פרשת פנחס

בנות צלופחד –  מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

פרשת פנחס עוסקת בהכנות לחלוקת הארץ לנחלות לאחר כיבושה (במדבר כו נב-סה). לא זכו להיכנס לארץ דור המדבר בעקבות סיפור המרגלים ומרד קורח ועדתו שהוציאו לעז על ארץ ישראל וכינו בחוצפתם את מצרים כ'ארץ זבת חלב ודבש' (במדבר טז, יג). יוצאים מן הכלל היו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יד, ז).  על רקע זה באו בנות צלופחד שהצטיינו בחיבת הארץ ותבעו לקבל נחלה. הן מדגישות, שאביהם מת בחטאו ולא היה בעדת קורח: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז, ד).

בנות צלופחד הפגינו בנחישות יוצאת דופן את אהבת הארץ ותיקנו את הרושם הקשה שהותירו מוציאי דיבת הארץ; הם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" בעוד הן מבקשות "לתת לנו נחלה"  (ילקוט שמעוני, רמז תשעג). מי שביקש לשמר את שם אביו ומשפחתו זכה להיות מונצח לדורות. על כך מעיד ממצא ארכיאולוגי יוצא דופן שנחשף בחלוף כשלושת אלפי שנים. על גבי שברי חרסים שנמצאו בארמון מלכי ישראל שבעיר שומרון נמצאו כתובות שנכתבו בדיו. מדובר בקבלות או תעודות מס ובהם נזכרים שמות אנשים, מקומות ומוצרים (יין ושמן). בין שמות האנשים והמשפחות נזכרות כמה ממשפחות בתי האב של מנשה הנזכרים במפורש במקרא (יהושע יז, ב-ג), והם: שמידע, אבעזר, חלק, (א)שראל, שכם, חגלה, נעה. ניתוח הכתובות מאפשר גם לקבוע את מיקומם של הנחלות בשומרון. למשל, בחרסים בהם נזכרת חוגלה נזכר גם שם מקום בשם "יצד", המזוהה כיום בכפר יַאצִיד, צפונית לשכם. ממצא זה מלמד, על מעמדם המיוחד של בנות צלופחד ושכרן, למרות שהן התחתנו עם בני דודיהן (במדבר לו, יא) – הנחלות נקראו על שמן, תופעה ייחודית במקרא.

חָגְלָה

השם חוגלה, כרבים משמות נשים אחרות במקרא נקרא על שמות בעלי חיים, למשל: ציפורה אשת משה, דבורה  ויעל. כמו כן, נזכר הישוב "בֵּית חָגְלָה" שבנחלת בנימין בסמוך ליריחו (יהושע יח, יט-כא). כיום הוא מזוהה באזור מנזר דיר חג'לה. על שם חוגלה בת צלפחד הוקם בעמק חפר מושב בשנת 1933.

השם חוגלה זהה כנראה לעוף הנקרא בערבית בשם "חג'ל". למעשה מדובר בעוף הנקרא חוגלה בימינו (Alectoris), אך גם לקורא  .(Ammoperdix heyi) מדובר בעופות טהורים שבעבר ניצודו בשל בשרם הטעים. לקורא השתמרה מסורת בקרב יהודי תימן ואילו לחוגלה נותרה בעת החדשה מסורת רחבה בקרב קהילות רבות, כגון: איטליה, אנגליה ומרוקו ( להרחבה, ספרי, מסורת העוף, עמ' 239 – 241).

.