בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם  (ויקרא יט, יט)

הרכבות בין מיני בעל חיים שונים שהיו במשק האדם הייתה תופעה ידועה בעולם העתיק. היא נאסרה מן התורה (ויקרא יט, יט), אך בדיעבד בני המכלוא מותרים בשימוש (משנה, כלאים ח, א). בתקופת המקרא הייתה הרכבת סוס בחמור השכיחה ביותר ותוצריה היה הפרד. לדעת פרשנים רבים, יש לייחס  גילוי או את המצאת הרכבה זו ל"עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו כד).

בתקופת המקרא הפרדים, כמו הסוסים, יובאו מחו"ל מאזור "תוגרמה"(כנראה תורכיה) ובבל (מל"א י, כה ; יחזקאל כז, יד; עזרא ב, סו), יתכן שהסיבה היא איסור כלאים והאפשרות ההלכתית להינות ממוצר שנעשה בידי נכרים.

המשנה מביאה דוגמאות להרכבות בעלי חיים שונים: "הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים א, ו) . חז"ל משקפים בכך את המציאות כפי שהכירוה וגם על סמך ידיעות שהגיעו לאוזנם, מקצתן מופיעות בחיבורי טבע וחקלאות יווניים ורומיים שנכתבו בתקופתם. דומה, שהם בחרו בדוגמאות נדירות אך אפשריות.

כידוע הפרדים הם כרגיל עקרים, אולם ידועים בהיסטוריה עשרות מקרים של פרדות  פוריות שהמליטו (הזכרים הם תמיד עקרים). ברוב המקרים מדובר בפרדה שהייתה בת מכלוא של חמור וסוסה. פרדות פוריות יכולות להזדווג עם סוס או חמור. יתרה מזאת, ישנן גם עדויות  ברורות מהעת החדשה על צאצאים פוריים מהכלאות אלה. מדובר במקרים נדירים, ולרוב מהכלאת פרדה וסוס נוצר ולד הדומה לסוס, ומהרכבת פרדה וחמור נוצר ולד הדומה לפרד. כאשר הצאצאים הם נקבות יש סיכוי מסוים שהם יהיו פוריים, וכך למעשה ניתן לייצור גזעים חדשים.

פעמים רבות התרחשו הכלאות טבעיות או יזומות בין בהמות הבית ובין חיות בר. דוגמה לכך היא הכלאה בין חמור לפרא (Equus hemionus) – הדומה במקצת לסוס. הפרא המקראי נקרא בלשון חז"ל בשם "ערוד" ואינו חמור הבר הנקרא כך בימינו (הכלאות בין חמור לחמור בר מותרות לכתחילה).  הפרא המקומי  נכחד באזורנו בשנות השלושים של המאה העשרים. הבדואים במדבריות ארץ ישראל ועבר הירדן נהגו בעבר ליצור בני מכלוא שהיו מבוקשים בקרב אנשים אמידים בשל נדירותם, מהירותם וכוחם. הכלאה מפורסמת אחרת היא בין עז ליעל, שיוצרת בני מכלוא בשם "יעז". ידידי ד"ר עוזי פז סיפר לי על תצפית נדירה של בן מכלוא של יעל וכבש. תופעה ידועה נוספת היא הכלאה בין כבש ועז (geep) ובאופן נדיר יש להם גם צאצאים פוריים.

הדוגמאות שמביאה המשנה בכלאים הן אפוא מציאותיות. בימינו השימוש בפרדות הולך ופוחת והסיכוי לקבלת צאצאים פוריים כמעט אפסי. גם העדר מפגש יום-יומי ובלתי אמצעי של האדם המודרני וחיות המשק שלו עם חיות בר מפחיתה את האפשרות לצפות כיום בתופעות טבע אלה.

להרחבה, ראו מאמרי,  לשוננו, עו (תשע"ד), עמ' 265 – 283.

עץ ארז

 טקס טהרת המצורע כוללת לקיחת שתי ציפורים, עץ ארז, גיזת צמר הצבועה בתולעת שני ואזוב (ויקרא יד, ד-ז). בעוד האזוב ותולעת השני מסמלים את הקטנים והפחותים שביצורים נחשב הארז לגדול שבעצים. חז"ל הסבירו שחטא המצורע היא בשל הוצאת שם רע, גאווה והתנשאות: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

על מנת להבין משל זה יש לעמוד על מקומו של הארז בעולם הקדום. הארז נזכר למעלה משבעים פעמים במקרא, יותר מכל עץ אחר ומאות פעמים בספרות ההלכה והאגדה. למעשה, יש להבחין בין "ארז הלבנון" (Cedrus libani) ובין "ארזים" (לרוב בלשון רבים), כשם קיבוצי לכלל עצי הסרק: "עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים" (תהלים קמח, ט).

ארז הלבנון גדל ברום 1500 – 1800 מטרים, הוא בעל גזע זקוף העשוי להגיע לגובה של כארבעים מטרים.  הארז הוא  משל  לגובה וחוזק: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג: עמוס ב, ט )    ומסמל את המלוכה, את גאוות האדם וביטחונו בכוחו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב, טו). השימוש בארז בטקס המצורע בא ללמד שאין לאדם לבטוח בכוחו, בגאוותו וביהירותו והוא לבסוף ילקה, כשם שארז הרם והנישא יושפל (ישעיהו ב, יב-יג) ויכרת: "קוֹל ה' שׁבֵֹר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהלים כט, ה). טהרת המצורע היא בהשפלת עצמו באופן קיצוני באזוב וכתולעת השני עד שיגיע לדרך הישר.

עצת הארז מצטיינת באיכות גבוהה, בארומה נעימה ובעמידות לריקבון ולחרקים. בשל תכונות אלה הוא נחשב לעץ הבניה החשוב והיקר ביותר בעולם הקדום לקירוי מבנים ציבורים וממלכתיים.  עבור שליטי הממלכות הגדולות והחזקות היה זה אתגר להעפיל אל מרום הר הלבנון ולכרותיו את ארזיו, על מנת להמחיש בגאוה את כוחם ועוצמתם. כך עולה מדברי הרהב של מלך אשור:  "אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מל"ב יט, כג). מובן אפוא מדוע שלמה המלך ביקש ממלך צור שישלח לו קורות ארזים וברושים לבניית המקדש ולהדרו, שהועברו דרך הים בדוברות עד יפו ומשם לירושלים  (מל"א ה, כב-כד; דה"ב ב, טו). כך גם היה בימי בית שני (עזרא ג, ז).

שרידי קורות וחלקי עץ ארז נמצאו בהרבה אתרים ארכיאולוגים בארץ –ישראל . למשל, בלכיש מתקופת הברונזה, במקדש הפלישתי בתל קסילה ובארמון הורדוס במצדה.   ממצא מעניין נחשף בעת שנערך שיפוץ של גג מסגד אלאקצא. חלק מקורות העץ שהוחלפו נבדקו ותוארכו ובהם ארזי הלבנון שהקדום שבהם הוא מהמאה הרביעית לספירה ועץ ברוש מסוף בית ראשון.

זיהוי הצרעת והשחין ביהדות

בפרשות תזריע מצורע מתוארת צרעת האדם, בתסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור שונים, פסוריאזיס ועוד). דברים אלה מתבררים גם מהלכות המצורע במסכת נגעים, שאין המדובר במחלה קוונציונלית  (משנה, נגעים ג, א-ב).  גם צרעת הבגדים והבתים היא משונה, עד כי הרמב"ם שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת ש"אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת ה"לפרה" (lepra; מחלת הנסן) שאינה מתאימה לתיאור המקראי. מדובר בפרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצה בידי הנצרות.  היא פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים. בצורתה החריפה היא גורמת להתעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. העדר טיפול הולם עלול להביא לנמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח "שחין" הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד מהחולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו:  "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (תענית כא ע"א) . בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (אהלות טז, א). מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את אבריהם המודלקים באופן יזום, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).  הניתוח נעשה בשדה ונעיצת האיבר בקוץ של הסירה, נועד להבטיח, שהאיבר הנכרת שמוגדר כרקמה מתה לא יטמא, את הרופא והמטופל כאחד. הנקודה החשובה לענייננו, שמבחינה הלכתית חולי לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שיותר מאוחר היה מקובל בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, עם נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקרבן ראיה, לא משום פסול עקרוני, אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכי שחין ופולפסין – אעפ"י שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל ראויין הן לבוא בפני עצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה בלפרה לא הוגדר ביהדות כטמא – בחייו ובמותו.  במערת קבורה שבגיא בן הינום שבירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי,  התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה של לפרה (מאה ראשונה לסה"נ).  לאור זאת, מוכח שהמינוח העברי המודרני למחלת הלפרה עם ה"צרעת" הוא מוטעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

להרחבה, ראו מאמרי, אסיא, עה-עו (תשס"ה), עמ' 65 – 69.

עצי המערכה

לצורך שריפת הקרבנות שעל המזבח נדרשו חומרי הסקה איכותיים. חומר הבעירה המשובח והיקר ביותר בתקופת המקרא היה עץ. לשם כך כרתו ענפי עצים מתאימים, לעיתים ממרחק רב, כפי שמסופר על אברהם אבינו: "ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים" (בראשית כב, ג). מלאכתם של "חוטבי עצים" היתה חיונית וקשה כשל שואבי המים ועסקו בהם  דלת העם (יהושע ט, כא-כג). המקור העיקרי לעץ היו אזורי החורש והיער (דברים יט, ה) ועם התמעטותם בנוף הארץ ישראלי,   זמינותה של עצה טובה (ששימשה לבניה ולהסקה במגזר הפרטי) היה קשה ומחירה היה יקר (איכה ה, ד). מצב זה היה  בכל תקופותיה של ארץ ישראל. למשל, ר' עובדיה מברטנורא כותב בשלהי התקופה הממלוכית, בעת שהותו בירושלים: "והעצים בעיר הזאת יקרים מאד ובחנויות נמכרים במשקל".

על מזבח העולה שבבית המקדש הכינו בכל יום ערימות של עצים המכונות מערכות, וביום הכפורים הוסיפו עוד מערכה אחת.  המערכה "גדולה" שימשה לצורך הקרבת קרבן תמיד ואמורי שאר הקרבנות, ובסמוך לה מערכה קטנה יותר, שממנה נטלו גחלים להקטרת קטורת הסמים במזבח הזהב. עצי המערכה שמשו גם להדלקת אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה"  (ויקרא ו ה-ו; משנה יומא ד, ו).

המשנה דנה במיני עצים הראויים לעלות על המזבח (משנה, תמיד ב ג): "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין: במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן".  בניסוי שערכנו נמצא ששילוב של עצי אורן, אגוז מלך ותאנה עשוי להפיק בעירת חום גבוהה וממושכת, כך שקרבן העולה יכול להישרף כליל לדשן תוך יום.

בבדיקת איכותם עסקו כוהנים שישבו ב"לשכת העצים" ופסלו את אלה שנמצאו מתולעים (משנה, מידות ב, ה).  "על העצים" היה ממונה מיוחד,  שהיה כנראה אחראי על תהליך הבדיקה שיהיו מספיק יבשים ועל האחסון (תוספתא, שקלים ב, יד).

בתחילה נעשתה האספקה על ידי אנשים פרטיים או משפחות שהתנדבו להביא "קרבן העצים" (נחמיה י לה; יג לא; משנה, תענית ד, ה). בשלהי בית שני נכללו גם עצי המערכה בין הדברים שמומנו בכספי הציבור (בבלי, מנחות כב ע"א).  אבל בשל מחסור בעצים ובעלות הכלכלית נתרמו עצים גם מהציבור. כך למשל, מובא שהכמות המינימלית שיכלו להביא יחידים הם "שני גזירין" (משנה, מנחות יג, ג). כמות העצים שנרשה היתה עצומה. לפי חישובים שונים הכמות המינימלית שנדרשה לקרבנות הציבור נאמדת בכ- 1000 קוב עץ לשנה, שהוא בין 1- 5 אחוז מכלל הכמות שנדרשה עבור קרבנות היחיד שהוקרבו במקדש

להרחבה: ראו ז' עמר, "ההיבט  הכלכלי של קרבנות הציבור במקדש", מעלין בקודש, כב (תשע"א), עמ' 85 – 125.