פרשת שופטים

מתנות כהנה

אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה  וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג). מדובר בשחיטת חולין רגילה, מבהמות בלבד (בקר וצאן), שהיא מצות עשה מדאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות עשה, קמג). במשנה מובא שמצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל (חולין י, א). בתקופות הקדומות:  התלמוד והגאונים עוד נהגו לקיים מצווה זו וישנן עדויות אחדות שהפעילו סנקציות, כמו קנס ונידוי לשוחטים שלא פעלו כנדרש. אולם במרוצת הדורות, כבר בימי ראשוני אשכנז,  חלה התרשלות והתרופפות בקיום המצוה.

דומה, שרק בקרב יהודי תימן הקפידו לקיים מצוה זו, כפי שכתב המהרי"ץ, גדול חכמי תימן בעת החדשה: "דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה', כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך"  (זבח תודה). ברוב השחיטה המקיימת כיום לא מקפידים על מצוה זו מתירוצים שונים, רובם כלכליים ובחלקם נובעים בעומקם  מהריחוק הנפשי שלנו מחיי המקדש והחלשות מעמד הכוהנים.

חלקי בשר החייבים במנות כהונה מיצגים לדעת הרמב"ם את ה"ראשית" (כמו ביכורים וראשית הגז): הלחיים – הם האיבר הרך שיוצא מהראש, החשוב שבאיברים הנמצא בקדמת הגוף. הזרוע – רגל ימין קדמית שאתה מתחילה הבהמה לנוע. הקיבה – ראשית איברי העיכול  (מו"נ ג, לט). אולם מעבר לטעמים השונים, נראה שמדובר בחלקי בשר שבעבר נחשבו למשובחים והטעימים ביותר (א"ע לדברים יח, ג). למשל, מהלחיים, בבישול ממושך מתקבל ג'לטין רב המשמש לציר. הלחיים כוללים את הלשון שלאחר התקנה מיוחדת נחשבת עד היום כמעדן. גם אכילת חלקי הקיבה נחשבה למאכל מקובל. בתימן נהגו לאכול אותם לאחר הניקור כהלכה, בעיקר את הכרס ((Rumen, הנקראת "כִּרְשֵָה". לדעת פילון החיוב במתנות הכהונה הוא להעניק את קיבת המיצים (על החוקים, א, 147) וכך נראה שהיא המכונה כרגיל בהלכה בשם "קבה" (למשל, הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות ז, ו). כיום  קשה להשיג קיבות בהמה בשל הגבלות וטריניריות והטרחה המרובה הכרוכה בניקויים.