שבעים תמרים (לג, ט)

התמר (Phoenix dactylifera) נזכר שתים עשרה פעמים כעץ פרי בשם 'תָּמָר', פעמיים בשם 'תֹּמֶר' (שופטים ד ה; ירמיהו י ה) וכשם פרטי לאישה (למשל: בראשית לח ו; ש"ב יג א). כפותיו היו אחד ממרכיבי ארבעת המינים הנלקחים בסוכות (ויקרא כג מ). התמר והארז משמשים במקרא משל לעצים ירוקי עד גבוהי קומה, המייצגים יחדיו שני ניגודי אקלים קיצוניים הקיימים בארץ ישראל: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג). העץ מִתַמר לגובה רב: "זאת קומתך דמתה לתמר" (שה"ש ז, ח). בעת הגדיד יש צורך לטפס למרומי העץ על מנת לאסוף את הפירות מהסנסנים, הם מַכְבְּדֵי הפרי:  "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו" (שה"ש ז, ט).הוא עץ דו-ביתי והקדמונים דאגו להאביק את עצי הנקבה באבקת הזכרים, בתזמון מדויק, מלאכה שנקראה "הרכבת תמרים". דבר זה נזכר במדרש:

"א"ר תנחומא: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. אמר להם דקלי: תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות" (במדבר רבה ג, א).

בפרשתנו מפורטים תחנות מסעות בני ישראל במדבר: "ויסעו ממרה ויבאו אילמה ובאילים שתים עשר עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם" (במדבר לג, ט). במקבילה בספר שמות נאמר: "ויחנו שם על המים"(טו כז). בתי הגידול של עצי התמרים הם בנאות המדבר, שבהם קיים שילוב של אקלים חם ומים. יתירה מזאת, כפי שאולי נרמז בפסוקים, הם יכולים להתקיים באזורים שיש בהם מים מליחים (אולי מי מרה) ובמים מתוקים. בעבור אנשי המדבר, התמר הוא "עץ  החיים" שכל חלקיו מנוצלים, כמופיע במדרש: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת (בראשית רבה, מא, א).

ישנו ממצא בוטנוארכאולוגי עשיר של התמרים מכל התקופות ההיסטוריות של ארץ ישראל באזורים יובשניים המעיד על שימושים אלה; חרצני פירות וכלים שונים הקלועים מעלעלי העץ. למשל, שרידי מחצלת בת שלושת אלפים מתל באר שבע וגג בית הכנסת העתיק מעין גדי (מאה חמישית-שישית) נבנה מקורות תמרים.

בשל מאפייניהם כעצי הפרי המרכזיים במדבר נזכרים התמרים גם כשמות מקומות בדרום הארץ (יחזקאל מז יט), למשל, 'חַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי' (דה"ב כ ב). בעיקר היתה מפורסמת "בקעת יריחו עיר התמרים" (דברים לד, ג). בתקופת המקרא גידול התמרים היה מוגבל בהיקפו וכלל בעיקר זנים לחים שלא אפשרו לשמר את הפירות ולסחור בהם לאורך זמן. שינוי משמעותי חל בימי הבית שני עם פיתוח זנים שונים ובמיוחד יבשים שאפשרו לשווק את הפרי לאורך זמן וליצאו לחו"ל. כך למשל מציין פליניוס שחי בשלהי בית שני על ארץ יהודה:

"גדלים שם הזנים המפורסמים ביותר, אמנם לא בכל הארץ (הם גדלים) כי אם במיוחד ביריחו… התכונה היוצאת מן הכלל שלהם הוא העסיס הדשן שהם מפרישים וטעמו הייני המתוק כדבש. התמר הקרוי ניקולאי אינו עסיסי במיוחד, אך הוא גדול במיוחד, וארבעה תמרים הערוכים בזה אחר זה אורכם מגיע לאמה (פליניוס,  XIII 45).

מתברר שאין המדובר בתיאור מופרז. בשנים האחרונות החלו לגדל בישראל זן תמר הנקרא "ענברה", שפריו מגיע לאורך כשמונה ס"מ. בתקופה הרומית השתלטו הרומאים על מטעי התמרים שהיו סימלה של יהודה. במטבע הנקראת "יהודה השבויה"   ,(Judaea Capta)שהם הטביעו לרגל נצחונם, רואים עץ תמר נושא פירות, משמאלו עומד חייל רומי חמוש ולימינו אישה רכונה וכנועה המסמלת את בת ציון. התמר המשיך להוות את ענף הפרי החשוב  באזורים הגיאוגרפיים הנמוכים והחמים של ארץֿישראל  עד למאה השלוש עשרה, ומאז הוא התנוון ונעלם בהדרגה מהנוף. כך למשל מציין חוקר הטבע טריסטרם בשנת 1863 שביריחו עיר התמרים "נעלם מכאן אחרון התמרים ושוב אין עטרות עלי התמר המנוצים מתנופפות מעל המישור". רק בראשית המאה העשרים הושב התמר בידי המתיישבים היהודיים בעמק הירדן, מזנים שמקורם במצרים, עירק ואירן. בחפירות מצדה נמצאו חרצני תמרים רבים ואת אחד מהם הצליחו להנביט בשנת 2005, לאחר כאלפיים שנה מאז חרבן המקדש ונפילת מצדה. זה מצביע על חיוניותו הגדולה של עץ התמר. כיום העץ (זכר) המכונה "מתושלח" גדל בקיבוץ קטורה וכבר מתמר לגובה של כשלושה מטרים. בדיקה גנטית הראתה שמדובר בזן שאינו זהה לאלה המוכרים בימינו. שיבת התמר לארץ מסמל את תחייתה מחדש של האומה הישראלית על אדמתה. תרבות רומי חלפה ונעלמה מהעולם, ובת ציון שוב זוקפת את קומתה. הקב"ה נענה לתפילה המופיעה בפיוט הקדום: "תתן אחרית לעמך… "תזקוף קומת תמרה".

בנות צלופחד –  מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

פרשת פנחס עוסקת בהכנות לחלוקת הארץ לנחלות לאחר כיבושה (במדבר כו נב-סה). לא זכו להיכנס לארץ דור המדבר בעקבות סיפור המרגלים ומרד קורח ועדתו שהוציאו לעז על ארץ ישראל וכינו בחוצפתם את מצרים כ'ארץ זבת חלב ודבש' (במדבר טז, יג). יוצאים מן הכלל היו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יד, ז).  על רקע זה באו בנות צלופחד שהצטיינו בחיבת הארץ ותבעו לקבל נחלה. הן מדגישות, שאביהם מת בחטאו ולא היה בעדת קורח: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז, ד).

בנות צלופחד הפגינו בנחישות יוצאת דופן את אהבת הארץ ותיקנו את הרושם הקשה שהותירו מוציאי דיבת הארץ; הם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" בעוד הן מבקשות "לתת לנו נחלה"  (ילקוט שמעוני, רמז תשעג). מי שביקש לשמר את שם אביו ומשפחתו זכה להיות מונצח לדורות. על כך מעיד ממצא ארכיאולוגי יוצא דופן שנחשף בחלוף כשלושת אלפי שנים. על גבי שברי חרסים שנמצאו בארמון מלכי ישראל שבעיר שומרון נמצאו כתובות שנכתבו בדיו. מדובר בקבלות או תעודות מס ובהם נזכרים שמות אנשים, מקומות ומוצרים (יין ושמן). בין שמות האנשים והמשפחות נזכרות כמה ממשפחות בתי האב של מנשה הנזכרים במפורש במקרא (יהושע יז, ב-ג), והם: שמידע, אבעזר, חלק, (א)שראל, שכם, חגלה, נעה. ניתוח הכתובות מאפשר גם לקבוע את מיקומם של הנחלות בשומרון. למשל, בחרסים בהם נזכרת חוגלה נזכר גם שם מקום בשם "יצד", המזוהה כיום בכפר יַאצִיד, צפונית לשכם. ממצא זה מלמד, על מעמדם המיוחד של בנות צלופחד ושכרן, למרות שהן התחתנו עם בני דודיהן (במדבר לו, יא) – הנחלות נקראו על שמן, תופעה ייחודית במקרא.

חָגְלָה

השם חוגלה, כרבים משמות נשים אחרות במקרא נקרא על שמות בעלי חיים, למשל: ציפורה אשת משה, דבורה  ויעל. כמו כן, נזכר הישוב "בֵּית חָגְלָה" שבנחלת בנימין בסמוך ליריחו (יהושע יח, יט-כא). כיום הוא מזוהה באזור מנזר דיר חג'לה. על שם חוגלה בת צלפחד הוקם בעמק חפר מושב בשנת 1933.

השם חוגלה זהה כנראה לעוף הנקרא בערבית בשם "חג'ל". למעשה מדובר בעוף הנקרא חוגלה בימינו (Alectoris), אך גם לקורא  .(Ammoperdix heyi) מדובר בעופות טהורים שבעבר ניצודו בשל בשרם הטעים. לקורא השתמרה מסורת בקרב יהודי תימן ואילו לחוגלה נותרה בעת החדשה מסורת רחבה בקרב קהילות רבות, כגון: איטליה, אנגליה ומרוקו ( להרחבה, ספרי, מסורת העוף, עמ' 239 – 241).

.