מי הם הבטנים ?

יעקב אבינו ציווה את בניו להוריד למשנה למלך מצרים "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" – מוצרי רפואה, בושם  ופירות המיוחדים לארץ ישראל: "בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). התרגום המיוחס ליונתן מציין שהכוונה לשמנים שהופקו מהם. כל מסורות הזיהוי הקדומות ביותר מסכימות שהבטנים הוא כינוי לעץ מהסוג אלה (Pistacia); האלה הארץ-ישראלית ((P. palaestina ואלה אטלנטית P. atlantica)). העץ, בעיקר פריו, נקרא בארמית בשם "בוטנין" ועד היום בערבית בשם "בֻּטֻם".

מסורת זיהוי אחרת שמביאה אסף הרופא ואחזו בה חוקרים אחדים, שמדובר בפירות  אלה אמתית  (P. vera) המוכר בשם העממי "פסתוק חלבי". נראה שמדובר בזיהוי מאוחר; שרידי העץ אינם מופיעים באזורנו בממצא הבוטני ארכאולוגי מתקופת המקרא ושיטת ריבויו באמצעות שיטת ההרכבות, נפוצה בעולם החקלאי רק מהתקופות הקלאסיות ואילך. כמו כן, המציאות המתוארת בפרשתנו כתקופת בצורת, מתאימה יותר לאיסוף מוצרים ייחודיים מצמחי בר הגדלים בארץ, ולא לעץ מבוית. אגוזי האדמה ((Arachis hypogaea) הנקראים בימינו בטעות "בטנים" מקורם בעולם החדש.

האלה הארץ-ישראלית מהווה יסוד מרכזי בנוף החורש והיא טופחה על ידי האדם. על שמה נקראו מקומות, כמו "בְטֹנִים" (יהושע יג, כו) שבעבר הירדן ויריד הבוטנה (ירושלמי, ע"ז א, ד) שמצפון-מערב לחברון. השימוש השכיח ביותר הוא בפירות האלה הארץ-ישראלית והאלה האטלנטית למאכל ולתבלין בשלהי הקיץ קוטפים את הפירות עתירי השמן, קולים במחבת עם מעט מלח ואוכלים. מהפירות היו מפיקים שמן שנחשב למשובח עם ניחוח אופייני. עדויות לכך ישנן מימי הביניים באזור חברון ומהגליל.  מקורות יהודים רבים מציינים עצי "בוטן" גדולים בסמוך לקברי קדושים. למשל, ר' משה באסולה  מספר על אילן הבטן שעל קבר ר' אלעזר בן עזריה בכפר עלמא, שמפיקים ממנו שמן. מוצרים אלה היו מופקים בכפרי הדרוזים בגליל עד שלהי המאה העשרים ובימינו עדיין נמכרים הפירות בחנויות התבלינים ששווקים המסורתיים באזור חברון. על פי ניסוי שערכתי ניתן להפיק מק"ג אחד של הפירות הבשלים הירוקים  כ-200 מ"ל שמן.

מסורת השימוש באלה ובמוצריה הולכת ונעלמת מן העולם, אבל כאמור הבוטנים נחשבו בעת העתיקה למוצר ייחודי של ארץ ישראל. מעצי האלה הפיקו גם שרף לקטורת ולרפואה.  לסיפור מנחת יעקב ניתן למצוא אישוש בממצא הארכיאולוגי.   למשל, במטען ספינה טרופה המתוארכת למאה ה-14לפנה"ס ליד חופי תורכיה. בין הממצאים כמאה וחמישים אמפורות כנעניות שבתוכן כטון שרף שזוהה כשרף אלה. עדויות לשרף של אלות נמצאו גם באמפורות וקערות כנעניות באלעמארנה שבמצרים מתקופת הברונזה המאוחרת.  בשני אוסטרוקנים  מהמאות שביעית – שישית לפנה"ס שנמצאו בארץ-ישראל נזכר משלוח מוצרים שונים ובהם ה"בטנא". באחד מהם  מופיעה כתובת על כד בגודל בינוני המזכירה מוצר זה, ששימש כמנחה ושם מקום בשם "כפר גלגול" (כנראה ח' כפר ג'ול) שבשפלת יהודה. סביר להניח שמקור הפירות מאזור הרי חברון שעד היום נאספים ונמכרים שם.

בושם הלוט של ארץ ישראל

בפרשתנו מסופר כיצד נמכר יוסף לישמעאלים שסחרו במיני בשמים: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית לז כה). נראה שהלוט הוא ה"לוטם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו). הוא גם נזכר באחת התעודות של בר כוכבא.

הצעות זיהוי רבות נתנו לזיהוי ה"לוט", כגון שמן המור (תרגום השבעים) ושרף אלת המסטיק  (בראשית רבא). בפרשנות ימי הביניים יש המפרשים את הלוט כמין פרי משובח, כמו צנובר (רמב"ם)  או בהשפעת הדמיון ללשון הערבית: אלון – "בלוט"  או כדעת רס"ג הוא פרי הקסטניה, הנקרא בערבית "שאה-בלוט", כלומר מלך האלונים. בעת החדשה הוצעו עוד מגוון זיהויים וריבוי הדעות מוכיח שמסורת הזיהוי של ה"לוט" המקראי אבדה והכל בגדר השערות.

על רקע זה מעניין שמחדשי הלשון העברית אימצו את ההשערה שהלוט הוא הצמח מהסוג  קיסטוס (Cistus) הגדלים באזור הים תיכון. פרשנות זו מסתמכת על הדמיון בין השמות לוטם לשם הערבי של הצמח "לאד'ן". לחלק  ממיני הקיסטוס ישנן בלוטות שרף ריחניות שמהם הפיקו את אחד הבשמים האהודים בעולם הקדום המוכר גם בימינו בשם לאדנום.

בושם זה נזכר רבות במקורות ההיסטוריות, למשל, בתעודות האשוריות, מוזכר מס שהועלה לתגלת פלאסר השלישי בשנת 738 לפנה"ס –  "20 כיכר לדנ". הרודוטוס מציין שהלאדנום גדל בערב והתושבים הערבים משתמשים בו במיוחד לקטורת.  בנוסף, מזכיר פליניוס הזקן (23 – 79 לסה"נ) את הלדנום האמיתי שבאי קפריסין ועל שיטת איסוף השער באמצעות סריקת שיער עדרי העזים שהשרף נדבק בהם.  הרופא יוחנא אבן מאסויה (777- 857) בחיבורו על הבשמים: "לאד'ן – הוא בא מאלשאם (ארץ-ישראל וסוריה)…  הוא מושם בקטורת המיועדת לנשים וגברים".

שני מיני הקיסטוס המפורסמים ביותר הם  הלוטם  הדביק (Cistus ladanifer),  הגדל בר בחצי האי האיברי ובצפון אפריקה והלוטם הכרתי Cistus creticus)), שגדל באיי מזרח הים התיכון. כיום גדלים בארץ ישראל בר הלוטם המרווני בעל הפרחים בלבנים והלוטם השעיר בעל הפרחים הוורודים, הדומה לתת המין הכרתי. עד כה לא תועד השימוש  במיני הלוטם של הארץ  לצרכי בושם. לעומת זאת, באי כרתים נותרו כמה אנשים בודדים בכפר אחד בלבד בעולם, שבו משמרים את המסורת של איסוף השרף. נסעתי לשם ותיעדתי את מלאכת הפקת השרף, שנעשית באמצעות הצלפה של רצועות עור  על השיחים ואיסוף השרף שנדבק בהם. מדובר בעבודה קשה שנעשית בימי הקיץ החמים. את השרף החום מוכרים ליצרני בשמים והעלים משמשים לצרכים רפואיים.

כאשר חזרתי לארץ ישראל גיליתי, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

את יתר הפרטים תוכלו לקרא במאמרי שפורסם בכתב העת "במעבה ההר" כרך שביעי.