האם החסידה כשרה ?

לכאורה השאלה המובאת בכותרת היא מוזרה; החסידה הרי נזכרת במפורש בתורה ברשימת  העופות הטמאים (ויקרא יא יט; דברים יד יח). אולם מסתבר שבימי הביניים התגלע פולמוס הלכתי לגבי כשרותה.  לכן צריך לשאול לאיזה חסידה מתכוונים ולמעשה, מהו זיהוי החסידה המקראית.

החסידה נזכרה שש פעמים במקרא. היא מתוארת כסמל לתעופה וניכרה באברותיה: "אם אברה חסידה ונצה" (איוב לט יג). העוף מתואר כבעל מוטת כנפים מרשימה שבעזרתה הוא מסוגל לדאות בעזרת זרמי האויר: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה" (זכריה ה ט). צבע נוצותיה כדמות נוצות זכר היען בצבע הלבן ושחור (איוב לט יג).  מדובר בעוף נודד החולף מעל ארץ-ישראל במועדים קבועים, בסתו – לאפריקה ובאביב – בחזרה לאירופה: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" (ירמיהו ח ז).  עוף זה מקנן לעיתים על עצי ברוש (תהילים קד יז).

מסתבר שכבר בתרגומים הקדומים לא הייתה  תמימות דעים לגבי זיהוי החסידה ולעיתים קיים חוסר עקיבות פרשנית אף באותו מקור. למשל, תרגום השבעים תרגם בארבעה אופנים שונים את ה'חסידה' שבמקרא עם העופות, כפי שהם מוכרים בשמם המודרני: אנפה, שקנאי, דוכיפת וחסידה. בדומה לכך בתרגום הוולגאטה. לעומת זאת בתרגומים הארמיים מסורת הזיהוי עקבית: "חוריתא" או "דייתא חוורתא" (דיה לבנה). מסורת זו מצאה את ביטויה גם בתלמוד: "אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה ? שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין סג ע"א). לסיכום עד כאן, מניתוח פסוקי המקרא עולה שה'חסידה' היא עוף טמא, ידוע בנדידתו, מצטיין במעופו המרשים ולעיתים הוא נוהג לקנן על עצים. ממקורות חז"ל ניתן ללמוד שמדובר בעוף בעל נוצות לבנות.

בימי הביניים רווחו בקרב היהודים שתי פרשנויות עיקריות. הראשונה רווחה בספרות התרגום והפרשנות שהיתה בארצות האסלאם והיא מיוצגת על ידי רב סעדיה גאון  (942-882). רס"ג זיהה את החסידה עם ה"צקר", כינוי לעופות דורסים, אשר שימשו בימי קדם בספורט הבזיארות.  עיקר ממשפחת הבזיים; כיום נתייחד השם רק למין מסוים – בז הציידים

 (Falco cherrug) פירוש זה מתאים עשוי להתאים לפסוקי המקרא, המתארים עופות דורסים נודדים המצטיינים בדאייתם. הפרשנות השנייה מאפיינת את הפרשנות באשכנז ופרובנס והיא מיוצגת על ידי רש"י לויקרא: "חסידה – זו דיה לבנה – ציגוניה" (Ciconia), כלומר הוא מתכוון לעוף המכונה בימינו חסידה. זיהוי זה אמצו רוב החוקרים בעת החדשה ובעקבותם מחדשי הלשון העברית.

הפולמוס על כשרות החסידה

בנוסף לרש"י המקור הבא אשר מתאר את החסידה הוא רבינו טוביה בר' אליעזר (בעל מדרש לקח טוב), בסוף המאה האחת-עשרה:

ואת החסידה" – הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה'…ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקרקבנה נקלף לפיכך נזכרו אלו העופות. מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין, כגון הגמל והשפן והארנבת והחזיר. ועוף טהור נאכל במסורת דור אחר דור, כגון האווז ואווז בר ותרנגולת.16

מקור זה אינו מציין את שמה הלועזי של החסידה, אך ניכר בעליל שהוא מתכוון ל- Ciconia החוזרת לקנן באביב בארצות אירופה. מקור זה היה מודע שיש לחסידה סימני טהרה, אלא שזו נאסרה לאכילה במקומו בשל העדר מסורת רציפה. מדברים אלה וכן העובדה שמקרב כל העופות הטמאים הוא בחר להרחיב את הדיבור על החסידה, משתמע שכבר בימיו היה דבר כשרותה של ה'חסידה' נתון במחלוקת. אולם מחלוקת זו הובאה במפורש רק במקורות מאוחרים יותר. הפולמוס בסוגיית כשרות החסידה צץ במלוא חריפותו בתשובה של רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש 1320-1250 לערך) לבנו:

   ששאלתה על החסידה…דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש(ר ל)אפרוחים ומאכלו צפרדעים ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה. כך אנו מקובלין בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא…  ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן, וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת (שו"ת הרא"ש, כלל כ', סימן כ').

מדברי הרא"ש ניתן ללמוד שהוא הוא פקפק בדבר אמינותה של המסורת המתירה את אכילת הCiconia-. לעומתו, רבנו ירוחם צידד באנשי המקום שהתירו את החסידה על פי סימנים וסבר שאין לסמוך על זיהוי השם חסידה המקראית עם הציגוניה. רבינו ירוחם היה יליד פרובאנס והגיע לאחר נדודים רבים לטולידו בשנת 1306; ושם שמע תורה מפי הרא"ש. אפשר שבטולידו התוודע רבינו ירוחם למסורת, שכן זו ממוקמת במרכז ספרד והיוותה צומת שבו נפגשו מסורות בני ספרד ואשכנז. וכך כתב רבינו ירוחם:

ולפי זה הסיגוניא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה, שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת. וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר ויש מקומות שנוהגים בה איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם כי גם העורב שלנו שאנו קורין אותו עורב אין בו סימנים, שאמרו חז"ל בעורב הכתוב בתורה שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה שלנו יש לו זפק…ועל כן אין לנו לסמוך על השמות שאין אנו בקיאין בשם העופות (רבינו ירוחם ב"ר משולם, ספר תולדות אדם וחוה, נתיב טו, ח"ה).

העובדה שמדובר באישיות חשובה כל כך כמו רבינו ירוחם, המצדדת בכשרותה של החסידה, אף שהיו ידועים לו היטב דברי רבו הרא"ש (אותו הוא מזכיר בתשובתו), מחייבת לברר מה הביאו לכך . נראה שלפנינו מחלוקת הלכתית ששורשיה נעוצים בפרשנות המקרא לעוף 'חסידה'. לא מן הנמנע שדעתם של המתירים (כנראה בני ספרד האנדלוסית)  את אכילת הCiconia- (שרבינו ירוחם נציגם המובהק), משקפת את המצדדים בזיהוי החסידה עם ה'צקר' (כשיטת רס"ג ובעקבותיו ר' יונה אבן ג'נאח הספרדי)  או עוף אחר. מכל מקום הללו לא זיהו את הCiconia- עם ה'חסידה'.

הסיפור המחקרי

אם אכן הייתה בידי המתירים מסורת וקבלה שמותר לאכול את הCiconia-,  לכאורה לא היתה צריכה להיות שום מניעה לאכלה. זאת כמובן בהנחה שיש לה סימני טהרה. לצורך כך החלטתי לערוך בדיקה אנטומית לחסידה ולבדוק אם יש לה זפק וקורקבן נקלף. הקושי הראשון היה להשיג חסידה, עוף מוגן שמזדמן לארץ בזמן הנדידה. התקשרתי לגורמים שונים וכאשר הגעתי לידידי משה לוי (מויש), מטפל שעבד בגן הזואולוגי באבו כביר בתל אביב, הוא הודיע לי שבמקרר נמצאת חסידה שנמצאה מתה. ביקשתי שישמור אותה עבורי והתחלתי להתארגן לניתוח. בקשתי מד"ר יוסף רויטמן, לשעבר מנהל המעבדה לביולוגיה באוניברסיטת בר אילן לנהל את הבדיקה, שכן הוא מיומן בניתוח אנטומי של בעלי חיים וגם שומר מצוות שבקיא היטב בהלכות העופות הטהורים. בתחילה הוא סירב בטענה שהבדיקה מיותרת, שהרי ברור שהחסידה – ציגוניה היא טמאה ובוודאי אין לה סימני טהרה. לאחר הפצרות רבות הוא הסכים לבסוף לערוך את הבדיקה

הניתוח נערך במסגרת סמנריון שערכתי בתאריך ח' טבת תשס"ב ( 23.12.01 ) בנוכחות תלמידי וחוקרים נוספים שהוזמנו למעמד. הבדיקה החיצונית מראה שלציגוניה אצבע יתירה ושרידי קרום שחיה, אם כי לא נמצא זפק מובהק כדין ברווזים ואווזים. הגיעה העת לבדוק את הקורקבן. ד"ר רויטמן  החל לפתוח אותו ומלמל, "בדיקה מיותרת, בדיקה מיותרת." אז להפתעתו הוא גילה שהקורקבן נקלף ביד כמו אצל עוף טהור כתרנגול, כמו שכבר ציין בעל מדרש לקח טוב, שצוטט לעיל.

הבדיקה הוכיחה שהיה בסיס למתירים לאכול את הציגוניה על סימני טהרה; זה יכול להצטרף לשיטת בני ספרד הקדומה (הרמב"ם ור' משה ב"ר יוסף), שבניגוד לבני אשכנז, ניתן לסמוך עליהם מבלי להזדקק למסורת. יתירה מזאת, הרמב"ם במשנה תורה הביא בשם הגאונים שאמנם די בסימן אחד  בכדי להכשיר את החסידה, אך בתנאי שסימן זה  יהיה קורקבן נקלף ביד (הלכות מאכלות אסורות א, טז-יט). לכך יש לצרף את ההנחה שלפי שיטת הזיהוי של המתירים הציגוניה  היא אינה החסידה המקראית. מכל מקום, במבחן הזמן דעתם של המתירים ובראשם רבינו ירוחם לא התקבלה, ואף הרבנים הספרדים המאוחרים קבעו שהציגוניה טמאה.  הדבר נבע הן משום שהיה פקפוק האם מדובר במסורת כשרות אותנטית עתיקה וכן בשל השפעת הספיקה האשכנזית המחמירה. כך למשל, ר' חזקיה די-סילוה (תט"ז-תנ"ו; 1696-1656 לערך), איטלקי בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, כתב: ואין הלכה כתלמיד (=רבנו ירוחם) במקום הרב (=הרא"ש), וכבר כתבתי בס"ק ח' דתרתי סימנים בעינן, וזו החסידה אע"פ שכף רגלו רחבה, מ"מ אין חרטומו רחב, אלא חד וארוך ולפיכך אין לסמוך עליו להתיר. וכן כל מה שהביא רי"ו סיוע לסברתו אינו כלום… 

בנוסף לצדדי האיסור שנזכרו, ניתן להוסיף את התנהגותה ומזונה של החסידה כשל "דורס" שהוא סימן טומאה מובהק. מכל מקום, לא שמענו על מי שאכל Ciconia במהלך שבע-מאות השנים האחרונות – מאז ימי רבינו ירוחם ועד ימינו.

לא באנו להכריע כאן בין הדעות החלוקות, אלא לנסות לברר את שורשי המחלוקת באופן מציאותי. הבדיקה האנטומית מוכיחה עד כמה חשוב שכל דיון בנושא כשרות עופות חייב להתייחס לפן המעשי ולא להסתפק בדיון תיאורטי.

לעיון נוסף

ז' עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ'  157 – 170.

בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד שימשו הפשתים וצמר הכבשים (ומעט שער עיזים) כמקור עיקרי במלאכת הטוייה והאריגה. מלבדם היו ידועים בשימוש נדיר עוד כמה מיני צמר מיוחדים ויקרים  שנזכרו בספרות חז"ל. בתוספתא בהלכות שבת מובא: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים". צמר הגפן היא הכותנה שבתקופתם יובאה מהודו וצמר כלך הם סיבי המשי.  צמר גמלים הוא ידוע וצמר ארנבים, כנראה הופק מארנבונים שיובאו על ידי הרומאים לארץ ישראל. השאלה היא מהו "צמר חיה שבים" ? ולאיזה צמר התכוון הרמב"ם בכינוי כ"תבנית הזהב" ?

בספרי "הצומח והחי במשנת הרמב"ם" לא הבאתי זיהוי למין צמר זה ועל משמעותו עמדתי רק מאוחר יותר. מסתבר שבמקורות היוונים שנכתבו בתקופת חז"ל נזכר מין של צמר יקר שהופק מיצור ימי ושימש לאריגים יקרים ביותר. למשל, ברשימת תעריפי מחירים שפרסם הקיסר דיוקליטיאנוס בשנת 301 נזכרים מיני צמר ובהם צמר ארנבות ו"צמר הים".  לפי המקורות מדובר בצדפה הגדלה בים שנקראת בשם Pinna. זה מאפשר לזהות את "מנעלות הפִּינון", גרבים מצמר זה הנזכרות במשנה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי מתאר את צמר הים, בדומה לתיאורים המופיעים בספרות הערבית בתקופתו, המציינים את מציאותה בחופי היום התיכון בצפון אפריקה ובאנדלוסיה."ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין".

"ים המלח" בלשון הרמב"ם הוא כינוי לים התיכון שמימיו מלוחים בניגוד למקווי מים מתוקים. הוא עורך הבחנה בין "כלך" מהים ובין ה"כלך" הוא המשי, כנראה בשל הדמיון בניהם. מצויד בתיאור של הרמב"ם החלטתי לנסות להתחקות אחרי מין הצמר הימי. יצרתי קשר עם ד"ר פליסיטאס מדר משוויץ, שערכה אף היא מחקר היסטורי על צמר הים והיא סייעה בידי למצוא קצה חוט בחיפוש אחרי היצור הימי שמפיק צמר באי קטן סמוך לסרדיניה.

הספור המחקרי 

לאחר תהליך ממושך של בירורים ובסיוע האיטלקית של  חמותי ג'וליה בן זמרה, יצרנו קשר עם כמה נשים המתגוררות באי הקטן סנט אנטיוכו, דרומית לסרדיניה, המשמרות האחרונות בעולם של מסורת הפקת צמר הים והאריגה בו. 

בחודש אלול תשע"ה נסעתי עם ידידי ד"ר ירון סרי לאי סנט אנטיוכו ושם נפגשנו עימן. הראשונה היא  גב' קיארה ויגו (Chiara Vigo), שהקימה מוזיאון ל'צמר הים' ומכנה את עצמה בשם "מאסטרו". בנוסף,  באי מתגוררות גם זוג האחיות אסונטינה וג'וספינה פס (Pes) שאף הן למדו את רזי המלאכה העתיקה שעברה במסורת מדור לדור מזקנות האי. ביקרנו אצל כולן ונקלענו שלא ברצוננו לתחרות חריפה בניהן ובקנאת אורגות על האחיזה בתואר האחרונות היודעות את רזי מלאכת צמר הים. מכולן למדו רבות על הצדפה, על אופן הפקת הסיבים ותכונותיהם ואופן הטוויה והאריגה בהם.

השמועה על הביקור שלנו פרצה במהירות ולמפגש עם האחיות פס הצטרף פרופ' רוברטו לאי שהוא ההיסטוריון החשוב ביותר של האי. בעודנו מדברים על צמר הים, התברר למארחים על מחקר הארגמן שערכתי בארץ, וההתרגשות גברה כאשר הסכמתי לחלוק וללמד אותם את רזי צביעת התכלת והארגמן. בעלה של אחת האחיות, דייג במקצועו הביא למחרת 4 ק"ג ארגמונים קהה קוצים (אותם הם אוכלים) ושם ערכתי סדנה של צביעה, שהמארחים צילמו לצורך פרסום בתקשורת המקומית. העיסוק המשותף בתעשיות ימיות עתיקות שנעלמו מהעולם, פתח את הלבבות ואִפשר את העברת המידע שעד כה עבר כתורה שבע"פ.

מסתבר שאת הצמר מפיקים מצדפה בשם מניפנית אצילה (Pinna nobilis). מדובר בצדפה הגדולה ביותר בים התיכון (עד 1.2 מ') החיה על קרקעית רכה בים. היא נמצאת גם בחופי ישראל, אך באופן נדיר. החלק המחודד שלה הוא צר כיתד ומהצד של החלק התחתון,  יוצאים סיבים חזקים ועדינים שבאמצעותם נעגנת הרכיכה בקרקעית הים. לאחר שליית המניפנית מהים מנתקים ממנה בעדינות את הסיבים, מנקים, סורקים ומייבשים.

הצבע הטבעי של הסיבים הוא כרגיל בגוון חום- שחרחר, אך באמצעות השריה קצרה בתמיסת לימון הם הופכים לגוון זהוב יציב, ונראים כחוטי זהב הבוהקים באור קרני השמש. רק מי שראה את יופיים ועדינותם של סיבי הצמר הללו יוכל לעמוד על  תיאורו המדויק להפליא של הרמב"ם: "כתבנית הזהב והוא רך ביותר". בשל הדמיון למשי הוא בשם "משי הים" (sea silk) או "בוץ (ביסוס) הים" ובמקורות בערבית בשם "צמר הים" (צוף אלבחר).

במהלך המחקר גילינו שכמות הסיבים שניתן לקבל מכל צדפה היא מועטה ורק מ כ-10% מחומר הגלם מתקבל צמר טהור נקי ומכאן יוקרו של חומר זה. בנוסף, בשל דיג בלתי מבוקר והפרעה בבתי הגידול שלה היא נמצאת כיום בסכנת הכחדה. לכן גם באי סנט אנטיוכו כמו גם בישראל היא נחשבת כערך טבע מוגן; חל איסור מוחלט לאסוף את הצדפה ולסחור בצמר בה, אלא רק לצורכי תיעוד ומחקר. זה כמובן מקשה לשמור על המסורת של מלאכת האריגה בצמר הים, שכבר שייך לנחלת העבר. מצוידים בדגימה של הצמר, לאחר קבלת אישור רשמי, חזרנו לישראל מלאי רשמים ובהכרת תודה לקב"ה שאפשר לנו לחזות בשרידיה של מסורת עתיקה זו ושזיכנו ללמוד על עוד הלכה סתומה אחת.

מקורות

תוספתא שבת ט, ג; משנה, כלאים ט, ז.

רמב"ם, משנה תורה,  הלכות כלאים י, א; הלכות כלים א, ג; טומאת מת ו, א.

ז' עמר, "צמר חיה שבים", מחקרי גבעה, ד (תשע"ו-ז), עמ' 115 – 122.

כשרותו של הג'אמוס

הג'אמוס  (Bubalus bubalis) הוא מין בקר מבויית  או מבויית למחצה, שמוצאו מדרום מזרח אסיה ומשם הועבר לפני מאות שנים למזרח התיכון ומשם לכמה מארצות אירופה. השם "'גאמוס" הוא מן השפה הערבית  ובשפות אירופיות רבות מכונה בשם  "בופאלו".  יש שסברו שהוא ה"תאו" או ה"מריא" שנזכרים במקרא ויש הסבורים שהוא "שור הבר".

הג'אמוס הוא שוכן ביצות וניזון מצמחייתם.  חשיבות הג'אמוס בעבר הייתה גדולה והוא שימש כבהמת עבודה (למשא, חריש וכד'), למאכל בשר וחלב וכן  כמקור לשלחים בתעשיית העורות.

הראיות לגבי גידול הג'אמוסים הן רבות מתקופת ימי הביניים ואילך והם היו חלק בלתי נפרד מנוף הביצות של ארץ-ישראל. כך ניתן היה למוצאם עד לראשית ימי ההתיישבות הציונית בכל רחבי ארץ-ישראל: בעמק יזרעאל, בביצות הקישון, חדרה, כברה והירקון. למשל, הכפר ג'אמוסין (בסמוך לצומת הנהרות הירקון ואיילון, כיום בתחום תל-אביב) נקרא על שם מלאכת תושביו – מגדלי ג'אמוסים.  עם יבוש הבצות וניקוזן נעלמו הג'אמוסים מאזור החוף. לפי הנתונים שבידינו מנתה אוכלוסית הג'אמוסים בארץ-ישראל עד לקום המדינה כחמשת אלפים פרטים.  לאחר מלחמת ששת הימים נמצא בבקעת הבטיחה עדר של ג'אמוסים. העדר הועבר לשמורת החולה וכיום הוא מונה כמאתיים פרטים.

מדובר בבעל חיים שיש לו את כל סימני הטהרה; מפריס פרסה ושוסע שסע, מעלה גרה מובהק ובעל קרניים. אמנם כבר בקרב הגאונים והאחרונים נחלקו האם הוא מוגדר כבהמה ולכן הוא כשר לקרבן וחלבו אסור  (רס"ג ובעל השו"ע) או כחיה (רב האיי גאון והרמ"א) או שמא הוא "כוי" (הגר"א), היינו ספק חיה ובהמה, שלעניין חלבו יש להחמיר כבהמה ואין לאוכלו ואילו דמו טעון כיסוי הדם כחיה.

הסיפור המחקרי

       בחודש אייר תשע"ד התקשר  אלי מר שמוליק פרידמן שכיהן כמנהל תחום שטחים פתוחים במשרד החקלאות, על מנת לברר כיצד ניתן לסייע למגדלים של  אייל אדום שנתקלו בבעיה של כשרותם (ראו בסיפור על מחקר גיבון חלב בע"ח) תוך כדי השיחה הוא סיפר שבתחום אחריותו גם עדר הג'אמוסים שנמצא בשמורת החולה. הוא קיבל פניה מכמה מגדלים לברר האם ניתן לגדל אותם לצורך בשרם וכיצד לדעתי ניתן לקדם את העניין. עניתי לשמוליק שאמנם יש בידי ראיות רבות לכשרות הג'אמוס, אבל איני בעל סמכות שיכול להחליט דבר בעניין זה. הצעתי להפיק לקחים מסיפור של האיל האדום ולפנות באופן רשמי לרבנות הראשית לקבל בתחילה אישור כשרות. הוא פנה בעניין זה לראשון לציון שהיה באותה העת הרב שלמה עמאר אולם הרב השיב שאינו יכול לחוות דעת הלכתית משום שאינו מכיר את הג'אמוס. גורמי משרד החקלאות הפנו את הראשל"צ לכותב שורות אלה שהזמין אותי ללשכתו. הגעתי לפגישה ביחד עם שותפי למחקר המסורות הרב פרופ' ארי זיבוטפסקי ושם סוכם שנכין חוות דעת עם ראיות ועדויות, שהוגשה לאחר כמה חודשים לראשל"צ. למרות שלפי רוב הדיעות ניתן להתיר בהמה וחיה על פי סימני טהרה, הוא ביקש לצאת גם ידי המחמירים מחוג חזון איש שדורשים מסורת.

חוות הדעת כללה עדויות מקהילות שונות בישראל שנהגו לשחוט ולאכול את הג'אמוסים: בארץ ישראל, במצרים, תורכיה, יוון (שאלוניקי), רומניה ועוד (סיכום רוב העדויות הופיע במאמר ב'תחומין', כז, תשס"ז, עמ' 379 – 387). למשל, באיטליה עד היום גבינת מוצרלה כשרה היא עשויה מחלב הג'אמוסים. בשיחת טלפון  שניהלתי עם פרופ' אריאל טואף בעניין אכילת פסיונים וטווסים, שפרסם בספר בנושא התזונה היהודית האיטלקית בשנת 2000 הוא סיפר לי שברשותו מידע מעניין על כשרות הג'אמוס.  לאחר זמן נפגשנו במשרדו והוא הביא לי לעיון את מחזור התפילה של החזן הראשי שבבית הכנסת ברומא שקיבלתי מאביו ר' אליהו טואף ז"ל. באחד העמודים מופיעה  תפילה לשלום הבופאלו מפני המגיפות, שנרשמה בכתב  יד בשנת 1903.

    רבות העדויות הן מארץ ישראל. למשל,  ר' יהוסף שווארץ, כתב בספרו 'תבואות הארץ' שפורסם בשנת 1845: "תאו – בל"ע אלג'אמוס נמצאים הרבה במחוז ים סמכי (החולה) ובמחוז עכו וחיפה. וגדלו כשור והוא עב ושמן הרבה ובשרו נאכל גם מבני עמנו". העדויות החשובות בימינו הן ראיונות של אנשים קשישים שבצעירותם היו עדים לשחיטת ג'אמוסים ולאכילתם בידי יהודים בארץ ישראל. נכדו של ר' אליהו כהן – פרחיה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1910 מתורכיה מספר שהוא הקים מחלבה (ה'אחים כהן') בתל אביב. הם ייצרו גבינה מחלב ג'אמוסים שנרכש מערביי ואדי חווארת, כיום עמק חפר והיא הועברה למכירה באמצעות גמלים לתל אביב. הרב אברהם דב אוירבעך מטבריה (יליד 1935) מסר שבשנות ילדותו בירושלים הג'אמוס היה ידוע כבהמה כשרה, נשחט דרך קבע וניתן היה לרוכשו בכל מקום.   ר' יצחק גבירץ (יליד 1928), סיפר לנו  ששחט מאות ג'אמוסים בירושלים בשלהי שנות ארבעים של המאה העשרים. ג'אמוסים נשחטו ונאכלו כבקר כשר למהדרין לכתחילה גם בבית המטבחיים שבגבול בני-ברק רמת-גן בתקופתו של החזון איש. באחת העדויות (המובאות בשו"ת אבני חן, ב, סימן צה) נאמר: "והיה בשרן נמכר ליראים אשר מעדת האשכנזים, גם מאלו אשר מתושבי בני ברק, וכל השנים היו היראים אוכלים את בשרם מבלי חשש או פקפוק כל שהוא למהדרין מן המהדרין". בשיעור לנשים  שהעברתי על כשרות הג'אמוס אמרה לי גבי נורית אמיתון שאביה היה מנקר בשר ג'אמוסים בצעירותו. אכן כאשר פנינו לדוד שפיצר הוא אישר את הדברים ומסר לנו עדות בכתב יד, שניקר ג'אמוסים בשנים תש"ו- תש"ח, בפיקוח ובהשגחת הרבנות בפתח-תקוה, על פי מנהג ירושלים. לימים (י' בתמוז תשס"ו), הגיע הראשל"צ לביתו של דוד שפיצר על מנת לשמוע ממנו באופן ישיר על עדות זו.

לאחר שהגשנו את חוות הדעת נפגשנו שנית בלשכתו של הראשל"צ ואז הוא ביקש לראות מקרוב  את הג'אמוס ולבדוק באופן באופן אישי, שאין לו שיניים בקדמת הלסת העליונה כשאר בעלי החיים הטהורים. תיאמנו פגישה בשמורת החולה, תיאום שארך כמעט חצי שנה עד שנמצא יום מתאים שבו כבר תואם לראשל"צ ביקור בקרית שמונה. בערב שלפני הפגישה הודיע לנו עוזר הרב שהוא יאלץ לבטל את הפגישה, כי הוא חושש שתוכנית הפגישות של הרב היא עמוסה מדי.  מיד פנינו למשרד החקלאות ובהתערבות הגורמים המעורבים בדבר נמצא לבסוף שעה  מתאימה. למחרת התייצבנו בשמורת החולה ובסופו של דבר הראשל"צ הגיע עם פמלייתו. הוא יצא ממכוניתו לבוש בגלימתו מוכן ומזומן לחזות בג'אמוס מקרוב. אולם אז הסתבר שאחד העובדים שכח להביא את הרובה עם כדורי ההרדמה, כך שהרב נאלץ לצפות בעדר הג'אמוסים מרחוק.

על מנת לחזות במבנה השיניים של הג'אמוס הובלנו את הרב לשולי הביצה, כשהוא מבוסס בבוץ ושם שלינו גולגולת ג'אמוס מהמים והוא בחן אותה. אולם בסופו של דבר הרב ביקש לראות ולבדוק  ג'אמוס חי מקרוב. לאחר תיאומים רבים נוספים, נקבעה פגישה נוספת בתאריך ט' אייר תשס"ו בחוות הבופאלו שבמושב ביצרון שליד אשדוד. בחוות גידלו כמה מאות בופאלו שיובאו מאיטליה המשמשים לחליבת חלב לצורך ייצור מעדני חלב יוקרתיים.

בעל החווה, מר חגי טריסטר אירח אותנו בלבביות. לאחר שצפינו בג'אמוסים שברפת הובא לפנינו עגל צעיר וארבעה מאנשי צוות המשק אחזו בו ופתחו את פיו על מנת שהרב יוכל להתבונן בשיניו. אולם העגל הצעיר השתולל בכוח אדיר והצליח לבעוט בבעל החווה ולהשתחרר, כך שלא התאפשר לרב לבדוק היטב את הג'אמוס. עשינו אתנחתא על מנת לטקס עצה ואז בעל החווה הגיע לראשל"צ והציע לו לטעום ממוצרי המשק. הראשל"צ שאל אותו באיזה הכשר המוצרים ואז התברר שהם נמכרים בהשגחה, אך ללא אישור כשרות רשמי מטעם הרבנות. הראשל"צ הגיב בחומרה; כיצד יתכן הדבר ? והתרה במנהל המשק שהוא יודיע ברבים שלא ניתן לאכול מהמוצרים עד שהוא לא יקבל הכשר מהרבנות. כאשר הרב ראה שהתכרכמו פני מנהל המשק שהיה חרד לפרנסתו הוא ניסה לפייסו ואמר שהוא מוכן לפנות את מזמנו ולנסות לפתור את הבעיה, בתנאי שמחר יגיעו למשרדו שלושה ראשי ג'אמוסים שנשחטו על מנת שיוכל לבדוק את מבנה השיניים. מדובר בפרוצדורה מסובכת ומאוד יקרה. שאלתי את הרב, אולי נסתפק רק בג'אמוס אחד, אבל הרב הסביר לי שהוא רוצה "חזקה בשלושה", על מנת שלא יהיה ערעור על מסקנות הבדיקה. אכן לפנות בוקר נשחטו שלושה ג'אמוסים בוגרים, הוטרינר בדק אותם והוסיף תזכיר שלפי מבנה הקיבה מדובר בבהמה מעלת גרה מובהקת. בשעה תשע בבוקר התייצבנו בירושלים לשכת הרב שאליה הוכנסו שלושה ראשי ג'אמוס פעורי פה. לא אשכח כיצד נכנסה עובדת הניקיון לחדר ונדהמה לראות את המחזה הסוריאליסטי. הרב ישב מול כל אחד מהראשים, בדק את מבנה השיניים וצילמם באופן אישי.

לאחר מכן הודיע חגיגית שהג'אמוסים הם כשרים ולאחר חודשים אחדים בר"ח חודש אלול תשס"ו ניתנה אשרה רשמית מהרבנות ובפסק הלכה ארוך ומנומק סיכם: "נראה לענ"ד, דבשר הג'אמוסים מותר גמור לכל הדעות בלא פקפוק וחשש כלל וכלל, וגם החלב והגבינות שלהם מותרים".

 מעבר לשימור מסורת הג'אמוסים נרשמו במהלך פרויקט מחקר זה שארך למעלה משנתיים כמה הצלחות; יצירת מודל אידיאלי כיצד יש לשמר את המסורת, שכלל כמה שלבים: מחקר היסטורי, גביית עדויות קבילות מבחינה הילכתית, שיתוף פעולה עם הגורם החקלאי והממשלתי ועם גוף כשרות מוסמך, במקרה דנן הרבנות הראשית, בחינת הסוגיה ופסיקה בידי פוסק הלכה בעל שיעור קומה כמו הראשון לציון הרב שלמה עמר שליט"א, בחינת בעלי החיים מקרוב ובבית גידולו, כולל שחיטה ובדיקה אנטומית על פי הקריטריונים ההלכתיים. זו דוגמה שתחום מדעי יהדות עשוי להיות מחקר יישומי שתורם לכלכלת הארץ.

מקורות

ז' עמר וי' סרי, "מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ-ישראל וסביבתה",  קתדרה, 117 (תשס"ו),  עמ' 63 – 70.

  ז' עמר  ו א' זיבוטפסקי, "כשרות הג'אמוס", תחומין, כז (תשס"ז), עמ' 379 – 387.

ז' עמר וא' זיבוטפסקי, "פרויקט שימור מסורת בעלי החיים הטהורים", המעין, מג/ב (תשס"ג), עמ' 36 – 40;