צמר חיה שבים

בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד שימשו הפשתים וצמר הכבשים (ומעט שער עיזים) כמקור עיקרי במלאכת הטוייה והאריגה. מלבדם היו ידועים בשימוש נדיר עוד כמה מיני צמר מיוחדים ויקרים  שנזכרו בספרות חז"ל. בתוספתא בהלכות שבת מובא: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים". צמר הגפן היא הכותנה שבתקופתם יובאה מהודו וצמר כלך הם סיבי המשי.  צמר גמלים הוא ידוע וצמר ארנבים, כנראה הופק מארנבונים שיובאו על ידי הרומאים לארץ ישראל. השאלה היא מהו "צמר חיה שבים" ? ולאיזה צמר התכוון הרמב"ם בכינוי כ"תבנית הזהב" ?

בספרי "הצומח והחי במשנת הרמב"ם" לא הבאתי זיהוי למין צמר זה ועל משמעותו עמדתי רק מאוחר יותר. מסתבר שבמקורות היוונים שנכתבו בתקופת חז"ל נזכר מין של צמר יקר שהופק מיצור ימי ושימש לאריגים יקרים ביותר. למשל, ברשימת תעריפי מחירים שפרסם הקיסר דיוקליטיאנוס בשנת 301 נזכרים מיני צמר ובהם צמר ארנבות ו"צמר הים".  לפי המקורות מדובר בצדפה הגדלה בים שנקראת בשם Pinna. זה מאפשר לזהות את "מנעלות הפִּינון", גרבים מצמר זה הנזכרות במשנה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי מתאר את צמר הים, בדומה לתיאורים המופיעים בספרות הערבית בתקופתו, המציינים את מציאותה בחופי היום התיכון בצפון אפריקה ובאנדלוסיה."ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין".

"ים המלח" בלשון הרמב"ם הוא כינוי לים התיכון שמימיו מלוחים בניגוד למקווי מים מתוקים. הוא עורך הבחנה בין "כלך" מהים ובין ה"כלך" הוא המשי, כנראה בשל הדמיון בניהם. מצויד בתיאור של הרמב"ם החלטתי לנסות להתחקות אחרי מין הצמר הימי. יצרתי קשר עם ד"ר פליסיטאס מדר משוויץ, שערכה אף היא מחקר היסטורי על צמר הים והיא סייעה בידי למצוא קצה חוט בחיפוש אחרי היצור הימי שמפיק צמר באי קטן סמוך לסרדיניה.

הספור המחקרי 

לאחר תהליך ממושך של בירורים ובסיוע האיטלקית של  חמותי ג'וליה בן זמרה, יצרנו קשר עם כמה נשים המתגוררות באי הקטן סנט אנטיוכו, דרומית לסרדיניה, המשמרות האחרונות בעולם של מסורת הפקת צמר הים והאריגה בו. 

בחודש אלול תשע"ה נסעתי עם ידידי ד"ר ירון סרי לאי סנט אנטיוכו ושם נפגשנו עימן. הראשונה היא  גב' קיארה ויגו (Chiara Vigo), שהקימה מוזיאון ל'צמר הים' ומכנה את עצמה בשם "מאסטרו". בנוסף,  באי מתגוררות גם זוג האחיות אסונטינה וג'וספינה פס (Pes) שאף הן למדו את רזי המלאכה העתיקה שעברה במסורת מדור לדור מזקנות האי. ביקרנו אצל כולן ונקלענו שלא ברצוננו לתחרות חריפה בניהן ובקנאת אורגות על האחיזה בתואר האחרונות היודעות את רזי מלאכת צמר הים. מכולן למדו רבות על הצדפה, על אופן הפקת הסיבים ותכונותיהם ואופן הטוויה והאריגה בהם.

השמועה על הביקור שלנו פרצה במהירות ולמפגש עם האחיות פס הצטרף פרופ' רוברטו לאי שהוא ההיסטוריון החשוב ביותר של האי. בעודנו מדברים על צמר הים, התברר למארחים על מחקר הארגמן שערכתי בארץ, וההתרגשות גברה כאשר הסכמתי לחלוק וללמד אותם את רזי צביעת התכלת והארגמן. בעלה של אחת האחיות, דייג במקצועו הביא למחרת 4 ק"ג ארגמונים קהה קוצים (אותם הם אוכלים) ושם ערכתי סדנה של צביעה, שהמארחים צילמו לצורך פרסום בתקשורת המקומית. העיסוק המשותף בתעשיות ימיות עתיקות שנעלמו מהעולם, פתח את הלבבות ואִפשר את העברת המידע שעד כה עבר כתורה שבע"פ.

מסתבר שאת הצמר מפיקים מצדפה בשם מניפנית אצילה (Pinna nobilis). מדובר בצדפה הגדולה ביותר בים התיכון (עד 1.2 מ') החיה על קרקעית רכה בים. היא נמצאת גם בחופי ישראל, אך באופן נדיר. החלק המחודד שלה הוא צר כיתד ומהצד של החלק התחתון,  יוצאים סיבים חזקים ועדינים שבאמצעותם נעגנת הרכיכה בקרקעית הים. לאחר שליית המניפנית מהים מנתקים ממנה בעדינות את הסיבים, מנקים, סורקים ומייבשים.

הצבע הטבעי של הסיבים הוא כרגיל בגוון חום- שחרחר, אך באמצעות השריה קצרה בתמיסת לימון הם הופכים לגוון זהוב יציב, ונראים כחוטי זהב הבוהקים באור קרני השמש. רק מי שראה את יופיים ועדינותם של סיבי הצמר הללו יוכל לעמוד על  תיאורו המדויק להפליא של הרמב"ם: "כתבנית הזהב והוא רך ביותר". בשל הדמיון למשי הוא בשם "משי הים" (sea silk) או "בוץ (ביסוס) הים" ובמקורות בערבית בשם "צמר הים" (צוף אלבחר).

במהלך המחקר גילינו שכמות הסיבים שניתן לקבל מכל צדפה היא מועטה ורק מ כ-10% מחומר הגלם מתקבל צמר טהור נקי ומכאן יוקרו של חומר זה. בנוסף, בשל דיג בלתי מבוקר והפרעה בבתי הגידול שלה היא נמצאת כיום בסכנת הכחדה. לכן גם באי סנט אנטיוכו כמו גם בישראל היא נחשבת כערך טבע מוגן; חל איסור מוחלט לאסוף את הצדפה ולסחור בצמר בה, אלא רק לצורכי תיעוד ומחקר. זה כמובן מקשה לשמור על המסורת של מלאכת האריגה בצמר הים, שכבר שייך לנחלת העבר. מצוידים בדגימה של הצמר, לאחר קבלת אישור רשמי, חזרנו לישראל מלאי רשמים ובהכרת תודה לקב"ה שאפשר לנו לחזות בשרידיה של מסורת עתיקה זו ושזיכנו ללמוד על עוד הלכה סתומה אחת.

מקורות

תוספתא שבת ט, ג; משנה, כלאים ט, ז.

רמב"ם, משנה תורה,  הלכות כלאים י, א; הלכות כלים א, ג; טומאת מת ו, א.

ז' עמר, "צמר חיה שבים", מחקרי גבעה, ד (תשע"ו-ז), עמ' 115 – 122.