וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר   (ויקרא כה, ד)

 כאשר התורה מצווה על שמיטת הארץ היא מציינת במפורש איסור של מלאכות היסוד המתייחסות לשני ענפי החקלאות העיקריים שרווחו בארץ ישראל ; זריעה בגידולי שדה של  הדגניים  וזמירה בגידול עצי פרי. אולם מקרב עצי הפרי השכיחים (דברים ח, ח)  מזכירה התורה רק את הגפן וליתר דיוק את הכרם ומלאכת הזמירה. הסיבה היא, שבאותה תקופה זה היה עץ הפרי היחיד שלצורך התפתחותו התקינה והשבחתו יש צורך בפעולת הזמירה לקבלת פרי איכותי.

פעולת הזמירה נעשית כרגיל בחודשי החורף  (טבת-אדר) ואסף הרופא כתב: "החדש הרביעי הוא חדש טבת… הוא המועד לזמור את הכרמים". יש הסבורים ש"עת הזמיר הגיע" הנזכר לאחר עונת הגשמים (שה"ש ב, יב), מתייחס לפעולה זו, אם כי לדעת אחרים,  זה מועד מאוחר מדי לכך ומדובר בשאון זמרת הציפורים האופיינית לעונה זו (אבן עזרא). בלוח גזר נזכר "ירחו זמר" בחודשי סיון-תמוז ושם הכוונה היא כנראה לתחילת הבציר. הכלי ששימש לזמירת ענפים נקרא בלשון המקרא בשם "מזמרה": "וכרת את הזלזלים במזמרות" (ישעיהו יח, ה). אולם מונח זה נשתכח בתקופת חז"ל ובימיהם הוא נקרא "מגל" (ראו למשל, תרגום הארמי לישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג; יואל ד, י). כלי זה לא שימש רק לזמירת הענפים, אלא גם לפעולות אחרות כמו חטיבת עצים ולבציר. הוא דומה בצורתו למגל לקציר תבואות, אך הוא היה בעל ידית ארוכה ולהב קצר וחד באופן יחסי. כלים כאלה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והוא מופיע גם באיורים שעל רצפות פסיפס. למשל, בפסיפס של עונות השנה מציפורי, מופיע בחלק של "תקופת טבת" ציור של מגל. למזמרה הקדומה אין  קשר למונח המודרני המתייחס למזמרת המספריים הקפיצית.

פעולת הזמירה מתקיימת באופן סדיר בכל שנה: "שש שנים תזמור כרמך" (כה, ג). במהלך פעולת הזמירה קוצצים חלק מהענפים החד שנתיים היוצאים מהגזע והם הנקראים "זמורות". מהניצנים ("עיניים" בפי החקלאים) שעל הזמורות יוצאים  בכל שנה הענפים הצעירים (שריגים) הנושאים את אשכולות הענבים. תפקיד פעולת הזמירה לעצב את מבנה הגפן על מנת  לווסת את היבול ושלא תהיה סבוכה ויהיה קל לטפל בה. חיתוך הזמורות מזרז את תהליך הלבלוב וההתעוררות מתרדמת החורף ובעיקר  מאפשר קבלת תנובת פירות איכותית. מדובר במלאכה חיונית הנזכרת במשל הכרם: "ואשיתיהו בתה לא יזמר ולא יעדר" (ישעיהו ה, ו). חז"ל הדגישו את חשיבות הזמירה כשוות ערך בחשיבותה לזריעה: "אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן" (ספרא, בהר, א).

העדר זמירה פוגע כאמור בתנובת הפרי ואיכותו ועלול לגרום לצמיחה פרועה, להתנוונות הגפן ולפגיעה ארוכת טווח בעיצוב הגפן. מכאן החשש הגדול של הכורמים שמא הימנעות זמירה בשנת השמיטה תפגע בגפנים גם לטווח הארוך (השוו: כה, כ). השמיטה מעמידה אתגר אמוני גדול בפני שומריה וחז"ל כינו אותם: "גיבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ). במהלך שנים רבות כורמים שומרי מצוות חששו לכך ובשנת שמיטה הסתמכו על היתר מכירה. בשנים האחרונות ישנם כאלה שמבקשים לשמור על השמיטה בהידור והחלו לחפש פתרונות הלכתיים נוספים וכאן נזכיר כמה מהן. לפי כמה ניסויים שנערכו, ניתן לבצע בגפן גיזום מוקדם מיד אחרי בציר מוקדם (לפני ראש השנה) ואין הדבר משפיע לרעה באופן משמעותי על היבול בשנים שלאחר מכן. לפי ניסיון שהצטבר בקרב כורמי השומרון, גידול הכרם בשמיטה ללא זמירה, אמנם  עלולה  להביא להפחתה בכמות היבול בכמחצית בשנה השמינית, אבל כבר בשנה השניה שלאחר מכן, הכרם  יכול להניב יבול בכמות הרגילה. כלומר העדר גיזום בשנה אחת אינו קריטי לטווח ארוך כפי שטענו המומחים בעבר. פתרון נוסף הוא "גִרדום" הגזע בשנת השמיטה, פעולה שמותרת בשביעית (ראו שו"ת מהרי"ל דיסקין, כז, ב). במהלכה כורתים בסוף החורף את גזע העץ עד לגובה כשמונים ס"מ בסמיכות לנקודת הפיצול עם הבדים וממנו פורצים באביב שריגים ירוקים. בשנה לאחר מכן, מעצבים מחדש את מבנה הגפן וכך גם מחדשים ומרעננים החלקים הרב שנתיים (בדים בלשון המודרנית) ולבסוף מתקבלת גפן "מסודרת" ומניבה כסידרה.