פרשת ניצבים

שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה 

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה  (דברים כט, יז).

 הברית שעורך הקב"ה עם ישראל בפרשתינו כוללת את הפרט ואת הכלל. הבסיס מתחיל מהאדם הבודד שעלול להשפיע על המשפחה ובמעגל הרחב יותר על השבט והעם. הפסוק מדמה זאת ל"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". השורש הוא איבר בצמח שבתוך האדמה שממנו הצמח מתפתח, אך במקרא הוא מסמל את היסוד של טבעו של האדם. כמו השורש הנסתר, שטמון בתוך האדמה, קשה לעיתים לעמוד על טיבו של האדם, להיכן לבו פונה, לטובה או לרעה. האם מדובר ב"שורש צדיקים" (משלי, יב, ג) או בשורש רשעים ואז הסכנה שהוא שיתרבה ויקלקל את כל הסובבים אותו. במקרה הזה, הדימוי הוא ל"ראש ולענה", צמד צמחים הנזכרים בכפיפה אחת חמש פעמים במקרא.

 מהפסוקים עולה שהלענה הוא צמח מר, ואולי אף רעיל: "ואחריתה מרה כלענה" (משלי ה ד), שממנו הכינו שיקוי מר: "השביעני במרורים הרוני לענה" (איכה ג טו). הלענה משמשת כביטוי לדבר רע ונפסד (עמוס ה ז; ו יב)  ומשמש  ביטוי ציורי לנזק הגורמים הסרים מדרך ה', שכביכול מרעילים את העם: 'שורש פורה ראש ולענה' (דברים כט יז). לפי הקשרים אלה, ייתכן שיש קשר פילולוגי בין צמח ה'לענה' ובין שורש הפועל הערבי 'לַעַן' (لَعن), כלומר לשון קללה. בתרגומים הלועזים היא זוהתה עם מין לענה (Artemisia).   אחרים זיהו אותו עם צמחים מרים או רעילים כמו אבטיח הפקועה, יריקת החמור וזקום מצרי.

ה"רֹאשׁ" או "רוֹשׁ" נזכר במקרא ככינוי לרעל, כמו של נחשים: "כראש פתנים יינק" (איוב כ טז). דימוי זה מתאים בישעיהו לשורש הנחש,  שממנו יכול להתפתח נחש צפע ארסי והוא יהפוך לשרף מעופף – הנחש הקטלני ביותר בספרות המקראית: "כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (יד, כט).  מפירוש רש"י ופרשנים מאוחרים עולה שהמקור ל'ראש' הוא צמחי.   למעשה, רק בקרב החוקרים המודרנים אנו מוצאים את הנטיה לזהות את ה'ראש' המקראי כצמח רעיל ספציפי. בין הצעות הזיהוי הרבות: מיני שיכרון    (Hyoscyamus)  או הצמח הנקרא בימינו רוש עקד ((Conium maculatum.  

בדיקת של מקטרים שנמצאו בתל יבנה מתקופת הברזל נמצאו שרידי חומר אורגני. האנגליזה הראתה שהם מכילים scopolin חומר נרקוטי המצוי בכמה מצמחי הלענה והשכרון. חומר זה שימש כנראה סם הזיה נרקוטי כחלק מהפולחן הפלישתי.

הצעה מסתברת ביותר היא שמדובר בצמח הפרג התרבותי ((Papaver somniferum, שמוצאו בסביבות אגן הים התיכון ומשם התפשט לאזורים אחרים. זיהוי זה מתבסס על הדמיון של הלקט הפרג ל'ראש' ועל החומר הנרקוטי הרעיל המופק בו. לנימוק זה יש לצרף את הטעם המריר של הסם והסכנה שבשימוש המופרז בו.  כך למשל כתב רמב"ן בספרו תורת הבית, על ההמנעות מקבלתו מהגויים: "אופיון – כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגין וסכנה הוא לקבלו מהן, שאינו דבר מומחה". מעניין שהשם היווני של הפרג התרבותי הוא Rhoeas; ייתכן שהוא נגזר מהשם העברי הקדום – 'ראש'.

 מהממצא הארכיאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח זה היה ידוע במרחב של ארץֿישראל. בלבנט נמצאו פכיות קטנות, המתוארכות למאות 15-12 לפנה"ס. הן נראות בדמויות הלקט הפוך של פרג. פכיות אלה יוצרו בקפריסין  ובין האתרים שבהם נמצאו כלים אלה בארץֿישראל.   בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אלעג'ול גילתה שזו הכילה שרידי אופיום. יוצא אפוא, שיצרני הסם בקפריסין, אשר שיווקו אותו בכל הלבנט, עיצבו את המכלים בדמות המוצר – הלקט הפרג – כדי לרמוז על תכולתם. ממצא זה מעיד שהשימוש באופיום במרחב ארץֿישראל היה שכיח.

היחס של התורה כפי השימוש ב"ראש" הוא שלילי, הסכנה בשימושו אינה רק גופנית ואחריתה מרה. אלא ההתמכרות אליו אינה מאפשרת לאדם לעבוד את ה' במלוא חושיו הטבעיים מתוך עבודה עצמית והתקשרות אמתית.