להשיב את יחמור–הבובל לארץ ישראל

התורה מונה את עשרת בעלי החיים הטהורים לפי סדר שכיחותם וחשיבותם לאדם; שלוש בהמות מבויתות ושבע חיות בר, אחד מהם הוא היחמור  (ויקרא יד ד – ה).  כיום מכונה בשם "יחמור" מין אייל  (Dama mesopotamica) והזיהוי המודרני  מבוסס על השתמרות שמו בערבית 'יחמור'  בניב המקומי של תושבים מהאזור שבין עירק לאירן.

אולם לדעתנו, מין זה נכלל במיני ה"איל" שברשימה, בעוד שיש לזהות את היחמור המקראי בהתאם למסורות הזיהוי הקדומות ביותר עם אנטילופת הבובל  (Alcelaphus buselaphus). תרגום שמו המדעי (מיוונית): 'בקר-איל'. באנגלית: hartebeest.    כך  מובא בתרגום השבעים והוולגאטה.   אורך גופה של האנטילופה הוא כשני מטרים, לשני הזוויגים קרניים עבות וקצרות דמויות נבל (40 ס"מ). הבובל גבוה יותר בכתפיו מאשר באחוריו, ראשו ארוך וצר. הוא חיה בעדרים, שוכן ערבה, וכיום היא נפוץ במישורי הסוואנה שבדרום אפריקה. ייתכן שמקור השם 'יחמור' בצבע פרוותו, חום-אדמדם, בדומה ללשון הערבית (בשורש 'חמר').  כמו כן, אפשר ששם זה נובע מכיוון שלראשו מראה ראש של חמור. בדומה לכך שמו של הבובל בערבית: "בקר וחש" כלומר בקר-בר או "בקר – חמור הבר".

 הבובל חי בארץ ישראל בתקופת המקרא, כפי שעולה מהממצא הארכיאוזואולוגי. עד כה נמצאו שרידיו מתקופה זו באתרים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל, למשל בלכיש ובתל שריעה. הוא מופיע  גם בציורי קיר קדומים שנמצאו במזרח סיני, ואין ספק שיונקים אלה ואחרים מייצגים תבנית נוף מדברית, שעמדה לפני המאיירים.  

לפי המקורות המאוחרים, בית גידולו של בעל חיים זה היה גם לאורך הערבה ובקעת הירדן. ר' אישתורי הפרחי, שישב בבית שאן בראשית המאה ה-14, מתארו בדייקנות מפליאה:  "והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגופו דק וגבוה מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". למעשה הבובל התקיים באזורנו עד למחצית השניה של מאה התשע-עשרה, כפי שציינו זאת חוקרי טבע חשובים כטריסטראם וישראל אהרני. כתוצאה של ציד בלתי מבוקר הוא נכחד מאזורנו וכיום נמצאים ממנו כמה תתי-מין בארצות אפריקה.

   בפרויקט ההשבה לטבע של חיות הבר לארץ ישראל שנערך על ידי רשות שמורות הטבע בניצוחו של אברהם יפה החל מסוף שנות הששים של המאה העשרים, הובאו מארצות שונות, יענים, פראים, איל הכרמל ועוד. אולם במסגרת זו נגרע בטעות מקומו של הבובל  .  לאור הנתונים החדשים שאספתי פניתי לרשות שמורות הטבע והגנים על מנת לבחון את האפשרות לייבאו, לפחות לחי בר בערבה.  לצערי פנייתי לא נשאה פירות והיא נדחתה משיקולים שונים, בחלקם באצטלה אקולוגית-מדעית. למשל, חוסר מקום בשטחים פתוחים לעוד פרסתן חדש בטבע ושאין להתייחס לחי-בר כאל גן חיות.

 הגשמת חזרתו של עם ישראל לארצו אינה שלמה כל עוד נופי שורשיו וערש תרבותו והווייתו חסרים. פרויקט השבת הבובל יוכל להצטרף לרשימה של צמחים ובעלי חיים ששכנו בנופיה הקדומים של הארץ, נעלמו והושבו, כמו שיבת התמר, האפרסמון והאייל למינהו.  

להרחבה: ז' עמר, "להשיב את אנטילופת הבובל לארץ ישראל", אריאל, 197 – 198 (תשע"א), עמ' 205 – 208.

  הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)

הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).

הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).

הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני:  "כאשר תעשינה הדברים-  אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב:  "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים  דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב).  עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים. 

 מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש".  בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).