עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.

 "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט, ב)

את כל המנחות הכינו מסולת שנעשתה רק מהחיטה, המשובחת מכל שאר מיני הדגן, כפי שלמדו חז"ל:

אתה אומר סולת מן החטים או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: "סלת חטים תעשה אֹתם" (ספרי פנחס קמב; הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב,ב).

מין החיטה השכיח ביותר בעולם הקדום במזרח התיכון חיטה קשה (Triticum durum) הידועה בשם  חיטה הדורום, בעוד החיטה רכה (T. aestivum) הידועה גם בשם חיטת הלחם הייתה נדירה.   הרוב המוחלט של הממצאים הבוטניים–ארכיאולוגיים (הכוללים מאות רבות של אתרים) הם ממין זה. למעשה, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, רוב זני החיטה המקומיים היו של חיטה קשה.

חיטת הדורום היא משובחת לאפיית לחם היכול לשמור על טריותו ולא להתקשות במהירות.  רקמת המזון שבגרגיר (אֶנְדּוֹסְפֶּרְם) הוא בעל מרקם זגוגי, עשיר בחלבון, גורם המשפיע על כושר הדביקות (גמישות ומתיחות) של העיסה. הטחינה של זני החיטה הזגוגית וניפוים קלים יותר. הקמח המתקבל מהם הוא גריסי (לא דק), פזיר ואינו נמרח, בעל השתמרות גבוהה (סופח פחות לחות ועמיד בפני טמפרטורה גבוהה), אך בשעת לישת הבצק הוא סופג יותר מים ותפוקת הלחם ממנו גדולה מזו שמן הקמח הדק. מיני החיטה הזגוגית מצטיינים גם בכושר אפייה גבוה משל זני החיטה הבלתי-זגוגית.

כל המנחות נעשו מסולת מובחרת.  עקרונית, היא באה מחיטים שגדלו בשדות בעל על קרקעות פוריות ולא כחושות שעברו מחזור זרעים, כעולה ממקורות אחדים, כגון מן המשנה:

וכלן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? מכמס ומזוניחה [גרסה אחרת: מכמש וינוחה] אלפא לסולת. שניה להם — חפרים בבקעה. כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית אילן. ואם הביא — כשר. כיצד הוא עושה? נרה בשנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת הרבה (משנה מנחות ח, א—ב; תוספתא מנחות ט, ב).

הממצאים הארכיאולוגיים שופכים אור על הרישה של המשנה. על חותם לחם עשוי עץ מימי בית שני חרותות שתי מנורות ובצדי רגליהן חרותות האותיות העבריות שב, האות היוונית אלפא (A) ועוד אות לא מזוהה, ואפשר שמדובר בקיצור של המילה "שביעית".  האות היוונית אלפא משמעותה מסוג א כמובא במשנה- "אלפא לסולת"]. ואף על פי שמשמעותו של חותם זו אינה ברורה, הוא מלמד על ההקפדה שהקפידו על איכות הדגניים ומצוות השמיטה בימי בית שני. חריתת שתי המנורות היא כנראה מעין "תו כשרות" מוכר של נחתומים פרטיים שמכרו לחם על פי תקן האיכות ודרישות ההלכה שהיו מקובלות במקדש. קהל היעד היה מן הסתם "חברים" שהקפידו לאכול לחם בטהרה בדרגת הקדושה של לחם המנחות שבמקדש.

הכנת הגרגירים לסולת

תהליך הכנת הסולת היה מורכב ומתואר במקורות משלהי בית שני. לאחר שאותרו מיני החיטים המשובחים להכנת הסולת, הם עברו תהליך ראשוני של ברירת גופים זרים וגרגירים פגומים וסילוקם מתוכם, הוצאת קליפות הגרגירים, טחינת הקמח וניפויו, ובדיקת איכות הסולת בידי גזבר בית המקדש. שלבים אלה, שתוארו במקורות בעניין מנחת העומר, נכונים ברובם גם לשאר המנחות (חוץ מלתיתה):  "היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל הגזבר" (תוספתא מנחות ט, ג).

בעת העתיקה, נחשב לחם לבן למשובח ולמהודר (ואף לבריא ביותר) משאר מיני הלחם. לצורך קבלת פת נקייה היה צורך לרכך את הקליפה על ידי הרטבתה במים והסרתה מגרעין הדגן בשלמותה, תהליך המכונה לתיתה. ההרטבה גורמת לסובין להיות גמישים, כדי שלא יישברו לחתיכות קטנות במהלך הטחינה או הגריסה וכדי שיהיה אפשר להפרידם בנקל משאר חלקי האנדוספרם (רקמת המזון שבגרגיר). מדובר בתהליך הכרחי לקבלת קמח נקי, כמאמר התלמוד: "אי אפשר (פת) נקיה בלא לתיתה" (בבלי פסחים מ ע"א).

אולם מאחר שרוב המנחות מוגדרות כ"מצה" לא ניתן היה להרטיבם  במים ולכן הסירו את קליפת הגרגרים בתהליך ידני ממושך של שפשוף ובעיטה: "כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים" (משנה מנחות  ו,ה), בסדר ובקצב מסוים, "שף אחת, בועט שתים. שף שתים, בועט שלוש" (בבלי מנחות עו ע"א). לדעת רש"י, השיפה היא 'שפשוף בכף היד', והבעיטה 'שפשוף באגרוף'; ואילו לדעת הרמב"ם, השיפה היא 'שפשוף בידיים בכוח' כדי להסיר את האבק שעל הגרגירים, והבעיטה היא 'דריסה ברגל' לקילוף הקליפות. ייתכן שבעת השיפה התלחלחו הגרעינים עקב הזיעה המופרשת מכף היד או מן החום שהופק מן הידיים והדבר גרם להתעבות הלחלוחית הנמצאת בגרגירים, ונוצר למעשה אפקט הדומה ללתיתה.

לאחר תהליך השיפה, טחנו את הגרגירים ועשו מהן סולת. נראה שטחינת גרגירי החיטה נעשתה כמו במנחת העומר "ברחים של גרוסות",  כלומר לא בטחינה למרכיבים דקים אלא לגריסים גסים. בתקופה הרומית הטחינה נעשתה לרוב ברחיים עגולים, המכונים "רחיים של חמור",  בעלי שכב חרוטי קטן ורכב בצורת גליל חלול שהורכב על השכב. גם חלקו העליון של הרכב היה בדמות חרוט, ושימש כמשפך לגרעינים שהוכנסו לתוך הרחיים בתנועה סיבובית כלפי מטה אל בין השכב לרכב כדי לטחון אותם. הרחיים העגולים הונעו על ידי בהמה או בכוח אדם, ותפוקתם רבה מרחיים רגילים, והעבודה בהן פחות קשה. אולם דומה שהיתרון העיקרי שלהם הוא האפשרות לקבוע ולשנות את המרווחים בין השכב לבין הרכב ולהתאים אותם לגריסת גרגירי החיטה לחלקיקים גסים, דהיינו לסולת הרצויה ומעטה בחומר קמחי דק. "רחיים של חמור" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם, כגון הרחיים מפומפי, ואף באתרים רבים בארץ-ישראל מתקופת המשנה והתלמוד, כגון בכפר נחום, בגמלא, בהר גריזים, בחמת טבריה, בחורבת סומקה (כרמל) ובעין גדי.

את החיטה הגרוסה ניפו באחת-עשרה נפות. לדעת ר' שמעון, אין מספר הנפות מחייב והעיקר הוא שתהיה התוצאה ראויה, סולת מנופה היטב ראויה לאפייה (משנה מנחות ו,ז). מאחר שהתצרוכת השנתית של סולת להכנת לחם הפנים הייתה רבה ויקרה, התירו לרכוש אותה מסוחרים שהתמחו בעשייתה.  שערי הסלתות והשמנים למנחות והיינות לנסכים נקבעו אחת בחודש, ואסור היה לספקים להעלות את מחירם בין הפרקים, אך אם הוזל השער, נדרשו לספק את הסחורה במחיר הזול (משנה שקלים ד,ט).

בניגוד לדעה הרווחת, הסולת אינה קמח לבן דק אלא דווקא בקמח הגס הנשאר בנפה, כעולה מהגדרת הנפה במסכת אבות: "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת" (משנה אבות ה,טו). וכן עולה מן הירושלמי:  "המרקד – קמח מלמטן וסולת מלמעלן" (שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). סולת עשויה אפוא בעיקר מגריסי חיטה, גרגירים כתושים באופן גס ובלא מעטפת הזרע.  המטרה העיקרית של הטחינה והניפוי הוא להפריד בין הסובין לבין האנדוספרם. תהליך הניפוי גורם להגדלת הכמות היחסית של החלבון ולהסרת חלק ניכר מן ההרכב העמילני, הנראה כעפרורית לבנה. היתרון של קמח עשיר בחלבון (גלוטן) הוא ביצירת רשת גלוטנית חזקה ויציבה המאפשרת בסיוע חומרים מתפיחים כושר אפייה טוב יותר של העיסה, כלומר תפיחה ומתיחות רבה של הבצק מצד אחד, וכחומר מְתַחְלֵב (אמולסיפייר) הגורם לחיזוק דפנות הבועות שבעיסה מצד שני, כדי שלא יצטמק הלחם כשהוא מתקרר בתום האפייה.  הסולת מוכרת כיום בשם סמולינה (semolina), מונח איטלקי שמקורו בלטינית עתיקה (simila), ומשמעותו 'קמח משובח'. כדי לוודא שהסולת המיועדת למקדש היא משובחת, טריה ללא תולעים ושאחוז המרכיב העמילני הלבן בה קטן יחסית, היה הגזבר הממונה בודק את איכותה, כעולה מן המשנה: "כיצד הוא בודק? הגזבר מכניס את ידו לתוכה, עלה בה אבק — פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה – פסולה (מנחות ח, ב). סולת שהתליעה הייתה מוחזרת לספק והוא היה חייב לספק למקדש סולת אחרת (משנה שקלים ד,ט).

ראוי לציין, שתהליך הכנת הסולת (קוסקוס) במיכון המודרני בימינו הוא דומה; הסרת הסובין, טחינת הגרגרים  לגריסים קטנים שעוברים סדרה של ניפויים. מדובר במוצר משובח, סמל למי שנבחר בקפידה, כמובא במדרש: "ואקח מכם שנים עשר אנשים –  מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם" (ספרי, דברים כא). מנחת הסולת הנעשית עם שמן – "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב) היא ביטוי מושאל המכוון למיטב והמובחר שבו.

להרחבה

ד' עמית, "חותמות לחם יהודיים", בתוך לחם  בקרב דתות ועדות בארץ (נ' בן-יוסף עורך), מוזיאון  ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' 168–169

ז' עמר, חמשת מיני דגן, הר-ברכה תשע"א.

הארבה –  הַמָּוֶת הַזֶּה (שמות י יז)

הארבה הוא אחת מתופעות  הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית ותועדה בהקשר למרחב ארץ ישראל וסביבותיה במאות רבות של מקורות, החל מתקופת המקרא ועד ימינו. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש,  ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו.

הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר  (Schistocerca gregaria), שהגיעו אלינו בעבר לרוב  דרך מצרים  מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. באזורים  אלה הם גדלים כרגיל במופע בודד שאינו מזיק. הזחלים שבוקעים מהביצים לאחר כשלושה שבועות עוברים תהליך התפתחות של חמישה שלבים שאורכו כחודש וחצי עד הגיעם לצורת הארבה הבוגר. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונוח והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה, להתלהקות ולהתארגנות של נדידה מאורגנת בלהקות ענק. בשל ההבדלים הגדולים בין הארבה במופע הבודד לארבה במופע המלוהק: בגודל הכנפיים, בצבע, בהתנהגות ובמידת הנזק. בעבר סברו שמדובר בשני מינים שונים, ורק לפני  כמאה שנים הוכיח המחקר שמדובר למעשה באותו מין שמסוגל לשנות את מופעו בהתאם לנסיבות.

נזקי הארבה

הארבה בשלבי התפתחותו השונים מיסב נזק רב לצמחיה שבה הוא נמצא, כפי שמתואר בפרוטרוט בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר יחסית. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר:  "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). לשם דוגמה נציין שארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-שנים-שלושה גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.  על אף התפתחות המחקר הביולוגי של חיי ארבה המדבר, עדיין קשה לצפות את התנהגותו – הופעתו היא במידה רבה תלויה במשטר הרוחות ובעיקר בידי שמיים. הארבה שכרגיל מסוגל לעוף ק"מ אחדים עשוי לדאות באמצעות הרוחות ולגמא עשרות רבות של ק"מ בכל יום.

תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר:  "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת גרמו רעב וכליה על האדם וההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה והתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת–הַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).

הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם אחד חסין מפניו. אפילו על גופו של פרעה נאחזו נחילי הארבה. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכול למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה.

הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). להקות הארבה הקטנות בהיקפן שפקדו את ארץ ישראל בשנים האחרונות, כמו בשנת תשע"ג, מזכירות לנו שסכנתו טרם חלפה מן העולם. מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.

 גידולי היסוד של מצרים: פשתה, שעורה חיטה וכסמת

בתיאור נזקי מכת הברד הקשה שניחתה על מצרים, מתואר בין היתר הפגיעה בגידולי היסוד של מצרים. הפסוקים מזכירים את שלושת מיני הדגן העיקריים ששימשו ללחם והפשתה כגידול תעשיה מרכזי בכלכלה המצרית.

 "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב)

שלושה מיני דגן רווחו במזרח התיכון בתקופת המקרא; החיטה – היא חיטת הדּוּרוּם (Triticum durum), שעורה תרבותית  (Hordeum vulgare) וכֻּסֶּמֶת – היא חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum), שפותחה מחיטת הבר המכונה בשם "אם החיטה". מכל מקום, לפי כל הדעות אין לזהות את הצמח פאגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), ממשפחת הארכובתיים שנקרא בימינו בטעות 'כוסמת'. הבלבול הביא לכך שהשם המודרני למין החיטה הוא "כוסמין".

הכסמת נזכרת במקרא פעמיים נוספים בספרי הנביאים (ישעיהו כח, כה; יחזקאל ד, ט). היא מופיעה בסל המזונות הבסיסי הקדום, אך לא כמרכיב החשוב ביותר. הסיבה לא קשורה לאיכות הקמח שהוא משובח משל השעורה, אלא בשל הטורח בקבלתו. הכסמת שייכת למיני חיטה שגרגיריהם עטויים מוצים וגלומות.  לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות הצריכות כתישה במכתש ועלי כדי לחשוף את הגרגירים. לאחר מכן הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח.

הפשתה התרבותית   (Linum usitatissimum), צמח חד־שנתי שמגבעוליו הפיקו סיבים לתעשיית הטקסטיל. חומר הגלם המעובד נקרא "פשתן" ושימש חומר גלם בסיסי לייצור אריגים והכנת פריטי לבוש. מוכר בספר שמות גם בשמות נרדפים: "בַּד" (שמות כח, מב) ו"שֵׁשׁ" (שמות כה, ד).

הפשתה נחשבה למוצר טקסטיל מרכזי בתרבות החומרית המקראית, השני בשכיחותו לאחר הצמר (למשל: ויקרא יג מז; הושע ב ז; משלי לא יג ועוד). הנביא תיאר את הרס הכלכלה המצרית בעקבות התיבשות היאור, עד כי צמחי הפשתה קמלו. בעקבות זאת נפגעה תעשיית אריגי הפשתן: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט).

במכת הברד נפגעו רק הפשתה והשעורה: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). ההסבר קשור לעיתוי לפנולוגיה של הצמחים במועד שבה ירד הברד בתקופת ה"אביב". אין הכוונה לשם של עונה כמו בימינו אלא למצב בשלות השעורה.

אביב ומועד מכת הברד

בלשון המקרא "אביב" הוא כינוי לתבואה הירוקה, הצעירה, הרעננה – בטרם הבשלתה. בשלב זה קנה השעורה הוא קשיח ושביר. בשעורה מדובר בחודש אדר וראשית ניסן. הפגיעה בצמח בשלב זה מעכבת את תהליך ההשתבלות והתפתחות תקינה של הגרגרים. כך, לגבי הפשתה הגבעול שלה ירוק ושביר והפגיעה בו אינה מאפשרת להפיק ממנו את הסיבים. יש לשים לב למקבילה "אביב – גבעול". המונח "אביב", לשון אבוב (חליל), בשל מבנה קנה הדגן, גבעול בעל מבנה צנורי חלול. בלוח גזר, כתובת ובה תיאור הלוח החקלאי הארץ-ישראלי, מהמאה העשרית לפנה"ס, מופיע שעקירת הפשתה (עצד פשת) הוא בחודש אדר ואילו קציר שעורים הוא בחודש ניסן. לפי זה ניתן להניח שמכת הברד התרחשה בסביבות חודש שבט ותחילת אדר. אולם יש לבחון את הדבר לאור המציאות החקלאית במצרים. מקורות אחדים, כמו ר' בנימין מטודלה (מהדורת אדלר, עמ' סד) שבקרו במצרים ציינו שהזריעה מתקיימת בחודש מרחשון והיבול נאסף לכל המאוחר בסוף חודש אייר (מאי) לפני הצפת הנילוס. קציר השעורים הוא בחודש אדר ואילו איסוף הפשתה הוא כשלושה חודשים וחצי לאחר הזריעה, כלומר בחודש שבט. זאת אומרת שמכת הברד התרחשה כנראה בחודש שבט או מעט לפני כן.  כלומר עונת הקציר במצרים קודמת בכחודש  למציאות בארץ ישראל. בשלב זה השעורה טרם השתבלה וגבעולי הפשתה  טרם נקטפו. לעומת זאת, החיטה והכסמת, טרם פיתחו גבעול זקוף ונוקשה מפני שהם מאחרים להבשיל – "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ולכן לא נפגעו.

לפי המשנה מכות מצרים ארכו שנה (עדויות ב, ב), אך באף מקום אין פירוט כמה זמן נמשכה כל מכה ומה פרק הזמן שבניהם. לפי הסברנו מכת הברד התרחשה בחודש שבט, מכת הארבה היתה בחודש אדר ותאריך זה היה מועד לפורענות מזיק זה עד העת החדשה. מיד לאחר מכן היתה מכת חושך שנמשכה רק שלושה ימים (י, כב) ובניסן מכת בכורות. הפסוק: ""הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג, ד),  ביום שהתבואה במצב "אביב" הוא על פי מקצב הלוח החקלאי הארץ-ישראלי. להלכה נקבע חג הפסח לפי מצב ה"אביב" בארץ ישראל ולשם כך אף עיברו את השנה (תוספתא סנהדרין ב, ב-ג).