ד"ש מבלעם בן פעור

 בחפירות דיר אלעלא שבירדן, נמצאו על קירות מקדש מהמאה השמינית לפנה"ס כתובות חרותות, מקוטעות ונתונות לפרשנות רבה. הכתובת מזכירה אדם בשם "בלעם ברבער", שמוגדר כאיש "חוזה אלהים", המספר חלום אפוקליפטי בלילה. בכתובת נזכרים בין היתר שמות של כעשרה עופות וכל מיני אותות מבשרי רע, ובהם סיס, עגור, נשר, נץ, יענה, אנפה, יונה וצפור.

מהי משמעות שמו של מלך מואב "בלק בן צפור" ? השם בלק אולי מרמז על פחד וחרדה מפני ישראל המתקרבים לגבולו (במדבר כב, ב), כדברי הנביא נחום:  "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם" (נחום ב, יא). "בן צפור", אפשר ונקרא בשם זה משום שהאמין בכוחות המאגיה הקשורות לצפרים ולכן בחר לקרא לבלעם שהשתמש במוטיבים אלה. בתלמוד נזכרו "המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" (סנהדרין סו ע"א). הרמב"ן מדבר באריכות על חכמי העופות העוסקים בכשפים ובגילוי עתידות, למשל מקול העורב והעגור (דברים יח, ט).

אולם לאמתו של דבר, משמעות הכתובת אינה ברורה לחלוטין, אבל אין ספק שבמשך מאות בשנים רווחה בקרב תושבי עבר הירדן מסורת קדומה כלשהיא על דמותו ההיסטורית של בלעם הנזכר במקרא.

האתון ובלעם

זכתה אתונו של בלעם שנזכרה 14 פעמים מתוך 34 אזכורי האתון במקרא. האתון נקבת החמור, נחשבה לבהמת רכיבה מוערכת וחשובה מהזכר בשל פוטנציאל הרבייה שלה והאפשרות ליצור פרדים שהיו יקרים ביותר. רכוש הכולל מספר רב של האתונות (ולא חמורים)  נחשב לסטטוס של עושר (בראשית יב, טז;  איוב א, ג; מב, יב). בשל ערכם נשלח שאול לחפש את האתונות האבודים (ש"א ט, ג-ה).  ערכם הכלכלי היה כה רב, עד כי  דוד המלך מינה שר מיוחד על האתונות (דה"א כז, ל). החמור ניחן בכושר עבודה וסיבולת עם עבירות גבוהה (בראשית מט, יד). בנוסף, אופיין יצור זה בנאמנותו לבעליו: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג).

מחזה שכיח היה לראות את האתון בכרם הענבים (בראשית מט, יא), כפי שעולה גם בפרשתנו, כאשר בלעם רוכב על אתונו: "במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה" (במדבר כב כד). האתון שחשה בסכנה לנוכח מראה מלאך ה' כשבידנו חרב, נדחקת אל הקיר ולוחצת את רגלו של בלעם.  הוא מכה אותה בידו וכאשר היא מצילה אותו מפני הסכנה ורובצת על הקרקע, הוא מוסיף להכותה נמרצות בעזרת מקלו. התורה  מתארת מצב בלתי טבעי  (לדעת הרמב"ם במחזה נבואי, ראו מורה נבוכים, ב, מב) של דו-שיח המתנהל בין האתון לבלעם: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים… הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה ? וַיֹּאמֶר לֹא" (במדבר כב, כח-ל).

האתון מייצגת את הנאמנות לאדוניה,  לאינסטינקט חייתי בריא,  כושר ראייה חד והפעלת שיקול דעת לנוכח הסכנות שבדרך. בהתנהגותה היא מציגה את בלעם באופן נלעג (ראו רש"י לבמדבר כב, כט): אפילו בהמה כאתון רואה את מה שאינו חוזה בלעם "שְׁתֻם הָעָיִן", גדול נביאי הגויים, שפועל כאן בעיוורון. במצב טבעי אתון אינה מדברת ואדם בעל תבונה ו"רואה" (נביא) כבלעם היה צריך לפעול אחרת. בלעם מיחס לאתון התנהגות עקשנית מפני שאינה מגיבה להכאותיו, אבל לאמתו של דבר הוא זה שמתנהג במרדנות. האתון רואה את נציג אלוהים ורובצת לפניו בהכנעה ואילו בלעם  אינו שועה להנחיותיו של הקב"ה; הוא פועל על פי רחשי לבו וגאוותו, סבור שיוכל לתמרן את הקב"ה ויוכל לקלל את ישראל.

אות השקד שבמטה אהרן

לאחר המרידה של עדת ישראל  במשה ואהרן והערעור במנהיגותם, מבקש הקב"ה להסיר כל עילה למחלוקת ולהראות באופן חד משמעי מי הוא המנהיג שהוא בחר (במדבר יז, טז-כו). כל  אחד משנים עשר נשיאי השבטים מתבקש להביא את מטהו לאוהל מועד, ובכללם מטה אהרון: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" (כ). למחרת משה נכנס לאוהל העדות: "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (כג). משה מציג את מטה אהרן בפני "כל בני ישראל" ומתבקש על ידי ה' להניחו למשמרת "לאות לבני מרי", בדומה לצנצנת המן (שמות טז, לב-לד).

המעיין באופן מדוקדק בפסוקים מתוך תפיסת המציאות הטבעית יגלה שמדובר כאן בסיפור שכולו כרוך בפעולה ניסית, כפולה ומכופלת, שבקשה לדחות כל הרהור וערעור על האות. לצורך כך, התורה משתמשת בשקד שמחזור גידולו היה מוכר היטב לקדמונים. במקרה של ספור מטה אהרון והופעת המן במדבר, התורה באופן מוצהר מתארת נסים גלויים שמעל הטבע  על מנת להעביר את המסר שהיא רוצה. כל המבקש להסבירם באופן ריאלי, במקרים אלה,  מתרחק מהמסר המקראי ומחמיץ את העיקר.

המטה מסמל עד היום בחברות מסורתיות את המנהיגות השבטית, שאותו נושאים נשיאים וראשי עדה.  הוא עשוי לרוב מענף עץ מגולף, יבש, שאינו חי ופריחת המטה מסמלת את תחייתו מחדש, בדרך הנס. יתירה מזאת,  הבחירה בעץ השקד אינה מקרית, מדובר בעץ נשיר שחוזר כביכול ל"תחיה":  הוא מקדים לפרוח מכל שאר האילנות ונראה שזה כוונת הפסוק: "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יב), כלומר לשון של זריזות ומהירות. יחד עם זאת, מועד סוף בשלות פירותיו  (הקשים ולא הירוקים) הוא מאוחר ביותר, רק לאחר כחצי שנה. פילון האלכסנדרוני מוסיף שהוא לא רק הראשון להניץ אלא גם האחרון להשיר את את עליו ובכך כביכול מאריך חיים מכל העצים (על חיי משה, ב, 186).

משך התהליך הממושך, משלב ההנצה ועד לגמילת הפירות, התקצר במטה אהרון ליום אחד (כג) ואפשר שכל שלביו נראו יחדיו על המטה, תופעה שהיא  יוצאת דופן לכשעצמה.  דבר זה בא לידי ביטוי במילה "והנה" – שהוא לעיתים במקרא  מעיד על הפתעה בעיני המתבונן (השוו בראשית כה, כד ועוד).  גם יניי הפייטן הארץ-ישראלי בן המאה השישית, הדגיש את המיוחדות הנסית של הופעת כל חלקי הצמח בבת אחת: "ומטה אהרן הובא מת ויצא חי לעולם…עלה ופרי כאחת פיתחתה… גם בין לילו, פיריו ועלו נתן". דימוי של מטה אהרון הפורח  אף הונצח  באותה תקופה בפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא.

סדר תהליך הפריחה המתואר בפסוק הוא בלשון המקרא: פרח> ציץ> פרי. לכאורה זה מתאים לתהליך הפנולוגי שאנו מכירים כיום, שבו השקד מתאפיין בפריחה המוקדמת ללבלוב  העלוה. אולם לאמתו של דבר המונחים "פרח" וציץ" במקרא הם במשמעות הפוכה למקובל בימינו.

ה"ציץ" במקרא הוא המכונה בימינו פרח (flower) ואילו ה"פרח" במקרא הוא במשמעות של לבלוב, הנצת עלים ונביטה. כך למשל עולה מתיאור סדר שלבי התפתחות הגפן, משלב הנצת העלים לאחר החורף, הופעת הפרחים ולבסוף הבשלת הפירות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י; שה"ש ז, יג.). לפי זה יוצא אפוא, שבמטה אהרון התחולל נס נוסף, שבו חל שינוי גם בסדר הטבעי של המופע הפנולוגי: תחילה הייתה הנצת העלים ואחרי כן הופיעו הפרחים.

כאמור, בחירתו של אהרן באמצעות ה"ציץ" של השקד אינה מקרית. הפרח הלבן מסמל את בגדי הלבן של הכהן  ובא להזכיר את "צִיץ נֵזֶר-הַקֹּדֶשׁ" (שמות לט, ל) שנשא על ראשו. במשך דורות רבים נותר מטה אהרון מלבלב ופורח  עם פירות, כפי שהוא במשמרת בקודש הקודש עד שנגנז (תוספתא, יומא ב, טו). השקד הלבלב והפורח הוא  עדות נאמנה ונצחית להולכים בדרך ה': "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

נס השלו ומבחן בתאווה ובהתאפקות

השלו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו   (Coturnix coturnix) והוא נפוץ כמעט בכל העולם הישן. לשלו  למסורת זיהוי וכשרות רציפה ופעילה ברבות מקהילות ישראל במזרח ובמערב.  גם סיפור נדידת השלו, לכידתו ואופן אכילתו מתאימים לתיאור המקראי. הרמב"ן העיר בכמה פעמים, שבניגוד למן שהיה בבחינת פלא גדול מאד, הרי שתופעת השלו הוא כדרך מנהגו של העולם (לשמות טז, ו; במדבר יא כ). אולם אין דרכה של התורה להתעכב באופן כה מפורט בתיאורי טבע, ריאליה והוויות החיים, אלא רק כאמצעי להעברת המסר האלוקי. גם הזיקה של הופעת השלו עם המן הניסי, מעידה שהיה כאן שינוי מסוים בטבע. במאמר זה ננסה להאיר את סיפור נס השלו לאור המציאות הריאלית המוכרת לנו, דבר שיש בו גם לחדד את הפן המוסרי שהתורה באה ללמד ממעשה זה.

השלו נודד פעמיים בשנה: בסתו ובאביב. נדידת הסתו מתחילה בסוף עונת הקינון באירופה. במהלך החודשים יולי-אוגוסט מתחילים העופות לנדוד ביחידים לכיוון דרום אירופה ושם הם מתלהקים לקבוצות גדולות. הנדידה מתרחשת בלילות בהירים ואילו במשך שעות היום הם נחים וצוברים מזון לקראת המשך מסעם. לשלוים ישנם כמה נתיבי נדידה. העופות שמתרכזים בחופי מזרח אירופה חוצים בלילה אחד את הים התיכון מהלך כ900-750- ק"מ מחופי יוון ותורכיה לחופי דרום ישראל, סיני ומצרים ועד טריפולי שבמערב. השלוים נראים בעיקר לאורך קו החוף של צפון סיני עם אור ראשון ועד שלוש שעות לאחר הזריחה. הם עפים בגובה נמוך וכאשר הם מגיעים לחוף לאחר מסעם המפרך הם תשושים לחלוטין, דבר המאפשר לצודם בקלות בעזרת רשתות. תיאור דומה של הופעת השלוים מופיע במקרא: "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה… וּכְאַמָּתַיִם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ" (במדבר יא לא).   עונת הציד העיקרית היא בסוף חודש אוגוסט ועד לתחילת חודש אוקטובר. רוב השלוים ממשיכים במסע נדידתם ושם הם חורפים.  השליו בעונת הסתו נחשב למשובח ושמן מאד. תכונה זו באה לידי ביטוי גם במקור חלק משמותיו הערביים: סומאן, סמאן ועוד, הנגזרים מתכולת השומן הגבוהה המצויה ברקמותיו בתקופה זו, דבר שצויין בלשון הפלגה בתלמוד (בבלי, יומא עה ע"ב).

נדידת האביב לכיוון צפון מתחילה באמצע חודש פברואר ונמשכת עד למחצית חודש מאי. בנדידת האביב השלוים נודד בלהקות קטנות ואפילו ביחידות ואינם מתרכזים באתרים קבועים ומוגדרים כבנדידת הסתו.  בעונה זו בשרו כחוש ובלתי ערב לחך ולכן גם אינו נדרש.

ציד שלוים

ציד שלוים באזור המזרח התיכון מתועד לאורך כל התקופות. העדויות הראשונות מופיעות על גבי תמשיחי קיר ממצרים העתיקה שם נראים ציד שלוים באמצעות רשתות. בדומה לכך ישנם מקורות מאזור חוף צפון סיני מהתקופה הרומית ומימי הביניים.   בתקופת נדידת הסתו פורשים התושבים רשתות לאורך כל קו העוף. כאשר השלו מגיע מן הים במעוף הנמוך ובמהירות 50-35 קמ"ש הוא אינו מספיק להבחין במלכודת ונתקל ברשת הצפופה ומסתבך בה. הציד הנמרץ באמצעות רשת כפולה שפותחה כנראה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, הביא להפחתה ניכרת במספר השלוים הנודדים. תהליך זה החל כאשר החל משנות השבעים של המאה התשע-עשרה החלו ליצא שלויים לארצות אירופה בכמויות עצומות, באמצעות ספינות קיטור, כאשר הצרכניות העיקריות היו יוון, איטליה ואנגליה. מספר הנתונים שנביא להלן מתייחסים לכמויות היצוא ממצרים ועל-פי ההערכה כמות דומה נצודה בחופי רצועת עזה וסיני. למשל, בשנת 1885 נאספו 300,000 פרטים, בשנת 1898 כ- 1,275,500 פרטים ובשנת 1920 כשלושה מיליון פרטים ולאחר מכן החלה ירידה בכמות השלוים, בעיקר בשל ציד אינטנסיבי.  בשנת 1939 נאסר היצוא במצרים ומאז פסק לחלוטין, אך הציד לצורך צריכה מקומית נותר. בשנת 1967 נלכדו לאורך חופי סיני ועזה לא יותר מ150,000- שלוים. הנתונים שהובאו לעיל על הכמויות הגדולות של ציד שלוים, עד כדי שלושה מיליון פרטים במהלך חודש אחד בשנה, מהויים את חלופת המזון הריאלית ביותר שמקבלת על הדעת, למאכל המן הניסי, בכמות שבה ניתן היה לכלכל את כל בני ישראל, כפי שעולה מתמיהתו של משה ותשובתו של הקב"ה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא (במדבר יא כא-כג).

נס השלו

התיאור המקראי אינו מותיר בספק שאכן מדובר בעוף המכונה בימינו בשם שלו והוא מעוגן במציאות כפי שהיא מוכרת לנו בימינו. הגדיל לנסח את הדברים הרמב"ן בפירושו לתורה:

"כי לא יעשה זה במופת וכן היה שנסע רוח מאת ה' כמנהגו של עולם, לא רוח ים חזק מאד ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם, ועוד שכבר היה להם כן ולא חדש עתה, רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר יא כ).

אולם אם ננתח את הפסוקים בהקשר למועד והמקום שבהם נזכרת פעמיים הופעת השלו, נגלה שאין הדברים מתיישבים עם המציאות המוכרת בימינו. מסתבר, שאכן היה כאן שינוי מ"מנהגו של עולם", והנס לא הצטמצם לתזמון השלו על פי הצו האלוהי, רק בבחינת "שאל ויבא שלו" (תהילים קה מ). על פי התיאור המקראי השלו הופיע בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד הרגיל של נדידת הסתו.  התרחשות נס השלו בנדידת האביב, כאשר הוא מובא מדרום בידי הרוח המזרחית מובא במפורש גם בספר תהילים: "יסע קדים בשמים, וינהג בעזו תימן, וימטר עליהם כעפר שאר, וכחול ימים עוף כנף" (עח כו-כז).

יתירה מזאת, השלו הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן. זיהויים המדויק של אתרים אלה אינו חד משמעי, אך מקובל שהוא באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בחופי צפון סיני. יוצא אפוא, שנס השלו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלוים, לפחות בתיאור ספר שמות הגיעו בערב (טז יג) ולא עם בוקר.

ממה מתו בני ישראל ?

בתורה מסופר שעם ישראל אסף כמויות גדולות של שלו, והנה כאשר הם החלו לאכול, הקב"ה  הכה בהם 'מכה רבה מאד' (במדבר יא לב-לג). באירועים אחרים מפרט הכתוב כיצד ה' מכה את המתאוננים; באמצעות 'אש ה' (שם, יא א-ג) וה'נחשים השרפים' (שם, כא ו). אולם כאן אין הכתוב מפרט כיצד ה' מכה את המתאוננים. להלן נציע פירוש שבני ישראל מתו מהרעלה, כתוצאה מאכילת השלו, שהקב"ה מביא להם. ממבט ראשון, דומה שפירוש זה נשמע מוזר ואף לכאורה רחוק מפשטי המקראות, אך כפי שנראה בהמשך, דוקא פירוש זה קולע לפן המוסרי אותו הכתוב מבקש ללמד.

עדויות קדומות מצביעות על כך שבשר השלו נחשב בנסיבות מסוימות לרעיל. אריסטו (מאה רביעית לפנה"ס) דן ברעילות השלו וקבע שמקור ההרעלה באכילת זרעי רוש העקוד, שידוע שבזרעיו ישנם חומרים אלקלואידים העשויים לגרום למות. אברבנל כתב זאת במפורש: "ובחר הקדוש ברוך הוא לתת להם את השלו לפי שהוא ארסיי וכבר זכרו הרופאים שהשלו הזה אוכל הרו"ש והוא הנא"פילו (Aconitun) הממית" (במדבר סוף פרק יא). אחד מהאירועים הדרמטים של הרעלה שתועדו בעת החדשה  אירע ב3.5.1980- כאשר בבוקר אותו יום צנחו להקות שלוים גדולות על סיפון מיכלית הנפט "סטאר אוף בחריין", ששטה בים התיכון. המלחים שנפשם קצה בשימורים, ליקטו שלוים והכינו מהם ארוחה. כעבור 12 שעות, שה"בשר עודנו בין שיניהם" חשו רבים מהם הפרעות נשימה ושיתוק ברגליים. שלושה אנשי צוות מתו והאחרים בקושי הצליחו להשיט את המכלית לנמל נאפולי.

הרפואה מכירה את תופעת ההרעלה משלוים, והוא ידוע בשם Coturnism הנגזר משמו המדעי של השלו ((Coturnix. מניתוח הנתונים עולה שבשר השלו הוא רעיל בעיקר בנדידת האביב ורק לעיתים רחוקות בסתו. המקור לרעילות אינו קשור לאכילת צמחים רעילים כפי שסברו הקדמונים, אלה כנראה בשל תוצרי חילוף החומרים המצטברים בגוף השלוים בהשפעת הנדידה באביב, שהיא קשה וממושכת יותר עבור השלוים מאשר נדידת הסתו. באביב נאלצים השלוים לחצות את הסהרה כנגד הרוחות הצפוניות המצויות באזור זה. עלי פי נתונים אלה ניתן להסביר שהסיבה ממנה מתו בני ישראל במדבר היתה הרעלה של בשר השלוים, שהתרחשה כאמור בזמן נדידת האביב.

הפן המוסרי שבסיפור קברות התאוה

ההסבר שבני ישראל מתו בשל הרעלה, מעלה תהייה קשה מאד. מדוע הקב"ה הביא לבני ישראל שלוים, שמהם בסופו של דבר הם מתו. למרות תלונותיהם, היה לו לקב"ה לקיים את דבריו ולהעניק להם בשר כפי שביקשו (במדבר יא יט-כ) ?

ההסבר שלנו קשור אף הוא לריאליה הקשורה לאכילת השלו. מסתבר שכאשר הציידים לכדו את השלוים הם נהגו להכניס אותם לכלובים שם הם שהו ימים רבים, עד שהובלו למכירה מסיני למצרים ולארצות אירופה. גם השלוים שנאכלים כיום על ידי הבדואים אינם נאכלים מיד, ביודעם שבשר השלו שזה עתה ניצוד טעמו קשה ומר, כנראה בשל הרעילות שהצטברה בבשרו. רק לאחר מספר ימים הרעילות שהצטברה בבשר השליו מתפרקת ונעלמת. סיפור זה אפוא מסביר מדוע בני ישראל מתו באכלם את השלוים:

"וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד (במדבר יא לב-לג).

לפי הפירוש שאנו מציעים כאן, בני ישראל מתו בשל תאותם, ואת מיתתם את גזרו על עצמם, בכך שלא יכלו לשלוט ביצריהם ולא התאפקו ואכלו את הבשר מיד, "טֶרֶם יִכָּרֵת", לפני שהרעילות פגה ונכרתה מהבשר. יתירה מזאת, כפי שכבר אברבנל העיר, הם לא הסתפקו בכמות בשר המספיקה לקיומם, אלא המשיכו להלעיט את עצמם בכמויות גדולות שלא לצורך ובכך רמת הרעילות הפכה למסוכנת.

המקרא בא ללמדנו, שכל הדרישה לבשר היתה מיותרת ולא מוצדקת ('ועתה נפשנו יבשה'), שהרי היה להם צאן ובקר לרוב ואת המן ('והיה טעמו כטעם לשד שמן'). דרישתם לבשר נבעה לא מתוך צורך קיומי אמיתי אלא מתוך תאוה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהמקרא מזכיר לא פחות מחמש פעמים את הפעל תאו, שמלווה את ספור את נס השלו מתחילתו ועד סופו: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה… ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים. מקברות התאוה נסעו העם חצרות" (במדבר יא). וכן חוזר מוטיב התאוה בספר תהילים:"ויאכלו וישבעו מאד, ותאותם יבא להם. לא זרו מתאותם, עוד אכלם בפיהם, ואף אלהים עלה בהם, ויהרג במשמניהם ובחורי ישראל יכריע" (עח כט-לא).

סיפור נס השלו הוא דוגמה יפה שבאמצעותה ניתן להמחיש כיצד מחקר מדעי מאיר את הסיפור מקראי, הן מהצד הריאלי והן מהצד הניסי. בכך הוא מאפשר לנו להבין את הפן המוסרי והערכי לאשורו.

"אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף " (ויקרא יז, יג).

ציידים יהודים

התדמית של הציד כמקצוע  סובל מדימוי נמוך בתרבות היהודית. דמויות שני הציידים הנזכרים בתורה: נמרוד ועשו (בראשית י ט; כה כז) מתוארות באופן שלילי. אכן, האופי היהודי לדורותיו נתפס יותר כדמות "צמחונית" ופעילות ציד אכזרית לצורך ספורט ושעשוע כחלק מתרבות הפנאי היא אסורה ואינה מוסרית. בכתבה זו ברצוני לאזן מעט את התמונה. ציד לצורך תועלתי, בעיקר כמקור מזון ולשימושים אחרים כמו ביגוד או לצורך מיגור יצורים מזיקים ומסוכנים –  הוא מותר לכתחילה.

בעבר סל המזונות של אבותינו כלל לא רק בעלי חיים מבויתים, אלא גם חיות בר טהורות ושמות של שבעה מהן נמנו בתורה: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד, ה). יתירה מזאת, כמעט כל העופות שבעולם, ברובם המוחלט עופות בר, שמונים עשרת אלפים מינים, חוץ מכעשרים טמאים שמנתה התורה הם מותרים. אחת ההוכחות החשובות להשגת בשר ציד כשר  הן מפרשתנו שבה התורה עוסקת בדיני כיסוי הדם ומביאה דוגמה מבעלי חיים; חיה ועוף שניצודו: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, יג).

בספרות חז"ל מובאות דוגמאות רבות, מהן ניתן ללמוד על מלאכה זו בקרב יהודים. כך למשל נזכר בין אבות מלאכה שנאסרו בשבת: "הצד צבי" (משנה שבת ז, ב). ציידי עכו היהודים נהגו להחמיר שלא לצוד בחול המועד (מועד קטן יג ע"ב). דוגמה מעניינת היא אופן השגת התור, יונת בר, למאכל וכקרבן העוף למקדש. המדרש מספר על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

הציידים היהודים היו בקיאים במיני העופות המותרים לאכילה על פי מסורת מהימנה: "נאמן צייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי" (בבלי, חולין ס"ג, ע"ב).  כמו כן, נאמר  ש"ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין – מותרין למוכרן לנכרים", אבל לא לכתחילה (פסחים כג ע"א). בתלמוד בבלי נזכרו כמה מחכמי ישראל שהתפרנסו מציד עופות ברשתות, כמו טבות רישבא ויוסף רישבא (שבת יז ע"ב; קל ע"א). ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים באמצעות רשתות מסיבי פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים, ומעורם היה מכין מגילות (כתובות קג ע"ב; בבא מציעא פה ע"ב). בשיטת ציד זו נמנעה האפשרות לטריפה. בשל חשש זה נחלקו האמוראים להיתר לצוד ציפורים באמצעות מקלות דבק (חולין נב ע"א).  תופעת הבזיארות בימי הביניים היה קיימת גם קרב היהודים, ששמרו כמובן על הסייגים ההלכתיים, כמו מסכנת דריסה. הרא"ש  בתוספותיו מביא, "ששמע כי ר"ת היה עושה לנץ שלו, כשהיה רוצה לאכול מצידתו צפרנים מכסף כמו מנעלים", בכדי כדי למנוע מהעוף הדורס להטיל "ארס" מטפריו.

עד לעת החדשה היו נוהגים יהודים לצרוך בשר ציד בקהילות שונות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היו היהודים ההרריים בקווקז ובכורדיסתאן וכן אצל יהודי איטליה, שבקרבם נשמרו מסורת אכילה של כשלושים מיני עופות בר, כפי שמופיע בספרו של ר' יצחק כהן השוחט מליוורנו בעל החיבור "זבחי כהן".  בראשית המאה העשרים עדיין היה בקהילה זו מקצוע של צייד יהודי שנהג לצוד בהתאם למגבלות ההלכה.  לפי עדות אישית שקיבלתי, נהג  הציד להביא לרב אלפרדו שבתי טואף רבה של ליוורנו עפרונים שאותם צד.  תופעה של בשר ציד כשר נעלם בימינו כמעט לחלוטין בשל איבוד של מסורות אכילה של חיות בר ובשל החוק להגנת הטבע בכל רחבי העולם.  כיום אף נאסר לייבא לישראל פרוות של בעלי חיים, אך הוחרגו מהחוק פרוות המיועדות לייצור שטריימלים, שנעשים מבעלי חיים שונים שניצודים לשם כך עד היום בכמה מדינות במזרח אירופה.

מצבה של צייד יהודי, קיבוץ גונן

מפחדים מהשפנים

השפן הוא אחד בעלי החיים שמביאה התורה כדוגמה לבעל חיים טמא מעלה גרה, אך אינו מפריס פרסה  (ויקרא יא ה; דברים יד ז). הזיהוי המקובל המיוצג על ידי רב סעדיה גאון שמדובר בשפן הסלעים Procavia capensis)) הנקרא בערבית בשם "ובר". זיהוי זה מתאים בכל פרטיו לתיאור המקראי: בעל חיים קטן יחסית, החי בין הסלעים בחבורות ( תהלים קד, יח; משלי ל, כד-כו). זיהוי אחר הוא עם הארנבון (Oryctolagus cuniculus), שנזכר לראשונה באופן מפורש בספרד בימי הביניים, למשל אצל אבן ג'נאח והרמב"ם וזכה לאחרונה לעדנה.

בעת החדשה דנו רבים בשאלה כיצד התורה מאפיינת את שפן הסלעים כמעלה גרה בעוד שבימינו הוא אינו נחשב כך. נושא זה משמש עד היום מוקד לפולמוס חריף בין שלומי ישראל ומכחישי התורה.

לעניות דעתי מדובר בוויכוח סרק, שנובע משינויי תפיסה של האדם המודרני ביחס להגדרות הביולוגיות הקדומות ובניסיון שלו לאכוף את תפיסותיו עליהן וכך נוצרת בעיה מדומה.  מסתבר שהשפן והארנבת נחשבו בעולם הקדום כמעלי-גרה, למעשה עד לפני כמאתיים שנה. זהו אינו רק אפיון יהודי-דתי, שהרי כך גם הוגדר בקרב הנוכרים.

לפי הגישה הקדומה בעלי חיים סווגו בהתאם לסימנים מורפולוגים ותכונות חיצוניות כפי שנראות לעין האדם ומהבחינה הזו "דיברה תורה בלשון בני אדם". הגישה הקדומה כללה בהגדרה רחבה את המונח מעלה גרה גם אם בפועל לא מתקיימת פעילות כזו מבחינה תפקודית. תנועת הלעיסה המזון של הארנבת ושפן היא סיבובית בדומה למעלה גרה מובהקים. בנוסף, השפן מבצע  תנועות דמויות לעיסה (ללא מזון בפיו) בשעת התגוננות, איום או התרגשות. כמו כן, יש לשפן מערכת עיכול מורכבת ומפותחת, הכוללת שני מעי עיוור, והוא מסוגל להגיע לרמת עיכול יעילה בדומה למעלי גרה מובהקים.

אולם בעת החדשה התפיסה המדעית השתנתה והיא מגדירה כיום באופן מאוד מצומצם את המונח מעלה גרה מובהק, דהיינו ליצור בעל ארבעה מדורי קיבה (שאינו קיים בשפן). המזון נעלס מעט בפה ויורד דרך הושט לכרס ולבית הכוסות לעיכול ראשוני ואחר כך עולה לפה ללעיסה נוספת וחוזר לקיבה המורכבת לעיכול סופי.

עד כאן, זה אמור לספק הסבר לסוגית הגדרת "מעלה גרה" מה עוד שאין לדבר נפקות הלכתית, שהרי בכל מקרה מדובר בבעל חיים טמא, שאינו מפריס פרסה. אולם מסתבר שעד לימינו היו שטענו שהשפן בכל זאת מעלה גרה של ממש, מה שנראה לרוב הזואולוגים כדבר מופרך. זה מוביל אותי לחלקו השני של המאמר.

לפני כמה שנים החלטתי בסמינריון שהעברתי באוניברסיטה לערוך שיעור בנושא העלאת הגרה של השפן ומבנה העיכול שלו ובמסגרתו לבצע ניתוח אנטומי. הקושי העיקרי היה מציאת שפן סלעים שנחשב לחית בר מוגנת. באותם הימים החלה התופעה של התרבות השפנים בישראל, שהפכה כיום למטרד של ממש, בשל היזקם לחקלאות ובשל היותם נושאים את הטפיל של מחלת הלשמניה (שושנת יריחו) המדבקת, העוברת באמצעות עקיצה של זבוב חול הגורם לתפרחות בעור שעלולות להותיר צלקות. בשל החשש הממשי להמשך התפשטות המחלות ננקטים אמצעים שונים להרחקת שפני הסלע, כמו הרס מסלעות שנבנו בסמוך לישובים ובמקרים מסוימים דילול מספרם באמצעות ציידים מורשים.

תלמידי גלעד שני הביא לי שני שפני סלע שנורו באלון מורה בהיתר רהט"ג. בשני ניתוחים שערכנו עמדנו על המבנה הייחודי של המעי העיוור. אולם באחד מהפרטים ראינו שבוושט ישנו שרידי מזון מעוכל היטב ולא היה ברור האם מדובר במזון שנלעס בשיניים בדרכו לקיבה או במזון שעלה בחזרה מהקיבה. בנוסף סיפר לי ידי הרב ד"ר נתן סליפקין שגידל שפני סלע שראה לא פעם תנועת העלאת גרה.

בדיקה אנטומית של מערכת העיכול של שפן סלעים- אוניברסיטת בר אילן

על מנת לבדוק אחת ולתמיד האם ישנה פעילות כל שהיא של העלאת גרה; לאשש או להפריך סברה זו, ביקשתי לבדוק את הדבר באמצעות מכשיר הדמיה משוכלל  שעוקב אחר תהליך העיכול. שיטת המחקר שהצעתי כוללת מתן מזון צמחי רגיל לארנבון חי ומעקב חיצוני אחר תהליך העיכול באמצעות מכשיר זה. הכלורופילים המצויים במזון פולטים באופן  טבעי חומר  פלורוסנטי המוקרן מחוץ לגופם והוא מזוהה כגלי אור במכשיר . מדובר בבדיקה פשוטה ביותר, שאינה גורמת כל נזק ושום כאב וסבל לבעל החיים. הבדיקה נוסתה בעבר (לצורך מחקרים אחרים) בהצלחה רבה על עכברים קטנים, כך שקיימים במחקר תקדימים לכך. לצורך ניסוי ביקורת נבקש להשתמש בעכבר מעבדה ובאוגר. כאמור, תוצאות המחקר  עשויות לפתור באופן מיידי וחד משמעי סוגיה שהתחבטו בה כמאה שנים, ולקדם את הידע האנושי על בסיס מחקר מדעי צרוף המשוחרר מטעויות ואגדות.

לצערי ועדת הניסויים המוסדית בבע"ח לא אשרה את  בקשתי לערוך בדיקה זו (שאינה גורם נזק וסבל כלל לבע"ח) למרות שהמועצה הארצית לא התנגדה לכך. לאחר סדרה של ערעורים התייאשתי. מדהים לגלות שבראשית המאה העשרים ואחד עדיין ישנם אנשים שמפחדים להתמודד עם סוגיות שבין תורה ומדע.

קרבן העוף

בתחילת ספר ויקרא התורה מציינת את התורים ובני היונה כמינים האפשריים היחידים מקרב משפחת העופות המורשים לעלות כקרבן (ויקרא א, יד ועוד). קורבן זה הובא בין היתר בטקס טהרת האשה היולדת (יב, ו), המצורע (יד, כב) ועוד. במאמר זה ננסה להבין מדוע נבחרו דוקא עופות אלה ומדוע יש להביא בני יונה ולא יונים בוגרים.

ראשית, יש לציין שהתורה מתחשבת במעמדו הכלכלי של האדם ובמקרים אחדים היא מאפשרת לו להקריב עופות שהיו זולים, שכן רבים חיו "מתחת לקו העוני" ולא הייתה באפשרותם לרכוש בהמה לקרבן (ויקרא ה, ז ועוד). הרמב"ם מוסיף שהבחירה בתורים ובני יונים הם מפני שהם המצויים ביותר בארץ ישראל וקל היה להשיגם (מורה נבוכים, ג, מו). פילון האלכסנדרוני מעיר שמקרב כל רבבות מיני העופות הטהורים הם היו היחידים שבויתו וכוונתו ליונת הבית ולתור העיר (כנראה צוצלת). בתקופת בית שני נזכרו מקומות שונים שבהם קננו היונים:  יוני שובך, יוני עליה, יונים המקננים בטפיחין ויוני הרדסיות שהיו כנראה מפוטמות (תוספתא ביצה א, י). אין להוציא מכלל אפשרות שהיו  אנשים שלכדו גם את יונת הסלעים, שהייתה שכיחה ביותר.

התור המקראי כנראה זהה לתור המצוי (Streptopelia turtur), הניכר בתקופת הנדידה בהמייתו המפורסמת "תּוּר־תּוּר": "קול התור נשמע בארצנו" (שה"ש ב, יב). העוף חולף בארץ ישראל בהמוניו, בעיקר בנדידת הסתו (אוגוסט לראשית אוקטובר) ובאביב (אפריל מאי), כלומר ניתן היה לראותו ולצודו בכל מועדי שלושת הרגלים. על אופן השגתו ניתן ללמוד בין היתר מהמדרש על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

נשאלת השאלה מדוע התורה לא התירה את הקרבת התרנגול , שהרי נאמר בתלמוד: "מובחר שבעופות תרנגולת" (בבא מציעא פו ע"ב). ההסבר הראשון הוא היסטורי: בתקופת המקרא התרנגול לא היה שכיח במשק האדם כעוף מאכל וחשיבתו בכלכלת הקיום הייתה נמוכה. ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות דלות  למציאותו בארץ ישראל בתקופות הברזל  ועד שלהי בית ראשון. בדמויות הטבועות על חותמות, כמו זה שנמצאה בתל אלנצבה, רואים תרנגול קרב ששימש כנראה בתחרויות שבמהלכן נלחמים התרנגולים ביניהם עד מות. זה מוביל אותנו להסבר השני הקשור להבדל בין תכונותיה של היונה לזה של התרנגול . היונה והתור נחשבים כמונוגמים מובהקים, בעוד התרנגול מאופיין בפוליגיניה, היינו זכר אחד מזווג נקבות רבות ולכן נחשב כעוף השטוף זימה (ברכות כב ע"א). יתירה מזאת, התרנגול  נחשב כעוף אגרסיבי ומסוכן וישנה עדות על תרנגול שנסקל בירושלים מפני שהרג את הנפש (משנה עדויות ו, א). תכונה זו אינה מתאימה לרוח השלום והתום שסימל המזבח והמקדש בכלל ולכן התרנגול נאסר לקרבן. לכך ניתן לצרף את תקנת חז"ל: ש"אין מגדלים תרנגולים בירושלים מפני הקדשים" (משנה, בבא קמא ז, ז).

על פי ההלכה ניתן להביא כקרבן רק תור בוגר ולחילופין רק בני יונה צעירים והמשנה נתנה סימנים ביולוגים להגדרת דרגת בגרותם (חולין א, ה). ההבדל נובע לפי מדרש לקח טוב (לויקרא א, יד) קשור לאופיים מבחינת תמותם ונאמנותם לבני זוגם:  "מפני מה תורין גדולין כשרין ? שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו".

הבדל נוסף קשור לדעתנו להבדלים בגודלם; התור הוא קטן מהיונה ואין גוזלו ראוי להקרבה, בעוד שבן יונה בטרם בגרותו המינית עשוי להגיע לגודלו המכסימלי, לעיתים יותר מגודל הוריו. מאחר שהוא בשלב זה חסר תנועה, בשרו רך וטעים בניגוד לטעם הבשר הקשה והסיבי של הבוגר. בן יונה נחשב אפוא למשובח יותר ולעיתים הוגש כמעדן כקינוח לסעודה. על תופעה זו ועל ענף גידול היונים לקרבן במקדש על היבטיו הכלכליים, ראו בהרחבה בספרי מסורת העוף, עמ' 191 – 214, 219 – 221.

יונת הבית

 "כי יגח שור" (שמות כא כח)

השור נזכר במקרא שמונים פעמים, כינוי לזכר שבבקר ובעיקר ככינוי לבהמה המספקת כוח עבודה בשדה, בדומה לטרקטור של ימינו. זאת בניגוד למונח "פר/ה", בקר שיעודו בעיקר לבשר ונזכר לרוב בקשר לקרבנות. השור בויית משור הבר,  מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה, שהתקיים בארץ ישראל הקדומה. גם השור המבוית לגזעיו ניחן כוח עצום העשוי באמצעות קרניו לנגח ואף להרים ולהטיח בחזקה את הסובבים אותו, כעולה בברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז)

בפרשתנו נזכר השור למעלה מעשרים פעמים בעניינים שונים הקשורים לחיי-היום של האדם בתקופת המקרא. הדבר מעיד שהשור, הנזכר לרוב עם החמור,  היה חיית משק שכיחה וחשובה. לכן הוא התאים לשמש דוגמה אופיינית לאירועים שונים העשויים להתרחש, כמו נזק לרכוש (כא, לג) או גניבה של רכוש (כא, לז), בהלכות שומרים (כב, ט) ואבדה (כג, ג-ה), שמירת שבת (כג, יב) ועוד.

דומה, שהאיזכורים השכיחים ביותר קשורים להלכות נזקים הנגרמים כתוצאה מנגיחת שוורים: "וכי יגח שור את איש או את האשה ומת" (שמות כא כח). דוגמה שכיחה אחרת היא נגיחה של שור  בשור  והתורה עורכת הבחנה בין שור תם לשור מועד (כא, לה-לו).  תופעה של נגיחת שוורים במשק החקלאי ידועה גם בימינו; ניתן להבחין בקרבות המתנהלים בין הפרטים השונים בעדר או בפגיעה קשה בפרות אחרות או אף בתקיפת בני אדם שעלולה לגרום לפציעות חמורות ואף למוות (תופעות אלה קיימות במלחמות שוורים ובמשחקי הרודיאו). לכן, ישנן מקומות שבהם מסירים את קרני השוורים. פתרון יותר מקובל הוא  סירוס הזכרים הצעירים המדכא את הארסיביות שלהם ומאפשר לקבל בהמות בעלות מזג כנוע ורגוע יותר. תופעה זו היתה קיימת (גם לצרכי פיטום, ראו בפרשת אמור) בעת העתיקה ובימינו שכיחה בארצות יבשת אמריקה, שבהם מגדלים את רוב עגלי הבקר לבשר. לכן בימינו, תופעת היזקם של השוורים במקומות אלה היא פחות שכיחה כבעבר. בחברה היהודית הקדומה הקפידו על קיום איסור סירוס מהתורה  (ויקרא כב, כא-כד; בבלי, שבת קי"א ע"א). בשל כך, היזקם של השוורים היה שכיח ביותר ולכן אפוא קיימת לתופעה זו התייחסות נרחבת בתורה ובספרות חז"ל (למשל, משנה בבא קמא ג, יא; ד, א; ה, א).

שוורים