כִּתְבוּ לָכֶם אֶת–הַשִּׁירָה

בפרשתנו מצווים משה יהושע: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "(דברים לא, יט). נחלקו הפרשנים מהי אותה שירה. לדעת הרמב"ם מפסוק זה לומדים על מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א; ספר המצוות, עשה, יח).

סקירה זו נקדיש לחומר שעליו כותבים ספר תורה. על פי ההלכה אפשרי רק על גבי עור בהמה וחיה טהורה ואפילו נבלות וטרפות (רמב"ם ור"ת). ישנם שלושה סוגי עורות.  א) גויל –  עיבוד העור בשלמותו בשיטה המשתמשת במלח, קמח ועפצים והיא קיימת עד היום בקרב יהודי תימן. חלוקת העור לשניים ועיבודם לאחר הסרת השער מאפשרת לקבל שני סוגי עורות נוספים, ולהן הסברם ע"פ הרמב"ם: ב) דוכסוסטוס  –  החלק הדק שבצד השיער והוא מיועד לכתיבת מזוזה ומצד השיער בלבד.  ג) קלף – החלק העבה שבצד הבשר, והוא כשר לכתיבת סת"ם מצד הבשר.   בתקופת הגאונים  אנו שומעים על שיטת עיבוד נוספת באמצעות סיד בלבד השכיחה בימינו, בקרב כל יהודי אשכנז ורוב קהילות הספרדים.

כרגיל השתמשו בעורות של עגלי בקר, כבשים ועיזים, ואולם בכל קהילות ישראל ישנם בימינו מאות ספרי תורה שנכתבו על קלף וגוויל של מינים שונים של בקר, צבאים ואיילים.  השימוש בעורות צבאים נזכר בספרות חז"ל. למשל,  ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים ברשתות פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים ומעורם היה מכין מגילות לכתיבת חמישה חומשים (כתובות קג ע"ב).    עור של צבי נחשב ליקר ביותר, שכן כתיבתו דרשה לכידה של צבאים רבים שכרגיל היו חיות בר. כתיבת ספרי תורה על עורות צבי הייתה שכיחה ביותר בעירק  והם נשלחו לקהילות שונות במזרח, כמו בכורדיסתאן, בתורכיה ובסוריה.  ספרים כאלה הגיעו לארץ-ישראל: בירושלים, בצפת ועד היום ניתן לראות כמותם, למשל, בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון. 

 השימוש בעורות של אילים (Deer-Hirsch) לכתיבת סת"ם היה מקובל בעיקר באירופה, שצבע הקלף הוא בגוון אדום.הרב יהודה ברצלוני, מגדולי חכמי ספרד בראשית המאה השתים-עשרה בשם הקדמונים שעורות האיל והג'ירפה הם המתאימים ביותר לכתיבה של ספרי תורה בגויל, מפני שניתן לעבדם באופן שיהא אורכם כהיקפם בשיעור ששה טפחים.

במסגרת מחקר שערכנו ביקשנו לתעד את מלאכת ייצור הגויל המסורתית שעבר עד כה בתורה שבעל פה. כמודל למחקר שימש עור ג'ירפה שנפשט מפרט שמת בספארי. מדובר למעשה בעור חיה  טהורה העבה ביותר כ- 18 מ"מ. אגב, מהגוויל שדוקק נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה (כיום בפתח ביתי). השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל.

שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה 

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה  (דברים כט, יז).

 הברית שעורך הקב"ה עם ישראל בפרשתינו כוללת את הפרט ואת הכלל. הבסיס מתחיל מהאדם הבודד שעלול להשפיע על המשפחה ובמעגל הרחב יותר על השבט והעם. הפסוק מדמה זאת ל"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". השורש הוא איבר בצמח שבתוך האדמה שממנו הצמח מתפתח, אך במקרא הוא מסמל את היסוד של טבעו של האדם. כמו השורש הנסתר, שטמון בתוך האדמה, קשה לעיתים לעמוד על טיבו של האדם, להיכן לבו פונה, לטובה או לרעה. האם מדובר ב"שורש צדיקים" (משלי, יב, ג) או בשורש רשעים ואז הסכנה שהוא שיתרבה ויקלקל את כל הסובבים אותו. במקרה הזה, הדימוי הוא ל"ראש ולענה", צמד צמחים הנזכרים בכפיפה אחת חמש פעמים במקרא.

 מהפסוקים עולה שהלענה הוא צמח מר, ואולי אף רעיל: "ואחריתה מרה כלענה" (משלי ה ד), שממנו הכינו שיקוי מר: "השביעני במרורים הרוני לענה" (איכה ג טו). הלענה משמשת כביטוי לדבר רע ונפסד (עמוס ה ז; ו יב)  ומשמש  ביטוי ציורי לנזק הגורמים הסרים מדרך ה', שכביכול מרעילים את העם: 'שורש פורה ראש ולענה' (דברים כט יז). לפי הקשרים אלה, ייתכן שיש קשר פילולוגי בין צמח ה'לענה' ובין שורש הפועל הערבי 'לַעַן' (لَعن), כלומר לשון קללה. בתרגומים הלועזים היא זוהתה עם מין לענה (Artemisia).   אחרים זיהו אותו עם צמחים מרים או רעילים כמו אבטיח הפקועה, יריקת החמור וזקום מצרי.

ה"רֹאשׁ" או "רוֹשׁ" נזכר במקרא ככינוי לרעל, כמו של נחשים: "כראש פתנים יינק" (איוב כ טז). דימוי זה מתאים בישעיהו לשורש הנחש,  שממנו יכול להתפתח נחש צפע ארסי והוא יהפוך לשרף מעופף – הנחש הקטלני ביותר בספרות המקראית: "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (יד, כט).  מפירוש רש"י ופרשנים מאוחרים עולה שהמקור ל'ראש' הוא צמחי.   למעשה, רק בקרב החוקרים המודרנים אנו מוצאים את הנטיה לזהות את ה'ראש' המקראי כצמח רעיל ספציפי. בין הצעות הזיהוי הרבות: מיני שיכרון    (Hyoscyamus)  או הצמח הנקרא בימינו רוש עקד ((Conium maculatum.  

בדיקת של מקטרים שנמצאו בתל יבנה מתקופת הברזל נמצאו שרידי חומר אורגני. האנגליזה הראתה שהם מכילים scopolin חומר נרקוטי המצוי בכמה מצמחי הלענה והשכרון. חומר זה שימש כנראה סם הזיה נרקוטי כחלק מהפולחן הפלישתי.

הצעה מסתברת ביותר היא שמדובר בצמח הפרג התרבותי ((Papaver somniferum, שמוצאו בסביבות אגן הים התיכון ומשם התפשט לאזורים אחרים. זיהוי זה מתבסס על הדמיון של הלקט הפרג ל'ראש' ועל החומר הנרקוטי הרעיל המופק בו. לנימוק זה יש לצרף את הטעם המריר של הסם והסכנה שבשימוש המופרז בו.  כך למשל כתב רמב"ן בספרו תורת הבית, על ההמנעות מקבלתו מהגויים: "אופיון – כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגין וסכנה הוא לקבלו מהן, שאינו דבר מומחה". מעניין שהשם היווני של הפרג התרבותי הוא Rhoeas; ייתכן שהוא נגזר מהשם העברי הקדום – 'ראש'.

 מהממצא הארכיאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח זה היה ידוע במרחב של ארץֿישראל. בלבנט נמצאו פכיות קטנות, המתוארכות למאות 15-12 לפנה"ס. הן נראות בדמויות הלקט הפוך של פרג. פכיות אלה יוצרו בקפריסין  ובין האתרים שבהם נמצאו כלים אלה בארץֿישראל.   בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אלעג'ול גילתה שזו הכילה שרידי אופיום. יוצא אפוא, שיצרני הסם בקפריסין, אשר שיווקו אותו בכל הלבנט, עיצבו את המכלים בדמות המוצר – הלקט הפרג – כדי לרמוז על תכולתם. ממצא זה מעיד שהשימוש באופיום במרחב ארץֿישראל היה שכיח.

היחס של התורה כפי השימוש ב"ראש" הוא שלילי, הסכנה בשימושו אינה רק גופנית ואחריתה מרה. אלא ההתמכרות אליו אינה מאפשרת לאדם לעבוד את ה' במלוא חושיו הטבעיים מתוך עבודה עצמית והתקשרות אמתית.

עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (במדבר כא, ח)

במהלך במסעם של בני ישראל, בהקיפם את ארץ אדום, הם שבים ומתלוננים  כנגד ה' ומשה:  "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".  (במדבר כא, ה). בתגובה ה' שולח בעם: "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (שם, ו). לאחר שהעם הודה בחטאו, משה מתפלל בעדם וה' מצוה אותו: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת .. .וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת".

 פעמים אחדות במקרא משמשים בעלי חיים עצמם או הדימוי שלהם, כשליחים בידי ה' לייסר את ישראל בחטאם  והם חלק מתבנית הנוף של העלילה, כדוגמת "הנחשים השרפים" במדבר. השרף נזכר במקרא שש פעמים ככינוי כללי לנחש ארסי.  אכן, רוב מיני הנחשים הארסיים החיים במרחב ארץ-ישראל, סיני ומצרים הם מדבריים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר…" (דברים ח, טו-טז).

פסוקים אלה מסבירים במה חטאו בני ישראל; בתלונות שווא הם הלינו שאין במדבר לחם ומים, בעוד הם אינם העריכו את סדרת הניסים שנעשתה להם, החל מיציאתם ממצרים ועד להורדת לחם מן השמים והשקייתם ממים שיוצאים מהסלע. יתירה מזאת, ה' הצילם במדבר מנחש-שרף, וכאשר בכפיות טובה לא ידעו להעריך ולהודות על כך – ה' מכה אותם מידה כנגד מידה, באותם נחשים מסוכנים.

נְחַשׁ נְחֹשֶׁת

הביטוי "נחש הנחושת" אינו רק  משחק מילים גרידא. מדובר במוטיב ריאלי שכדוגמתו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באתרים פולחניים אחדים בארץ ישראל מתקופת המקרא, כגון: מגידו, תל מבורך, תמנע, חצור, שכם וגזר. הממצא בתמנע נמצא במכרות הנחושת הקדומים שהתגלו בה. אתר מפורסם נוסף שבו כרו ועיבודו נחושת היה בפונון, בצפון מזרח הערבה, למרגלות הרי אדום, חבל ארץ שבו התרחשה העלילה בפרשתנו. כך, שאין זה  מיקרי ש"נחש הנחושת" של משה יוצר באזור "אובות" הסמוכה לפונון (במדבר כא, ט-י; לג מב-מג ותרגום יונתן, שם).

הנחש כסמל הקשור לרפואה הוא קדום ולמעשה עד ימינו. אולם המקרא מציין במפורש שהכנת הנחש  והסרת הנגף נעשתה באמצעות התפילה לה' (במדבר כא, ז-ח) ולא ביחוס כוח מאגי לנחש עצמו. זאת, בניגוד לפולחן נחש הנחושת שהיה מקובל באותה תקופה.  אכן בתקופת המלוכה היו מהמוני העם שנהגו לעבוד את נחש הנחושת  ("נחושתן") ולכן חזקיהו השמידו עם שאר העבודה זרה (מל"ב יח, ד).

 גם חז"ל דחו את המחשבה שמא לנחש יש כוח של ריפוי.  הנחת הנחש על "נס" גבוה, בעצם רמזה למעשה ידי השמים: "כי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים" (משנה, ר"ה ג, ח).

לֶחֶם הַתָּמִיד (ד, ז)

 לחם הפנים היה מאפה מיוחד שהונח על שולחן הזהב במשכן ובמקדש.   על פי הציווי בתורה מדובר למעשה בשתים עשרה חלות, עשויות סולת, המונחות בשתי מערכות; שש חלות בכל אחת.  מדובר בלחם "מצה", שכרוב המנחות נעשה מסולת של חיטה משובחת ללא  שאור. אורכה של כל חלה הוא עשרה טפחים, רוחבה  – חמישה (ויקרא כד ה-ו).   כמו כן,  מדובר בלחם עבה,  כדברי התלמוד הירושלמי: יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים" (פסחים ב, ה, כט ע"ב).  הלחם היה נאפה ביום שישי ומוחלף לאחר תשעה ימים ביום השבת הבא ונאכל על ידי הכהנים. דרושה היתה אפוא מיומנות של אפיה, ליצור לחם שמשתמר טרי לאורך זמן,  ויאפה ללא חשש החמצה.

במחקר רב תחומי שערכנו בשנים תשע"א ניסנו לשחזר את לחם הפנים. המחקר התבסס בין היתר על ספרות חז"ל, על מקורות היסטוריים עתיקים העוסקים באפיית לחם, ממצא ארכיאולוגי ועוד. גולת הכותרת הייתה סדרת ניסיונות שנעשתה בשיתוף פעולה עם מומחים באפיה. לצורך השחזור יצרנו תבניות מיוחדות ובסופו של דבר התקבל לחם בעל תכונות המתאים במרבית התכונות  ללחם הפנים הקדום. יצרנו שתי צורות חלות לפי השיטות השונות הנזכרות בתלמוד:  "רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה. ר' יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת" (בבלי, מנחות צד ע"ב). לדעתנו מחלוקת האמוראים משקפת כנראה שתי מסורות קדומות, שתיהן מבוססות על מציאות היסטורית אותנטית, שנהגו במקדש בתקופות שונות. חלות שבסיסן בסיסה צר או מעוגל וצלעותיהן משופעות נהגו בשלהי ימי החשמונאים כפי שנמצא במטבעות  מימי מתתיה אנטיגונוס (40 – 37 לפנה"ס). חלות שבסיסן רחב נהגו כנראה מאוחר יותר. הניסויים שלנו מראים שקיימת עדיפות לצורה זו, שהיא יותר יציבה ופחות שבירה בהתחשב בעובדה שהחלות היו מונחות זו על גבי זה.

  משקלה של כל חלה היה כ 5.5 ק"ג עשויה מסולת מיוחדת שיובאה מאיטליה, העשויה מחיטת הדורום.  זהו מין החיטה שהיה שכיח בעבר בארץ ישראל בכל התקופות ההיסטוריות עד העת החדשה. הסתבר שלחם מחיטת הדורום הנאפה בתנאים אופיטמלים ובשמירה על תנאי איוורור שומר על טריותו לאורך זמן בניגוד לחיטת הלחם השכיחה יותר בימינו.

להרחבה ראו בספרי, חמשת מיני דגן, עמ' 129 – 172.

זיהוי אבני החושן

שנים עשר אבנים היו משובצות על החושן, שהיה מונח על האפוד של הכהן הגדול (שמות כח יז-כ; לט י-יג).  סוגיית זיהוי אבני חן הנזכרות במקורות הקדומים היא מהקשות והסבוכות ביותר. אנו מציעים להתמקד בפרשנויות הקדומות ביותר שבידינו, של תרגום השביעים ותרגום אונקלוס, שמשמרות חלק מ"זיכרון המקדש".

ניתוח המקורות מורה שמדובר ברשימת אבני החן היקרות והמוכרות ביותר בעולם הקדום, כחלק מפאר המקדש (ישעיה ס, יג). כך גם העיד יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים: "גם בחושן היו שתים-עשרה אבנים יוצאות מן הכלל בגדלן וביפין, שאין הבריות יכולים לרכשן כתכשיט מחמת מחירן המופלג" (קדמוניות 166 – 167).

ממצא ארכיאולוגי של אלפי אבנים ובחינת מכרות אבני החן בתקופת המקרא ובית שני מראה על שכיחותם של כעשרים סוגי אבנים לכל היותר, בניגוד למגוון מינרלים הידועים בימינו ובחלקם הגדול מיובא מיבשת אמריקה. נתונים אלה ועוד מסייעים בבחינת מידת סבירותם ההיסטורית של הפירושים השונים. למשל, ה"אודם", הראשונה שברשימת אבני החושן מזוהה בוודאות עם  קרנליאן (Carnelian), מינרל ממשפחת הקוורץ בגוון אדום-כתום ומהווה כשליש מהממצא הארכיאולוגי בארץ ישראל וסביבותיה.

בין האבנים נחשבו כיקרות בתקופת המקרא נכללים  קרנליאן, אגת, אמתיסט, גארנט, המטייט,   ג'ספר, לזוריט, מלכיט, אוניקס, אוליבין, טורקיז וקריסטל ומיני קוורץ נוספים. לכך ניתן להוסיף את הענבר (שרף עצים מאובן). אם נקבל את ההנחה שלא הייתה זהות בין כל שתים עשרה אבני החושן, הרי שסביר שחלק מאבנים אלה הן המועמדות העיקריות לזיהויים, וכל מה שנותר  הוא לייחס לכל שם את האבן המתאימה.

בימי הבית השני נמצאו מרחבי כריה חדשים של מכרות בריל במצרים ויובאו אבני חן מהודו וסרילנקה.  חלק מהן נזכרות בתרגומים ביוונית ובארמית, והן: אקוומרין ואזמרגד,  קורונדום כחול, אופל וכן פנינה ואלמוג. ממצא זה וראיות נוספות מוכיחות, למשל, שה"יהלום" המקראי אינה אבן  הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים ורק מאז היה שכיח כאבן חן מלוטשת. 

זכיתי להימנות בצוות מחקר שבדק כחמישים אבני החן מפרויקט סינון עפר שהוצא מהר הבית. להלן כמה דוגמאות שנמצאו ופרטים על מקורם לאור המחקר ההיסטורי:   אבני קרנליאן שכנראה הובאו מתימן, הענבר ממוצא אורגני שמקורו בבקע הירדן והים הבלטי. אבני הלפיס לזולי הגיעו מאפגניסטאן ומזוהים עם ה"ספיר". ממצא נדיר הוא אבן האופל שמקורה בהודו. מקור השם הוא מסנסקריט   (upala)ופירושו "אבן טובה".  האופל וג'ספר צבעוני (Jasper), שמאופיינים ברב-גוניות, הם המועמדים לזיהוי ה"ישפה" שבחושן.

על אבני החושן היו  חקוקים שמות שבטי ישראל, סמל לאחדות המשמרת גם את הזהות והתכונה של כל אחד מהם:  "גוון האבנים ההם כפי גוון מדותיהם למעלה, כי ראובן הרומז למדת הדין אבנו אודם, ובנימן הכלול מכל המדות אבנו ישפה, שהיא כלולה מגוונין הרבה" (רבינו בחיי לבראשית מט).

קטורת הסמים

בכל יום הקטירו במשכן ובמקדש את קטורת על גבי מזבח הזהב, בבוקר ובין הערביים. בתורה נזכרו במפורש רק ארבעה מרכיבי הקטורת: "קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה" (שמות ל,  לד). ממסורת חז"ל עולה שהקטורת הכילה למעשה אחד עשר סממנים (כריתות  ו ע"ב). חלק ממרכיבי הקטורת מזוהים בוודאות וחלק נתונים לפרשנויות אחדות. מכל מקום, מדובר בבשמים החשובים והיקרים ביותר בעולם הקדום. התקנתם יחדיו ביחסים שונים מכונה בשם "פיטום הקטורת", מלאכה שדרשה מיומנות  מקצועית גבוהה  – "מעשה רוקח". בימי בית שני היו ממונים על כך משפחת אבטינס, ששמרו על מלאכתם כסוד מקצועי (ירושלמי, שקלים מט ע"א). להלן זיהוי הסממנים הנזכרים בתורה:

• נטף – מכונה בלשון חז"ל בשמות:  צרי, קטף ואפרסמון. מזוהה עם הצמח הצמח Commiphora gileadensis, שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו. הוא נמכר כשמן ריחני שנחשב ליקר ביותר בעולם בשלהי בית שני. גדל בנאות המדבר: ביריחו ובעין גדי. לאחר כאלף וחמש שנה שנעלם מארצנו הושב בשנים האחרונות לארץ ישראל.

•  שחלת – מכונה בלשון חז"ל בשם "צפורן". לפי מסורות קדומות אחדות מדובר במכסה הקרני  (operculum)  של מיני חלזונות מסוימים, שנראים כטפרים. הם מכילים חומרים ארומטיים, אולם לצורך ניקוי שיירי הבשר של הקונכיה ניקו אותה לפני כן באמצעות חומר ניקוי שנקרא "בורית כרשינה". סממן זה נקרא במקורות הקדומים בשם "צפורני הבושם" ובשימוש עד היום בחברות מסורתיות.
• ג.         חלבנה – מזוהה עם שרף המופק מצמח כֶּלֶך החלבנה (Ferula galbaniflua)   הגדל כיום באזור איראן. מהצמח מפיקים שרף לבן חלבי (ונראה שמכאן שמו), שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק.
• לבונה –   מזוהה בוודאות עם העצים מהסוג Boswellia sp., הודות לשימוש פעיל ורציף המתקיים בה עד היום בחברות מסורתיות רבות. השרף הלבן המופק מהעץ נקרש לגרגרים בגוון צהבהב.  הלבונה יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא (ישעיה ס, ו; ירמיה ו, כ). עד היום גדלים עצי הלבונה המכונים בערבית בשם "לבאן" בדרום תימן ובמזרח אפריקה.

פירוש המילה "קטורת" נגזר מהשורש קט"ר – העשן העולה משריפת הסממנים על גבי הגחלים הלוחשות. קטר בארמית הוא גם לשון "קשר" וחיבור. סגולתה של הקטורת לחבר בין שמים לארץ, בין חומר לרוח, בין קודש לחול  ובין כל בני האדם. זה ההסבר למקומה של שרף החלבנה בקטורת,  שריחו אינו נעים ובעל חריפות עזה. אולם מסתבר שיחד עם שאר מרכיבי הקטורת הוא דוקא מחדד ומטייב את הריח. זה היסוד למאמר חז"ל: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו ע"ב).

לדמותו של הכלב במקרא

הקב"ה מבטיח בפרשתנו שבעת יציאת מצרים "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז). במאמר זה נעמוד בקצרה על משמעותו של ביטוי זה  ועל רקע מעמדו של הכלב במקרא.

הכלב נזכר במקרא 32 פעמים, מבעלי החיים השכיחים ביותר בסמוך למשכנות האדם.  מוצאו של כלב הבית Canis lupus familiaris)) הוא מהזאב, אם כי לאחר תהליך ביות ממושך הם נחשבו למינים שונים:  "הזאב והכלב… אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה" (משנה, כלאים א, ו). במצרים העתיקה כבר היו ידועים גזעים שונים, אף כחיות מחמד ולציד.

המקרא מזכיר העלאת קרבן כלב כדבר משוקץ (ישעיהו סו, ג ). פולחן הכלבים היה רווח בתרבויות הזרות בתקופת המקרא. הרודוטוס מציין כיצד המצרים היו קוברים את הכלבות בתיבות קדושות. בסטירה יוונית  שנכתבה על הפולחן המצרי נאמר: "אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות, כשאני תופס אותה גונבת מזונות". עדות לפולחן זה, נמצאה למשל בחפירות באשקלון. מאות רבות של קברי כלבים שנקברו בתשומת לב קפדנית וכל הסימנים מראים שהם היו מקודשים לאוכלוסייה הנכרית.

אולם בתרבות הישראלית הקדומה לא נהגו לטפח את הכלב לצרכים אלה. הוא לא נחשב למבוית במלוא מובן המילה. היחס אליו במקרא היה לרוב שלילי ושימש כביטוי של בוז ופחיתות כבוד: "מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב" (מל"ב ח, יג), "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (שמ"ב ג, ח ) או "הַכֶּלֶב הַמֵּת" (שמ"ב ט, ח; טז, ט). כרגיל הוא נחשב, כמפגע רע בסביבת האדם, כחיה רעה למחצה ובמקרים מסוימים תכונה זו נוצלה להנהגת הצאן ושמירתו: "לשית עם כלבי צאני" (איוב ל, א).

  תופעה שכיחה הייתה מציאותן של להקות כלבים משוטטים בחוצות הכפרים ובסביבות הערים. המפגש עם "כלבים עזי נפש" ⁽ישעיהו נו, י-יא) עלול היה להיות מסוכן: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (תהלים כב, יז; כא). נהגו להרחיקם ולהתגונן מפניהם במקלות (שמ"א יז, מג ).  קול נביחותיהם המציקות נשמעו למרחוק: "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תהילים נט, ז). הכלבים המסתובבים ניזונו  משיירי מאכל אדם, כמו נבלות: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל).  בתיאורי פורענות וביזיון הם מופעים כאוכלי פגרי אדם ומלקקים את דמם  (ירמיהו טו, ג; מל"א יד, יא; כב, לח ועוד).

 על רקע זה יש להבין את הפסוקים בפרשתנו, שבהם מתואר הניגוד שיהיה בין קולות הזעקה של המצרים לנוכח פגרי בכוריהם: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובין התנהגותם הכנועה והשקטה של הכלבים: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ו-ז).  דימוי זה מתייחס לשרבוב לשונו של הכלב ובהשאלה לפיו הפעור בעת פעולת הנביחה או הנשיכה  או אולי אף לסימני הכלב השוטה החולה בכלבת: "פיו פתוח, רירו יורד" (ירושלמי יומא ח, ה). התנהגות הכלבים המאופקת בעת יציאת מצרים מתוארת בגדר תופעה נסית, שיתכן גם באה להראות, שאפילו הכלבים שנחשבו בקרב ישראל לבריות שפלות, הבינו את גודל השעה.

גֹּמֶא

סיפור הצפנת משה על ידי אמו מתרחש בנוף צומח המים של הנילוס: "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב, ג).

 השם גֹּמֶא הוא שם קיבוצי לצמחי מים מובהקים שונים: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח, יא).    הוא גדל בסמוך ל"קנה" (ישעיהו לה, ז)  וקרוב אליו בשיכול אותיות השם "אגמון" (ישעיהו יט טו ועוד). שמות אלה נובעים מהשם אגם, במשמעות מקווה מים (שמות ח, א). מכאן נגזר שם הפועל שבו השתמש עבד אברהם בפנייתו לרבקה:  "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז).

במיוחד שם זה מתייחס לגומא הפפירוס (Cyperus papyrus) שהיה ידוע בשם "מתנת הנילוס". לצמח זה גבעול יחיד גבוה שבראשו תפרחת סוככנית גדולה. הגבעול עבה; קליפתו ירוקה וליבתו לבנה וספוגית המשמשת כרקמת אִוורור. לצמח  היו מגוון שימושים כמו ייצור כלים, כמו תיבת משה ואף להכנת סירות: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם" (ישעיהו יח, ב).

במקורות חז"ל נזכרו מוצרים שונים מהגומא, בגדים, מחצלאות וכלים שונים, בשמות:  "כלי פפיר" או בשם "גמי". כך למשל, הוא נזכר בקשר לסימון פירות הבכורים: "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה…   קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים" (משנה, ביכורים ג, א).

השימוש המפורסם ביותר היה לצורך תעשיית חומר הכתיבה – הוא הפפירוס. את ליבת הגבעול היו חותכים לרצועות דקות ומניחים זה על גבי זה בשתי וערב, כובשים בלחץ ומחליקים עד שהתקבל גיליון שעליו היו כותבים. חומר זה נקרא בלשון המשנה "נייר" והוא שימש גם לאריזה ועטיפת מוצרים שונים, למשל: "ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח"  (ביצה ד, ה).

ימת החולה היא אזור תפוצתו הצפוני בעולם ואף בה התקיימה תעשייה של מוצרים מגומא הפפירוס. על בני נפתלי שהתנחלו על שפת ימה ועסקו במלאכת הנייר דרשו חז"ל:  "שהיו פותלין את עבודת הניר" (בראשית רבה צד, כד). מלאכת ייצור מחצלאות מגמא הפפירוס התקיימה באזור זה עד לראשית המאה העשרים. תושבי האזור היו קוטלים את הגבעולים ואוגדים אותם לחבילות, שהיו צפות על פני המים ועליהן שטו בסבך הימה. תיאורים אלה זכו לתיעוד מצולם וממחישים באופן ריאלי וחי את המקראות.

נחזור לתיבת משה,  חז"ל כבר עמדו על כך שהיא נעשתה מהגומא הגמיש, שיכול לעמוד בטלטולי זרימת מי הנילוס ובהתנגשות בעצמים נוקשים:  "דבר רך יכול לעמוד לפני רך וקשה" (שמות רבה א, כא). אין זה מיקרי, שסיפור צמיחתו של מנהיג ישראל התרחש במי הנילוס ובכלי מגומא הפפירוס, ששימש את סמלה של מצרים התחתונה. כבר בתחילת דרכו של משה היתה קריאת תגר על פרעה ואלהי מצרים: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט ג). משה נקרא על שם העבר והעתיד: "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"  (שמות ב, י)  והוא עתיד להנהיג את גאולת ישראל בהכאת היאור ובקריעת ים-סּוּף.