מחקר זה מציג את אחד מפירותיו של מחקר רב-תחומי שנערך בישראל בשנים האחרונות, העוסק בניסיון לאפיין את זני הענבים המסורתיים של ארץ ישראל, את טכנולוגיות הייצור ואת תכונות היין שיוצר מהם. במחקר קודם הצענו שהמתקנים הייחודיים הנמצאים בחורבת חבלתא שבתחומי היישוב נווה צוף, קשורים לייצור יין מתוק שנקרא “הליוסטון”, והתחקינו אחר המקורות ההיסטוריים. במאמר הנוכחי אנו דנים במקורות ההיסטוריים ליין הליוסטון וליין קפריסין, ומציעים כי יין קפריסין הנזכר במרכיבי הקטורת, הוא יין שיוצר בשיטה דומה עקרונית לזו שיוצרו בה יינות הליוסטון (ייבוש חלקי של הענבים), וכי בשני המקרים מדובר ביינות בעלי חוזק כוהל גבוה במיוחד ורמת סוכר שיורי גבוהה. כדי להדגים כי ניתן ליצור יין זה באופן טבעי באזור ההר המרכזי באריאל, ביצענו תצפיות מעשיות שבהן יובשו באופן חלקי ענבים שהותססו ליין. הראינו כי ניתן להביא לרמת סוכר של יותר מ 30- בריקס באופן טבעי לחלוטין וליצור מהם יינות בעלי רמות גבוהות של כוהל וסוכר שיורי וארומות ייחודיות.
המחקר המעשי מסייע לבאר באופן מעשי את חשיבותו של יין זה בריאליה הקדומה מחד גיסא ומצביע על הפוטנציאל שלו בשוק היין המודרני מאידך גיסא.

להרחבה: "יין הליוסטון ויין קפריסין – שחזור ייצורו של יין מתוק חזק בישראל בשיטת ייבוש חלקי של הענבים", מחקרי יהודה ושומרון ל (2021), עמ'  239-221

ה"צרי" נזכר במקרא כמוצר יוקרתי ומפורסם שנשתבחה בו ארץ-ישראל ובמיוחד אזור הגלעד. חשיבותו באה לידי ביטוי בכך שהוא מופיע כראשון ברשימת סממני הרפואה והבושם "מזמרת הארץ" שהובלו למצרים ונסחר באיי הים. למונח זה הוצעו זיהויים אחדים שמעלים קשיים לסבירותם.

במאמר זה מוצע להציע את שרף האלה האטלנטית (Pistacia atlantica) כמועמד המסתבר ביותר לזיהוי הצרי המקראי. הזיהוי נתמך במקורות היסטוריים המצביעים על הפקת שרף זה במרחב ארץ ישראל בעת העתיקה והשימוש בו בחברות מסורתיות בהווה. קיימות גם  עדויות ארכאולוגיות ליצוא כמויות גדולות של שרף מכנען בתקופת הברונזה המאוחרת. תמיכה נוספת היא שימור השם "צרי" בשם הערבי הקדום "צ'רו"  ( ضرو)  לשרף האלות. המחקר מבוסס גם על מחקר שדה שבו שוחזר באופן מסורתי הפקת שרף האלה האטלנטית בכמה אזורים שונים בישראל. כמות השרף שהתקבלה הייתה מרובה יותר מכל עץ אחר הגדל במרחב ארץ-ישראל וסוריה.

להרחבה: "הצֳרִי המקראי – שרף האלה האטלנטית מארץ-ישראל", בית מקרא, סז/ב (תשפ"ב), עמ' 261 – 274.