פרשת שמות

מי הוא הסנה ?

ההתגלות הראשונה של הקב"ה למשה ובשורת הגאולה מתרחשת במדבר בעודו רועה צאן:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה  וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג, א-ג).

גם לפי שיטת הרמב"ם הסבור שכל הסיפור היה במחזה נבואי (מו"נ ב, ו), הרי שהחזיון רואה משה מעוגן בציור מציאותי כלשהוא. ההנחה המקובלת שמדובר במין צמח שכרגיל נשרף ואילו עתה עולה באש ואינו מתאכל. אולם ניתן להעצים את הנס בכך שהאש דולקת למרות שהסנה אינו אוכל. לפי זה הסנה נמשל לישראל ואילו האש היא מצרים שאינה מצליחה לכלותו.

החוקרים המודרנים עסקו רבות בתיאור הסנה ובנסיון לזהותו. שיטה אחת המוצאת לה סימוכין במתולוגיה הקדומה מצאה לה כביכול סימוכין בכתובת עתיקה (קדם-סינאי) שעליה רשום: "האל ספדו שוכן בתוך נבס". לדעתם היא המקבילה המקראית של  "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז). הם מזהים את ה"נבס" עם הצמח הנקרא בערבית בשם "נבק", עץ השיזף המצוי.

חוקרים אחרים טענו שמדובר בצמחי מדבר שונים שיש להם תפרחת צהובה או אדומה המזכירה כביכול להבת אש, כמו: הרנוג השיטים, טופל אדום, יחנוק המדבר וקרקש צהוב. היה מי שסבר שמדובר בצמח מעלה עשן מדברי, שיש ברקמותיו תרכובות זרחניות דליקות כזיקוקים.  התיזה של חוקרים אלה שמדובר בתפרחת שיצרה בעיני משה אשליה כאלו מדובר באש. אולם יש לדחות הצעות אלה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא עקרונית, את הסיפור המקראי יש לקבל כפי שהוא, מי שמבקש "לנטרל" ממנו את הפן הניסי עוקר ממנו את מהותו ומחמיץ את הסיפור המקראי. להבדיל, משול הדבר למי שקורא ספרות של מתולוגיה יוונית ומבקש להוציא ממנה את גיבורי הפנתאון שלה. הסיבה השניה היא, שהמקרא מתאר את משה כרועה צאן. לא יתכן,  שמי שמכיר את המדבר ואורחותיו ילך שולל, מתפרחות צמחים שיתעתעו אותו. יתירה מזאת, כאשר הוא חש שמדובר בחזיון מוזר כתוב במפורש שהוא התקרב לראותו.

לעומת דעות החוקרים המודרנים,  מי שיבחן את כל מסורות הזיהוי העתיקות ביותר יגלה שקיימת הסכמה חד משמעית לזיהוי הסנה. לצורך כאן נביא את המדרש המאלף הבא:

  מתוך הסנה –  שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה:  מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה ? א"ל: אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני ?… ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה, בלבת אש" (שמות רבה, ב).

מדובר כאן במדרש פולמוסי, בין גוי (פגאני או נוצרי) ובין חכם יהודי. אין מחלוקת בניהם לגבי זיהוי הסנה, אלא רק בשאלה מדוע התגלה הקב"ה דוקה בו. הגוי יוצא מנקודת הנחה שהאל יכול להתגלות רק במקום בו שוכנים עצים גדולים כחרוב וכשקמה, על פי התפיסה האלילית הקדומה (למשל הושע ד, יג; יחזקאל ו, יג). לעומת זאת, החכם היהודי משקף את התפיסה היהודית שהקב"ה אינו מוגבל ונמצא בכל מקום, אף במקום השפל ביותר. הסנה אפוא משמש כסמל לעץ נמוך ופחות ערך. לצורך זיהוי מוחלט של הסנה נוכל לנתח את המשך הדימויים של הסנה במדרש. להלן נביא את חלקם בטבלה:

מכל הצמחים הגדלים במרחב שלנו ישנם רק מועמדים ספורים המתאים לזיהוי הסנה, כמו הצלף הקוצני. אולם רק צמח אחד עומד בכל הקריטריונים והוא הצמח המכונה בימינו פטל קדוש (Rubus sanguineus). מדובר בשיח קוצני ביותר היכול לשמש כמשוכה יעילה, בעל זיקה למים ונושא בגבעוליו ובעלעליו קוצים חדים מאונקלים. מדובר בצמח ממשפחת הוורדניים, מאופיין כמו כל וורדי הבר בחמישה עלי כותרת בגוון וורוד-סגול. זה תואם גם למשל המשווה בין   בין אשכולות פרותיו של הפטל הפחותים בערכם מאשכולות הגפן:

  תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא ישא בת עם הארץ – משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל (בבלי, פסחים מט ע"א).

יתירה מזאת, כל התרגומים הקדומים מסכימים שמדובר בצמח הפטל: בתרגום השבעים היווני – batos ובתרגום הוולגאטה בלטינית rubus ובחיבורו של אסף הרופא. אגב,  גם הנוצרים מזהים צמח זה עם ה'סנה', והם מטפחים אותו במסורת עד היום במתחם כנסיית סנטה קתרינה שבסיני.

הסנה והר סיני– אין מקום ללא שכינה

הפסוקים  מציינים שכל ההתגלות בסנה היתה באזור "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". הפרשנים כבר עמדו על הקשר אטימולוגי שבין ה"סנה" ל"סיני" (למשל, פרקי דרבי אליעזר, פרקים מ-מא). הזיהוי עם צמח הפטל שהוא גדל בזיקה למים נתמך בפסוקים אחרים המתארים במפורש כיצד הושלך עפרו של עגל הזהב למקורות המים שהיו למרגלותיו של הר סיני  (שמות לב כ; דברים ט' כ"א).

כפי שהסנה משקף את ההשקפה שאין מקום פנוי בלי שכינה כך גם הר סיני. ישנו מדרש מאוחר, מפורסם מאוד המציג גישה זו:

 הביט הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שראוי ליתן תורה עליו ולהשרות שכינה עליו כהר סיני. ומפני מה זכה הר סיני לכל זאת ? מפני שהשפיל את עצמו, שכשראה שהר חרמון והר שריון היו מתגרים זה עם זה:  זה אומר עלי ישכון !  וזה אומר לא  ! כי אם עלי ישכון ! אז כשראה סיני שהיו מתגרים זה עם זה והגביהו את עצמן השפיל הוא את עצמו. ולפיכך ראה הקדוש ברוך הוא בשפלותו והשרה שכינתו עליו, שהאלהים רם ונשא ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 452).

המסר שעולה מהמדרש הוא שהופעת האל ומעמד קבלת התורה אינו צריך להתרחש בהר גבוה כמקובל בתפיסה הפגאנית. הקב"ה באופן מכוון בחר בהר קטן ושפל, שאינו מפורסם ואינו בולט בנוף – כי אין מקום ללא שכינה. יתירה מזאת, בניגוד לאתרים מקראיים אחרים, הר סיני לא זכה לזיהוי ספציפי ולא התקדש ביהדות.

המדרש הנ"ל מסופר לנו כבר בגן הילדים, הוא למעשה משקף פולמוס עמוק של היהודים כנגד הנצרות, שקדשה במאה הששית לסה"נ את אזור ג'בל מוסא שבהר הגבוה בסיני, כהמשך לאתר פולחני פגאני קדום. כל המבקר בפסגת ההר העשוי מסלעי גרניט אדומים, בעיקר בעת הזריחה שקרני השמש הלוהבות והערפל האופף את ההר יכול לקבל תחושה של  מעין המעמד  הנזכר במקרא (שמות כד טו-יח). "גושפנה" לזיהוי זה היתה עם עלייתו של הרב שלמה גורן לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים, שם תקע בשופר: "חשתי תחושה גדולה וחזקה של פעמי היסטוריה. זו הפעם השנייה בהיסטוריה שתוקעים בשופר על הר סיני" (בעוז ותעצומות, עמ' 251 – 252).

למעשה עד היום החוקרים הציעו כחמש עשרה הצעות זיהוי שונות למיקומו של הר סיני: באזור הנגב, בצפון סיני, במרכז סיני ובדרומו, בהרי אדום ובחצי האי ערב. כל כל שלל הזיהויים, כמו של הר כרכום, אופנה מחקרית, הן בגדר השערות ללא כל ביסוס ממשי. זה מוכיח אפוא שהפסוקים במקרא בהקשר לכך הם עמומים, כנראה באופן מכוון.  מקומו של הר סיני לא נודע, כנראה על מנת למנוע מהמוני העם להפוך אותו למקום פולחן עם סממני עבודה זרה, בדומה למה שקרה עם אתרים אחרים.

אבני הסנה מהר סיני

בימי הביניים התפתחה מסורת המזהה את הסנה עם סוג של אבנים מופלאות שעליהם היו חקוק דמות צמח הסנה. כך למשל, כתב ר' משה נרבוני, בביאורו למורה נבוכים:  

דע כי הר סיני העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר עליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה, כמו שנגלה השם למשה מתוך הסנה. ואחד מנכבדי ברצלונה מבני חסדאי הביא עימו מהאבנים האלה והראם לי אחד מתלמידי בני משפחתו. וראיתי בו הסנה מצוייר בתכלית הציור, ציור אלהי, בגוון מתחלף לגוון האבן. ושברתי האבן לחצאין ונמצא הסנה מצוייר בשטח כל חלק וכן חלקתי כל חלק לחצאין… ועדיין הסנה בהם ונפלאתי מזה… 

תיאור דומה מופיע בעוד מקורות יהודים והיא מופיעה גם בקרב הצליינים הנוצרים שביקרו בהר סיני, וכן במקורות ערבים אחדים. כשביקרתי בהר הגבוה בסיני לפני שנים רבות, עדיין ראיתי כיצד נערים בדואים מוכרים את "אבן הסנה" ורכשתי מהם כמה. אכן, רואים עליהם צורת של צמח, שנותרת בהם גם לאחר שבירתם.

מדובר בתופעה גיאולוגית הידועה בשם "אבני מנגן" (דנדריט) הנפוצה באזור ג'בל מוסא. כלומר, התגבשות מינרלים בתוך סלע הגרניט בצורה של צמח מסועף. התופעה המופלאה שלהבה את דמיונם של הצליינים שזיהו אותו עם הסנה של הר סיני (ראו מאמרם של ישפה, קתדרה, מס' 48, עמ' 3-8; עמר, קתדרה מס' 52, עמ' 181 – 182).