פרשת וישלח

זהב

"בַּת מֵי זָהָב"

ברשימת מלכי אדום נזכר הדר או הדד (דב"א, א, נ): "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (בראשית לו, לט). הכתוב אינו מרבה להזכיר את שמות הנשים ולכן סביר להניח שמדובר באישה עם יחוס או מעמד כלכלי גבוה. השם "מי זהב", כשם סבה או סבתה הוא ייחודי, וכנראה קשור למקור הזהב שהיה תחת שליטתם או למלאכת הפקתו.

הזהב הוא יסוד מתכתי (Au) שניתן למצוא אותו טהור בטבע ולא כעפרה. המרבצים הקדומים היו ידועים במצרים, נוביה שבלוב ובחצי האי ערב, אך גם מאזור הקווקז  ואזור הים השחור. הזהב נמצא בטבע בתוך עורקים שבסלע או כגרגרים שהתפוררו מהם ונסחפו לעמקי נהרות. שיטת ההפקה הייתה באמצעות חציבה בתוך סלעים, שיש בהם עורקי זהב (אולי הוא "זהב סגור" במל"א ו, כ ועוד), כתישתם לעפר ושטיפתו במים לצורך הפרדת הזהב ממנו. שטיפה וסינון נעשו באופן דומה גם בחול שנסחף לנחלים. בשני המקרים מדובר אפוא בשימוש במים ודומני שזה מקור השם "מי זהב". אופן הפקת הזהב, שנקרא גם בשם "אופיר", מתוך כריה בסלע ובליקוט גרגרי זהב מסחף נחלים נזכר בספר איוב:   "וְשִׁית-עַל עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִיר" (איוב כב, כד).

 לעיתים ניתן למצוא זהב שהוא מעורבב עם כסף. הדבר למשל,  מאפיין את הזהב המצרי, שהכיל 10- 24 אחוז כסף. לשם כך היה צורך בתהליך של הפרדה בכור: "מצרף לכסף וכור לזהב" (משלי, יז, ג; כז, כא). לכך כנראה מכוון פירוש אונקלוס, ש"מי זהב" הוא צורף זהב. גם במדרש מובא שבני משפחת "מי זהב" היו עשירים וידעו להבחין בין הזהב לכסף (בראשית רבה פג, ד). לפי פירוש זה,  הפסוק מציין עוד שלב בהתפתחות הטכנולוגית של האנושות בייצור מתכות, לאחר שכבר הזכיר את ייצור כלי הנחושת והברזל (בראשית ד, יז-כב).

הזהב נזכר לרוב במקרא כראשון מבין המתכות היקרות והוא שימש כאמצעי תשלום  וכחומר גלם למוצרים יקרים, כמו תכשיטים. במקרא ישנה הבחנה בין איכויות זהב שונות בהתאם לטהרתם: "זהב טהור" (שמות כה, יא) ו"זהב מזוקק" (דה"א כח, יח). כמו כן, השמות מתייחסים למקור הפקתו, ומכאן המונחים: "זהב מאוּפז" (ירמיהו י, ט), זהב איכותי ממקום זה (אולי שם נרדף לאופיר). מקום מפורסם בטיב הזהב שלו הייתה: "ארץ החוילה, אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית, ב, יא-יב). בהקשר לזהב נראה שמדובר שבחוילה שבאזור נוביה או בחצי האי ערב (ראו בראשית י, ז, כט).  אגאתרכידס במאה השניה לפנה"ס מתאר בהרחבה את מכרות הזהב בנוביה (V 22). בין השמות הנוספים של הזהב הוא "פז" (איוב כח, יז), "כתם" (איוב כח, יט) ופעמים הם מופיעים  יחדיו (תהילים יט, יא; משלי ח, יט; שה"ש ה, יא). השם "חרוץ", כנראה גוון מסוים של זהב צהבהב: "בירקרק חרוץ" (תהילים סח, יד). ומכאן בימינו נקבע שם צמח החרצית, על שם תפרחתו הזהובה. השם "זהב פרוים" (דב"א ג, ו) הוא כנראה על שם מקום. חז"ל שדרשו על משמעות כל שבעת שמות הזהב, פירשו ש"פרוים" הוא על שם הגוון האדום, כדם הפרים (בבלי, יומא מד ע"ב ומקבילות).

  לא ברור מה היה מוצא המדויק של "מי זהב", אך ניתן להניח שמדובר שבאזור דרום הרי אדום. חצי האי ערב היה כאמור, אחד ממקורות הזהב החשובים ביותר בעולם העתיק ובעיקר התפרסם "אופיר" שבאזור זה (בראשית י, כט).  אין זה מיקרי שמלכת שבא מביאה לשלמה מתנה יקרה של 120 ככר זהב מארצה (מל"א י, י; תהלים עב, טו). יתירה מזאת, מסתבר שגם באזור הרי אילת היו מרבצי זהב קטנים ועדויות ארכיאולוגיות מאוחרות להפקת זהב נמצאו בואדי טוואחין. באותה התקופה מציין גיאוגרף פרסי את מפרץ אילת כגבול התוחם את אזור החולות שיש בהם זהב. רמז נוסף מופיע בפירוש של הבלשן הסורי בר-בהלול למילה "אופיר" (מל"א י, יא) שהוא "הזהב הארץ-ישראלי-סורי" (ד'הב אלשאמי). דומה, שיסודותיה של פרשנות זו היא קדומה. על המלך שלמה נאמר שהקים צי אניות במפרץ אילת, בעציון גבר: "על שפת ים סוף בארץ אדום" (מל"א, ט, כו) ומשם הפליגו עבדיו עם עבדי חירם לאופיר והביאו משם 420 ככר זהב (למעלה מ- 14 טון זהב). על רקע זה מעניין ממצא האוסטריקון מתל קסילה (מאה עשירית לפנה"ס), שעליו כתוב "זהב אופיר לבית חורון". בתל ח'ליפה (כיום נמל עקבה), שלפי דעת חלק מהחוקרים היא עציון גבר, נמצא כבשן צריפה גדול ומשוכלל של מתכות, ואפשר ששם זקקו את הזהב הגולמי ואת הנחושת. פעילות זו מיוחסת למלך שלמה והיא משקפת את יחסי ישראל עם אדום בימיו בטרם פשעו בו.

מדוע התורה טורחת לתאר בפרוט את אילן היוחסין של עשו ? הרמב"ם  כתב בעניין זה, שאין התורה נוהגת להזכיר דברים שאין בהם תועלת (מו"נ ג, נ). לדעתו הדבר בא להזכיר לישראל את הסבל לעם שמולך עליו מלך שאינו מבניו  (דברים יז, טו). בכיוון מעט שונה, ננסה לתת טעם נוסף ולנסות להבין את  משמעות אזכור הדד בעלה של מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. בפרשתנו נפרדים האחים יעקב ועשיו לשלום (לג, טז-יז). דומה שיחסו של עשו ליעקב השתנה רק כאשר נוכח בעוצמת כוחו ורכושו והם נפרדים משום שארץ כנען לא יכלה לשאתם (לה, ו-ז). יחסי ישראל ואדום התקיימו בצל מתח ויחסי אימה מתמידים. דוד כבש את אדום בכוח והפקיד עליה נציבים (שמ"ב ח, יד). לפי המסופר, הוא לקח שלל רב של זהב וכסף שיועד לבנית המקדש (מל"א יח, יא-יג). והנה לאחר שנים, אחד מצאצאי מלכי אדום,  הנקרא הדר או הדד הנזכר בפרשתנו, הנשוי למשפחת "מי זהב", מרד במלך שלמה והיה לו לשטן (מל"א יא, יד-יז).  

פרשתנו באה ללמד על העתיד. אזכור מלכי אדום מובא מיד לאחר מות יצחק (לה, כט). כזכור עשו  רצה להרוג את יעקב לאחר פטירת אביהם (כז, מא) והנה על רצונו זה הוא לא וויתר. את מורשת שנאתו ליעקב העביר לצאצאיו, לעמלק (לו, יב) ולהדד הנשוי למשפחת מי זהב. השאיפה של אדום  לרדוף את אחיו (עמוס א, יא) וכן של המלכויות המסומלות בשמו במהלך כל שנות ההיסטוריה – טרם פסקה. רק באחרית הימים יוכרע המאבק בין האחים במשפט: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).