פרשת כי תצא

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט)

יחס האדם לצומח בעת העתיקה; מוסר ופרקטיקה

הביטוי המקראי "כי האדם עץ השדה" בסימן קריאה (!) או שאלה (?) קיבל פירושים אחדים ובימינו גויס לתעמולת שמירת הטבע. בסקירה קצרה זו נבחן האם עמדת היהדות, לפחות בתפיסה המקראית משקפת נאמנה את הערכים המקובלים בעידן המודרני.

יחס האדם לצומח בעת העתיקה משתקף בדיני המלחמה הנזכרים בתורה. המקרא מחדד את עמדת היהדות בהביאה מקרה של מלחמה קשה, מצור ממושך, שברקע היו וודאי גם משקעי משטמה גדולה, אכזריות וחללים רבים שגבה האויב:

 כִּי תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט-כ).   

ממקורות היסטוריים וארכאלוגיים רבים למדים שכריתת עצי פרי בפרט והרס התשתית החקלאית של האויב בכלל, הייתה שיטה מקובלת בתורת הלחימה של העולם הקדום. כריתת עצים, לא נועדה רק לצרכים צבאיים טהורים, אלא גם כאמצעי לענישה, פגיעה במורל האויב, לזריעת חורבן ובהותרת "אדמה חרוכה".

כריתת עצי תמר עם פרות, בידי חיילים אשורים מתוך תבליט מארמון סנחריב

התורה יוצאת כנגד הנורמה שהייתה רווחת בעבר בכל התרבויות ובמידה מסוימת גם בימינו. מהבחינה הזו היא קובעת כאן קוד מוסרי חדש, שנועד לחנך את האדם לשלוט ביצריו, גם בימי המלחמה הקשים ביותר ולא לפגוע שלא לצורך  ממשי בתשתית החקלאית, שאין לה חלק במאבק זה. כך ניסח את הדברים, מחבר ספר מקבים ד: "הלא גם על השנאה אל האויב יכולה התבונה לשלוט בכוח התורה, שלא נכרת את עצי הפרי של האויבים" (מקבים ד ב יד).

אמנם במקרא מסופר שצו זה לא קוים  במלחמת ישראל ומואב, שם אלישע פקד בשם ה': "וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל-מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים" (מל"ב, ג יט). אולם כבר חז"ל עמדו על קושי זה והסבירו שמדובר בהוראת שעה, שאינה משקפת את הנורמה המצופה כרגיל מישראל (במדבר רבה כא ו).

חז"ל משווים בין עץ פרי לאדם. פיתוח חוש המחלה והרגישות יביאו כביכול לשמוע את קול זעקת העץ הנפגע: "בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דר' אליעזר לד). כך בדיוק נאמר על נשמת האדם שיוצאת מהגוף, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו (יומא כ ע"ב).  ר' יוסף כספי בחיבורו 'משנה כסף', אף מביא טעם יוצא דופן המציג את הפסוק כפשוטו – האדם ועץ הפרי הם אחים, בעלי יחסי קרבה ממדרגה ראשונה, חלק ממשפחת הצמחים:

"שהודיענו בכולם שאנחנו צמח, עד שנדע שאנחנו והירקות, כמו הכרוב והחזרת אחים ואבינו אחד, על כן הוזהרנו שלא לכרות פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה, כלומר שהאדם עץ השדה, שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר (ישעיהו מ, ו).

ליחס לעצי הפרי ישנה משמעות הלכתית. למשל, לא הביאו עצי מערכה למקדש מעצי פרי פוריים (תמיד כט ע"ב). קוצצי אילנות טובות היו בין הגורמים שבגללם "מאורות לוקין" (סוכה כט ע"ב)  ומי שעושה כן אינו רואה ברכה בעולם (פסחים נ ע"ב). מסופר על ר' חנינא שבנו מת משום שקצץ עץ תאנה (בבא קמא צא ע"ב). הרמב"ם הרחיב את האיסור הפגיעה בעצי הפרי לכל דבר שיש בו תועלת לאדם בגדר "בל תשחית" (הלכות מלכים ו, ח-י).

היחס לעצי סרק

עץ פרי מכונה במקרא גם בשם "עץ טוב", מקבל מעמד כלכלי וערכי מיוחד בשל התועלת והחיונית. אולם בשונה מזאת, התורה מתירה להשחית עצי סרק, לכרות ולהשתמש בהם לצורך בניית ביצורים. זה קשור לתפיסת עולמו של האדם בעבר. היער נתפס בדרך-כלל סמל לחורבן ולקללה, מקום עזוב ובית גידול לחיות טרף מסוכנות ובעיקר סמל אנטיתיטי לחקלאות וליישוב ארץ-ישראל. נדגים זאת בשני פסוקים:

 "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ… וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב, יד).

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר… וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (ישעיהו יז, ט).

בהקשר לכך צריך להזכיר את תקנת איסור של גידול בהמה דקה בארץ ישראל בימי חז"ל. העז השחורה שרועה באופן בלתי מבוקר גורמת נזק קשה לחקלאות. לכן נדרשו הרועים להרחיקם מאזור הישוב החקלאיים. יחד עם זאת, הייתה מגמה מכוונת להפנות אותם דוקה לאזורי היער שבהם גדלו עצי הסרק: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל" (בבלי, בבא קמא צט ע"ב). מטרתה של תקנה זו הייתה לבצר את מעמדו של ענף החקלאות של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.

הקדמונים דאגו בעיקר לאינטרסים הכלכליים והקיומיים שלהם. מן הבחינה הזאת קולעת היא ההגדרה הקדמונית המכנה את עצי הבר צמחי 'סרק'. בימיהם לא היתה מודעות גדולה לגורמים האקולוגיים השונים ולחשיבותם לאדם באותה עוצמה כפי שהדבר רווח אצלנו כיום. הצומח הטבעי כגורם אסתטי ערכי המהווה 'ריאה ירוקה', הינו מושג שקיבל משמעות ערכית וחיונית חשובה רק בעידן המודרני, בעיקר על רקע הצטמצמות השטחים הירוקים. האיזון בין האדם לעץ השדה הופר. לכן נראה שבימינו אין היתר לכרות עצי סרק, אלא רק שיש צורך חיוני שגובר על חשיבותם.

להרחבה:

  ז' עמר, "יחס האדם לצומח והחקלאות של ארץ-ישראל בימי- הביניים", בתוך: חקרי ארץ (ספר היובל לכבוד י' פליקס) ז' ספראי, א' פרידמן וי' שוורץ עורכים, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 178-167.

נ' ליפשיץ, "עצי פרי כחומר בניין בתקופות הקדומות", ארכיאולוגיה, 2 (תשמ"ט), עמ' 70-65.

הרב י' בן-נון, "הגנת הסביבה כהלכה", טבע וארץ, טז/2 (תשל"ד), עמ' 70-68.

ש' בן-שלום, "שמירה על החקלאות או על החורש – טעמה של ההלכה בדבר גידול בהמה דקה", חלמיש, 3 (תשמ"ו), עמ' 45-36.