פרשת חוקת

עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (במדבר כא, ח)

במהלך במסעם של בני ישראל, בהקיפם את ארץ אדום, הם שבים ומתלוננים  כנגד ה' ומשה:  "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".  (במדבר כא, ה). בתגובה ה' שולח בעם: "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (שם, ו). לאחר שהעם הודה בחטאו, משה מתפלל בעדם וה' מצוה אותו: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת .. .וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת".

 פעמים אחדות במקרא משמשים בעלי חיים עצמם או הדימוי שלהם, כשליחים בידי ה' לייסר את ישראל בחטאם  והם חלק מתבנית הנוף של העלילה, כדוגמת "הנחשים השרפים" במדבר. השרף נזכר במקרא שש פעמים ככינוי כללי לנחש ארסי.  אכן, רוב מיני הנחשים הארסיים החיים במרחב ארץ-ישראל, סיני ומצרים הם מדבריים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר…" (דברים ח, טו-טז).

פסוקים אלה מסבירים במה חטאו בני ישראל; בתלונות שווא הם הלינו שאין במדבר לחם ומים, בעוד הם אינם העריכו את סדרת הניסים שנעשתה להם, החל מיציאתם ממצרים ועד להורדת לחם מן השמים והשקייתם ממים שיוצאים מהסלע. יתירה מזאת, ה' הצילם במדבר מנחש-שרף, וכאשר בכפיות טובה לא ידעו להעריך ולהודות על כך – ה' מכה אותם מידה כנגד מידה, באותם נחשים מסוכנים.

נְחַשׁ נְחֹשֶׁת

הביטוי "נחש הנחושת" אינו רק  משחק מילים גרידא. מדובר במוטיב ריאלי שכדוגמתו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באתרים פולחניים אחדים בארץ ישראל מתקופת המקרא, כגון: מגידו, תל מבורך, תמנע, חצור, שכם וגזר. הממצא בתמנע נמצא במכרות הנחושת הקדומים שהתגלו בה. אתר מפורסם נוסף שבו כרו ועיבודו נחושת היה בפונון, בצפון מזרח הערבה, למרגלות הרי אדום, חבל ארץ שבו התרחשה העלילה בפרשתנו. כך, שאין זה  מיקרי ש"נחש הנחושת" של משה יוצר באזור "אובות" הסמוכה לפונון (במדבר כא, ט-י; לג מב-מג ותרגום יונתן, שם).

הנחש כסמל הקשור לרפואה הוא קדום ולמעשה עד ימינו. אולם המקרא מציין במפורש שהכנת הנחש  והסרת הנגף נעשתה באמצעות התפילה לה' (במדבר כא, ז-ח) ולא ביחוס כוח מאגי לנחש עצמו. זאת, בניגוד לפולחן נחש הנחושת שהיה מקובל באותה תקופה.  אכן בתקופת המלוכה היו מהמוני העם שנהגו לעבוד את נחש הנחושת  ("נחושתן") ולכן חזקיהו השמידו עם שאר העבודה זרה (מל"ב יח, ד).

 גם חז"ל דחו את המחשבה שמא לנחש יש כוח של ריפוי.  הנחת הנחש על "נס" גבוה, בעצם רמזה למעשה ידי השמים: "כי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים" (משנה, ר"ה ג, ח).