פרשת עקב

"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא יד).

דגן, תרוש ויצהר הם כינויים כלליים, לשלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את רשימת "שבעת המינים" (דברים ח, ח) ותוצריהם –  גידולי היסוד של ארץ ישראל. מדובר בשמות נרדפים לתבואה, יין ושמן, מוצרים שניתן לשמרם לאורך זמן. המינוח המקראי שונה במשמעותו מזה המקובל כיום בלשון העברית בת ימינו.

דגן –  נזכר 39 פעמים במקרא, שם כללי ליבול הגרגרים של מיני הדגניים, אשר שמשו בעיקר להכנת לחם. בתקופת המקרא נכללו בדגן: חיטה, שעורה וכוסמת. במשנה נזכרו "חמשת מיני דגן", שכללו גם את השיפון ושבולת השועל. לקבוצה זו מעמד מרכזי מאוד בהלכה, ומכאן החשיבות הרבה בהגדרת קבוצה זו ובזיהויה המדויק. זאת בניגוד למינוח הבוטני המודרני של ה"דגניים" (Poaceae), משפחה הכוללת כעשרת אלפים מינים.

תירוש – שם נרדף ליין. כך הדבר גם בלשון אוגרית וחתית וכן מבארים באופן עקבי התרגומים הקדומים, כמו תרגום השבעים ביוונית, אונקלוס בארמית ורב סעדיה גאון בערבית. יתכן שהתירוש הוא שם ספציפי ליין חדש (רמב"ן לדברים יד, כב, לפי יואל ב, כד; נחמיה י, לח).

כיום המשמעות של תירוש הוא "מיץ ענבים", שטרם עבר תסיסה והפך ליין.   מיץ הענבים נקרא בלשון המקרא בשם "עסיס"  (יואל א, ה) או אולי "משרת ענבים" (במדבר ו, ג) ואותו ניתן היה לנצל לשתיה בשלהי הקיץ מיד לאחר דריכת הענבים. בתנאי האקלים של ארץ ישראל ובהעדר תנאי קירור ופסטור המיץ מתקלקל ומתעפש תוך ימים ספורים. לכן לא סביר שהמקרא יזכיר את התירוש רבות  (38 פעמים; יין נזכר 181) אם היה מדובר במשקה זניח ושולי כמיץ ענבים.

דומה, שהבחנה בין תירוש ליין מובאת לראשונה בספרות חז"ל. התוספתא בנדרים אומרת: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין" (ד, ג), מכאן שמדובר בשני מוצרים שונים. ואולם בתלמוד הירושלמי כתוב במפורש שהבחנה זו היא רק בלשון בני אדם, ובהלכות נדרים הולכים על פי לשון בני אדם. ומוסיף הירושלמי שבלשון התורה "'תירושך' – זה היין" (ירושלמי, ז א, מ ע"ב; ירושלמי, יומא ח ג, מה ע"א; בבלי, שם, עו ע"ב). אליעזר בן יהודה ממחדשי השפה העברית, אימץ במילונו את הפרשנות המאוחרת, אולי מבלי שהיה ער לבעייתיות הקשורה למציאות הריאלית. ומאז ועד עתה,  התירוש הפך כינוי למיץ ענבים ולא  ליין כפי שהיה בתקופת המקרא.

יצהר – נזכר 23 פעמים במקרא כשם נרדף לשמן-זית, למשל: "ארץ זית-יצהר ודבש" (מ"ב יח, לב, בהשוואה לדברים ח, ח). במקום אחד מצאנו במקרא את הפועל "יצהירו", כשם פעולת עצירת הזיתים לשמן.