנטיעה ישנה אמירה כלכלית וערכית – השתקעות שורשית ורבת שנים בארץ. פעולת הנטיעה היא רק שלב אחד בסדרת פעולות חקלאיות שנילוות לה: חרישה, השקיה, זיבול, גיזום – תהליך ממושך עד שניתן יהיה ליהנות מהפירות. הנוטע, בניגוד לנווד ולרוכל, מכריז על בעלות וקביעות והיאחזות בארץ ודאגה לעתיד, לפרות ולצאצאים.
להרחבה: מ' ברושי, "האש, העפר והמים – על יישובו של חבל ההר בראשית תקופת הברזל", ארץ ישראל, כה (תשנ"ו), עמ' 94 – 98.