פרשת האזינו

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ

 הפסוקים הבאים באים לתאר את עונשם של הגויים הנמשכים לאלילי שוא וסופם כרשעת סדום ועמורה. כל הרכיבים בפסוק הללו מתייחסים לענף הגפן ולתוצריו: לעץ, לאשכולות, לפירות הבודדים (ענבים) וליין המופק מהם. גם המילה "שדמה" פרושה "כרם-גפן". כך עולה גם מהפסוק: "כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה" (ישעיהו טז, ח). התיאורים מכוונים לקללה שבה ה' המטיר על אזור סדום ועמורה  שהיה לפנים מקום פורה (יג, י) גפרית ואש עד שנהפכה כל הארץ "וצמח האדמה" (בראשית יט, כד-כה). האדמה הרוויה בגפרית ומלח לא תצמיח דבר מועיל (דברים כט, כב) וכך באופן מליצי הענבים המתוקים והמזינים נהפכו למרים ורעילים והיין לשיקוי ארס הנחשים הקטלני.

אף שאנו סבורים שהפסוקים מתייחסים לגפן היין, נזכיר שיש חוקרים שזיהו את "גפן סדום" צמחי רעל המזכירים בצורתם את הגפן ופירותיה, כמו "גפן שדה" (מל"ב ד, לט) המזוהה עם אבטיח הפקועה  (Citrullus colocynthis) או סולנום השחור (Solanum nigrum) הנקרא בערבית "ענב השועל" או "ענב הנחש".

זיהוי אחר קשור לצמח פתילת המדבר הגדולה (Calotropis procera) או בשמו העממי "תפוח סדום". דומה שמדובר בזיהוי קדום ביותר שמובא כבר על ידי יוסף בן-מתתיהו: "וסמוכה לים-המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבורכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה…וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן כאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם על-דבר ארץ סדום" (יוסף מלחמת היהודים ד, ח, ד). במשך מאות בשנים רבים מהצליינים שתרו את אזור ים המלח מציינים בעקבות תיאור זה כיצד הם קטפו את הפרי הירוק שתוכו ריק וכיצד פרץ מתוכו עשן ואפר. הכוונה היא לענן של ציצות השערות הלבנות של הזרעים הנמצאים בפרי הצמח הרעיל, המופצים באמצעות הרוח. ראוי לציין שמסיבים אלה החלקים כמשי התקינו בגדים יוקרתיים בעת העתיקה ולדעת רב סעדיה גאון הם בגדי ה"בוץ" שמהם התקינו את בגדי הכהן הגדול. בימינו יש שזיהו את הצמח עם "פתילת המדבר" הנזכר במסכת שבת (ב, ב).