פרה אדומה ונספחיה– סמבוליקה של מוות וחיים

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה (במדבר יט, ב).

הכנת מי חטאת מאפשר של  "פרה אדומה" הוא תנאי יסודי בטהרה מטומאת מת. מדובר בביטוי חסר משמעות מעשית בזמן כתיבת שורות אלה. הוא נשמע לרבים מרוחק ומוזר והוא משמש דוגמה מובהקת ל"חוק וגזרה", כלומר מצוה שאין לה טעם. על כך דרשו במדרש: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז, כג), 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (במדבר רבה יט, ג). אולם אפשר שחלק מהבעיה נובע בשל מרחק הזמן הכרונולוגי והתרבותי מאז פעל המקדש, על  סדריו וסמליו. בסקירה זאת, ננסה לעמוד במעט על משמעותה הריאלית והרעיונית של פרה אדומה ושאר הסממנים שנילוו לה.

פרה אדומה היא גזע של בקר שגוון פרוותו הוא "אדום". המונח "אדום" בלשון הקדמונים היתה בעל ספקטרום רחב וכלל בתוכו את הורוד, חום וכתום ולא בהכרח את הגוון האדום (red) במשמעותו הספציפית בימינו. לדעת רס"ג הגוון נוטה לצבע צהוב-זהוב (בערבית: צפרה). סביר להניח שמדובר בגזעי פרות בגוון חום-אדמדם, שהן שכיחות בימינו בעולם וגם בארץ. מתוך מאות גזעי פרות, ישנם עשרות שמופיעים במופע חום-אדמדם, חלקם פרי הכלאות. בין הגזעים שניתן למצוא פרטים שכול גופם אדום הם: הרפורד, סימנטל, שורט-הורן, ברנגוס, אנגוס, בלמונט, דיוון והגזע השוודי.

המשנה מציינת במפורש שניתן ליבא פרה אדומה ולרוכשו מגוי (פרה ב, א. ראו את הסיפור המופיע בתלמוד בבלי, קידושין לא ע"א). כך, שבאופן עקרוני איתור של פרה אדומה הוא לכאורה החלק הקל בתהליך הכנתה. בעבר נעשו כמה ניסיונות לגדל פרה אדומה וליבאה.  בעיה מסובכת יותר היא לשמור על הפרה בהתאם להנחיות הקפדניות הנזכרות בהלכה.

בחירתה של פרה אדומה שלצורך טהרת טומאת מת אינה כנראה מיקרית והיא קשורה לעולם הסמלים המקובלים בעיני בני התקופה שמצוה זו נהגה (ראו רש"ר הירש לבמדבר יט, כב). הפרה בעולם הקדום היתה סמל לעוצמה (דברים לג, יז), כוח העבודה החזק ביותר במשק האדם. הצבע האדום, מסמל את הדם, המבטא את כוח החיים.  "אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם" – במלוא חיונייותה  ושלמותה ואילו התנאי "אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל", מבטא את המציאות הטבעית, ללא התערבות האדם. אם נסכם הפרה האדומה מסמלת את כח החיים הטבעי בשיאו. זה כמובן משמש אנטיתיזה למוות ולחידלון.

ארז, אזוב ותולעת השני

בטקס הזה משתתפים רכיבים נוספים:  "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (יט, ו). ארז הלבנון (Cedrus libani) והאזוב המצוי  (Majorana syriaca),  מיצגים את עולם הצומח, את כל העצים, מהקטן ועד הגדול ביותר (מל"א ה, יג). הארז נחשב לגדול ולחסון שבין העצים (עמוס ב ט; תהלים צב, יג) והאזוב לצמח המעוצה הקטן ביותר. אף האזוב שימש כסמל החיטוי והטהרה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהילים נא, ט). בעוד שהאדום מסמל בקרב בעלי החיים את החיוניות, בבחינת "כי הדם הוא הנפש", הרי שהארז והאזוב הם עצים ירוקי-עד, המסמלים את רעננותם הירוקה של הצמחים החיים.

תולעת השני היא סמל ליצור חי הנמוך והשפל ביותר, כפי שמעיד על עצמו דוד האדמוני: " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). מ"דם" תולעת השני הפיקו צבע האדום-כתום. היא גם שימשה סמל לכפרה: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח).  צמר אדום צבוע ב"שני תולעת" הוא אפוא יחד עם פרה אדומה מיצגים את בעלי החיים, הקטנים והגדולים כאחד.

משמעות הטקס

בטקס הטהרה ישנו ייצוג לכלל יצורי העולם המסמלים את רעננות החיים (אדום בבעלי החיים וירוק בצומח). שריפתם לאפר מסמלת את המוות של כל היצורים האורגנים ולכן הכהן השורף את הפרה או המתעסק בו –  נטמא. גופו של האדם ההולך לעולמו הופך ל "עָפָר וָאֵפֶר", תזכורת "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט),  אולם חיי הרוח הם נצחיים. המעבר בין המוות של הגוף לחיי הנצח נעשה באמצעות ערבוב האפר-עפר עם מי מעין: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים" (יז).  לכן יש בכוח המים החיים לטהר את האדם.  כל הטקס הזה מסמל את היחס שבין המות והחיים, טומאה וטהרה, גוף ונפש, כדברי בעל קהלת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).  

מצורע נחשב למת

המרכיבים הללו מופיעים גם בטהרת המצורע (ויקרא יד, ו, נא). הדמיון להכנת אפר פרה אדומה קשור לתכלית הטהרה, שכן גם המצורע נחשב כמת (נדרים סד ע"ב).  יתירה מזאת, חז"ל דרשו שצרעת באה לעולם בשל  לשון הרע, שעלולה לגרום למוות, כדברי משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). המדרש מביא את הטעם הסמלי בהבאת הארז והאזוב:

מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות ?  אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר: 'כי עוף השמים יוליך את הקול' (קהלת י כ). ועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

כללו של דבר, לכל פרטי המצוות יש כנראה טעם, אף שהסברם ההגיוני והמוסרי אינו תמיד נהיר. איננו מתיימרים לומר שהצלחנו  לפצח את כל הקוד הצופן של מצוות של פרה אדומה לפרטיה, אך דומה שבאופן כללי, היא ונספחיה מסמלים את כח החיים המטהר את גורם הטומאה  – המוות. יתירה מזאת, טקס פרה אדומה משקף את התפיסה של היהדות למשמעות של מות הגוף וחיי הנצח של האדם.

נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה

   מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל  (במדבר ו, ג-ד).

הנזיר נאסר באכילת פרי הגפן ושתיית היין בכל המופעים והתוצרים שלהם. ברור שהכוונה לכל תוצרי הגפן, כולל פסולת הפרי, חוץ מהחלקים שאינם מוגדרים כפרי ואינם משתתפים בשום שלב בתהליך ייצור היין והם: העלים, ניצני הגבעולים הצעירים (לולבים), מי הגפנים הניגרים לאחר הגיזום והפרחים הנקראים סמדר (בבלי, נזיר לד ע"ב; רמב"ם, הלכות נזירות ה, ב). לדעת הרמב"ם איסור ה"שכר" לנזיר בתורה מתיחס רק לתוצר הגפן ולא משכר המיוצר מפירות אחרים, כמו תמרים ותאנים (הלכות נזירות ה, א).

התורה מפרטת את כל חלקי הפרי והתוצרים האסורים לנזיר, בהתאם לשימושים והמונחים שהיו מקובלים בתקופה הקדומה. להלן, נעמוד על ביאור כמה ממונחים אלה.

• יין ושכר – שני תוצרים הנזכרים במקרא תדיר בכפיפה אחת (למשל, שופטים יג, ד; ישעיהו ה, כב; משלי לא, ו). על רקע זה ראוי לציון אוסטרקון עתיק שנמצא באשקלון (סוף המאה הששית לפנה"ס) ועליו מופיעים שני השמות: "יין אד(ו)ם" ו"שכר". לפי תרגום אונקלוס ורש"י  ה"יין" הוא יין חדש, שם כולל לעסיס הענבים משלב סחיטת הפירות ועד לשלבים השונים של התסיסה וליין צעיר בן שנתו. לעומת זאת,  ה"שכר" הוא יין ישן (עתיק) מעל לשנה. בתנאים שהיו רווחים בעולם הקדום, כרגיל, לא ניתן היה לשמר יין לתקופה ממושכת. מזון ויין שנשמר שלוש שנים (ישן נושן) היה נדיר ונחשב לברכה (ויקרא כו, י;  משנה, בבא בתרא ו ג). קיים הבדל בין יין צעיר (יין מגתו) שעבר תסיסה ראשונה ובין היין שעבר תסיסה מלולאקטית והוא יותר יציב ומעודן בטעמו. רש"י שהיה בקי במלאכת ייצור היין בצרפת כתב:  "שהיין משכר כשהוא ישן" (במדבר ו, ג).

אולם בדברי התנאים אנו מוצאים עוד שני הסברים למונחים אלה. לדעת חכמים מדובר בשמות נרדפים ואילו לפי רבי אלעזר הקפר התורה מבחינה בין יין מזוג (יין) ליין חי (שכר) – שהוא משכר יותר ומכאן שמו:  "מיין ושכר יזיר – והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין? אלא שתי לשונות דברה תורה. ר' אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי" (ספרי, במדבר כג).

• חומץ יין וחומץ שכר – אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית.  מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין  נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וטבלת פתך בחומץ" (ב, יד).

אשר להבדל בין חומץ-יין לחומץ-שכר, הדבר תלוי בהבדלי הפרשנות למונחים יין ושכר שנזכרו לעיל.  יין ישן או יין חי שהחמיץ הוא חזק וחריף בטעמו מיין צעיר או מזוג שהחמיץ. בהקשר לזה נזכיר את "חומץ סתוניות" שהוא כנראה חומץ הנעשה מהענבים אפילות, שנותרו על העץ בחורף (פהמ"ש לרמב"ם, תרומות יא, ב).

• משרת ענבים – מונח זה עשוי להתפרש בכמה דרכים:

1) חומר כלשהוא ספוג בעסיס או ביין לאחר שהושרה בהם ולאחר מכן מוצה ממנו. דוגמה אחת מובאת במשנה לגבי איסור שיעור שתיית רביעית יין: "רבי עקיבא אומר: אפלו שרה פתו ביין" (נזיר ו, א). דוגמה אחרת הוא "חרס אדריאני" (נ"א: הדרייני), שהיה ספוג ביין (משנה, עבודה זרה ב, ג).

2) מים שהושרו בהם ענבים או צימוקים וניכר בהם טעמם (בבלי, נזיר לז ע"א). בשיטה זו נהגו בני תימן להכין מיץ צימוקים ולצאת ידי חובת קידוש, כמובא אצל הרמב"ם (הלכות שבת, כט, יז).

3) מיץ ענבים. נציין שהוא נקרא לרוב במקרא בשם "עסיס" (יואל א, ה). לעומת זאת השם "תרוש" במשמעות זאת היא מאוחרת ובלשון המקרא הוא שם נרדף ליין, כשם ש"יצהר" הוא שם נרדף לשמן-זית (דברים יא יד).

• ענבים לחים ויבשים – כרגיל,  מדובר הפירות הלחים הבשלים, אך גם במצב בוסר (בלשון חז"ל "גוהרקי" (נזיר לד ע"ב). מסתבר שבעבר נהגו להשתמש בענבי בוסר (בערבית: חצ'רם) להחמצת פירות, לרפואה ועוד (ראו ספרי, גידולי ארץ ישראל בימה"ב, עמ' 108, הערה 119). אשר לענבים יבשים, הכוונה היא ל"צימוקים", אם כי מונח זה במקרא אינו שכיח, בסה"כ  4 פעמים, הרוב בספר שמואל (שמ"א כה, יח; ל, יב; ש"ב טז, א; דה"א יב, מא).
• חרצנים וזגים –  כבר במשנה היו חילוקי דעות לביאור מונחי אלו: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים ? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים – דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל" (נזיר ו, ב). הרוב המוחלט של הפרשנים סבורים כדעת ר' יוסי, שהחרצנים הם גלעיני הפירות ואילו הזגים הם הקליפות של הפרי. בכל מקרה, מדובר בפסולת הנותרת מהפרי לאחר דריכת הענבים ומיצוי העסיס. בתהליך ייצור היין הקדום, התסיסה הראשונה נעשתה עם הזגים. לעיתים, לאחר סינון, הזגים שנותרו עברו סחיטה למיצוי נוסף או שהוסיפו עליהם מים לשם התססה נוספת לקבלת יין באיכות נמוכה יותר, הנקרא "תמד" (משנה, ערלה א, ח).

גפן ויין סמל ההשתעבדות

מדוע נבחרה הגפן ומוצריה לשמש כסמל לפרישות הנזיר ? הנזיר הוא אדם שבחר להתנתק מהחיים הארציים ותאוות  העולם, שיאפשרו לו לחיות חיי רוח ולעבוד את ה' ללא הכבלים החומריים. הגפן והיין הם סמל לשעבוד ולהתמכרות האדם. הגפן הוא הגידול החקלאי שמסמל את ההתקשרות העמוקה ביותר של האדם לקרקע; מדובר בגידול תובעני הדורש טיפול והתעסקות מרובה כמעט כל השנה. בימי קדם הוא סימל את יושבי הקבע לעומת הנוודים, עד אשר היו חברות נוודיות שלא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה (ירמיהו לה, ו-ז). התוצר העיקרי של הגפן הוא היין, שפעמים הביא את האדם לידי השתעבדות והתמכרות שנזקיה הגופניים והמוסריים הם שלילים והרסניים (למשל, ישעיהו כח, ז; משלי כ, א). כך, למשל, מסופר על  נוח לאחר שנטע את הכרם הראשון: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

תָּחַשׁ

"וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ" (במדבר ד, ו).

התחש נזכר בתורה שלוש עשרה פעמים, כמין של עור ששימש כסוי עליון (שמות כן, יד) למשכן וכליו. פעם נוספת נזכר בספר יחזקאל בין פרטי לבוש האישה היוקרתיים: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (טז, י). הרושם העולה הוא שמדובר בעור עבה, שהתאים להכנת מנעל וכיריעת כיסוי שהייתה עמידה לתנאי האקלים הקיצוניים במדבר. מדובר בפריט שהיה ברשותם של בני ישראל שתרמו אותם לעבודת המשכן (שמות כה, ד; לה, כג). ה"תחש" הוא גם שמו של בן ראומה פלגש נחור (בראשית כב, כד), אם כי יש הסבורים שמדובר בשם מקום באזור סוריה או לבנון.

כבר בתקופת חז"ל לא היה לתחש זיהוי ברור וכל הפירושים שהובאו מאז ועד היום הם בגדר השערות ברמות סבירוּת שונות. לפי גישה אחת מדובר בעור בעל חיים שעבר תהליך עיבוד מיוחד. כך למשל, סבר רס"ג שתרגם לערבית בשם "דארש", הוא עור בצבע שחור, כלומר מקביל ל"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים". גישה אחרת היא שמדובר בעור של בעלי חיים ספציפי הנקרא בשם זה ונחלקו חכמים בטיבו של אותו יצור:

רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וממנה עשו יריעות ור' נחמיה אמר: מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ונגנזה" (תנחומא, תרומה, ו).

על דרך זו הובאו בתלמודים  דעות אחדות. יש הסבורים שמדובר בבעל חיים ססגוני, כלומר שפרוותו בעלת גוונים רבים. כמו כן היתה מחלוקת האם מדובר במין חיה או בהמה. דומה, שבשל העמימות לגבי זיהוי התחש התפשט הפירוש שהתחש בימי משה היה ברייה  בעלת קרן אחת שלאחר בניית המשכן "נגנזה" (ירושלמי, שבת פ"ב ה"ג ד ע"ד; בבלי, שם כח ע"א-ע"ב).

דומה שרוב הפרשנים והחוקרים פירשו שמדובר בבעל חיים מסוים בעל עור ססגוני, ומבין כעשרה זיהויים שהובאו: נציין את הג'ירפה, בעל חיים טהור ומקרין, שיש לו את העור העבה ביותר מקרב היונקים הטהורים. זיהויים פחות סבירים הם היונקים הימיים: חַדְשֵׁן  (Monodon monoceros) ופרת הים (Dugong dugon). הזיהוי האחרון מבוסס על פי דמיון השם תחש לשמו בערבית: "תחס". יונק זה נראה לעתים בחופי ים סוף. עורו גדול מאוד, והוא שימש אצל הבדווים לעשיית סנדלים. מדובר ביצור טמא ולפי התפיסה שמדובר ביצור טהור אין זיהוי זה מתאים.

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י) – ברכה לשומרי שמיטה

הפרשה פותחת בברכה של גשמים בעתם ושפע של יבול שאיסופו העסיק באינטנסביות את החקלאים:  "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה). ברכות אלה צריך לראות על רקע המציאות שעמה התמודדו לעיתים החקלאים בארץ:  שנות בצורת תכופות, רעב וחוסר בטחון לעתיד הקיומי. בהעדר אמצעי קירור כבימינו נדרש האדם לשמר את המזון לטווח ארוך, לבד מאסטרטגיית הקיום שנהגה לאחסן מזון לתקופות ממושכות לקראת ימי מחסור שעלולים להגיע. לאבותינו היה מגוון אמצעים לשימור מזון ובאחסונו (ראו בהרחבה בפרשת מקץ, בסיפור יוסף המשביר). הבעיה היא שעם הזמן איכותו וטריותו של המזון פוחת. כמו-כן,  גרגרי דגן ודבלים עלולים להיתקף במזיקים שונים, מציאות שכיחה שהתגלתה בשרידי מזון בממצאים ארכיאולוגים מתקופות קדומות שונות.

כרגיל, ניתן לשמר מזון עם רמת נגיעות סבירה בטווח של כשנה, עד לאיסוף היבול החדש ולכל היותר עד שלוש שנים. זהו פשר הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). בלשון קדמונינו: "חדש" הוא כינוי ליבול בן שנתו. יבול שמשתמר כשנתיים מכונה "ישן" וכבן שלוש שנים "ישן נושן". כך הדבר, למשל, לגבי היין: "ישן משל אשתקד, ומיושן משל שלש שנים" (משנה, בבא בתרא ו ג). הברכה המובטחת היא לשפע יבול שיספיק לשלוש שנים בכמותו ובטריות גבוהה, עד כי יהיה צורך לפנות את האסמים על מנת לאחסן את היבול החדש.

שפע של יבול המספיק לשלוש שנים נזקק בעיקר בשנת השמיטה, כדברי התורה:

" וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (ויקרא כה, יט-כב).

קשה שלא לראות את הקשר בין השימוש הכפול במילה "ישן" לברכה של "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י). יתירה מזאת, ברשימת הקללות שמופיעה לאחר מכן מופיע כמה פעמים המילים "שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" (יח, כא, כג, כח)- בניגוד "לָשׂבַע" (ה, כו) – רמיזה לשנת השמיטה. בפרשת הקללות  נזכרת במפורש עבירה אחת בלבד שבעטיה נגרמו כל הצרות והיא אי קיום מצוות שמיטה (שם, פסוק לו). בכך מעמידה התורה את מצוות השמיטה כאתגר הגדול ביותר באמונה לחקלאיים העבריים.  ברכה מיוחדת מובטחת אפוא לשומרי שמיטה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן".