פרשת כי תבוא

 ברזל ונחושת

הנחושת וברזל היו בין המתכות השכיחות ביותר בחיי היום-יום בעת העתיקה.  בפרשתנו משמשות מתכות קשות אלה כדימוי לקללה: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל"  (דברים כח, כג). בספר ויקרא הדימוי בין השמים והארץ הוא הפוך (ויקרא כו, יט), אך משמעו אחד. המקרא משתמש בנחושת ובברזל  בכדי להמחיש את הבצורת הקשה, עד כי השמים יתקשחו כנחושת ולא ימטירו גשם והארץ לא תיתן פריה כברזל נוקשה שאינו מצמיח דבר.

הנחושת נזכרת במקרא כ-150 פעמים (כולל שמות, כמו: נחושה ונחושתיים)  ואף הממצא מארץ ישראל הוא עשיר ביותר.  התפתחות טכנולוגית אפשרה לקבל כלי נחושת בעלי חוזק וקושי באמצעות השימוש בסגסוגת הנחושת  בתוספת בדיל, במה שמכונה בימינו ארד או ברונזה, שעל שם תהליך זה  נקבע הכינוי "תקופת הברונזה". בלשון המקרא קיימת הבחנה בין ה"נחושת" ובין הברונזה הקשה הנקראת בשם "נחושה" (ויקרא כו יט; ישעיהו מח, ד). אתרי כרית הנחושת באזור ארץ ישראל היו בבקעת תמנע, שכיום נוטים לתארך אותם למאה העשירית לפנה"ס, תקופת מלכי ישראל.  אתר נוסף השייך למעשה לאותה שכבה גיאולוגית הוא אזור פונון, בצפון מזרח הערבה.

 במהלך המאות 12 – 11 לפנה"ס החל להיות השימוש בברזל רווח בקרב האוכלוסייה, תהליך איטי וממושך, שהיה בתחילה תחת מונופול שלטוני, כפי שנרמז במקרא (ש"א יג, יט-כא). מסחר בינלאומי בברזל מאיכות משובחת נזכר במקרא (ירמיהו טו, יב; יחזקאל כז, יט). השאלה היא מה היו עיקר מקורות הברזל והנחושת לצרכים המקומיים בארץ ישראל. על רקע זה יש לבחון את הפסוק המזכיר את הברזל והנחושת בתיאור טבעה של ארץ-ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט) – האמנם ?

לפי הידוע לנו ישנם בארץ ישראל שני אזורים שבהם ניתן למצוא עפרות ברזל בריכוז יחסית גבוה. הראשון הוא בצוק מנורה שבצפון הארץ  והשני הוא ברכס עשת דרומית למושב פארן. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה ניסיון להפיק משני אתרים אלה ברזל, אך הסתבר שאין הדבר ריווחי מבחינה כלכלית. עפרות ברזל נמצאים גם בעבר הירדן, כמו באזור עג'לון. אפשר שזה אזור "הר הברזל" הנזכר במשנה (סוכה ג, א). מכל מקום, נראה שרוב  הברזל כחומר גלם יובא לארץ ישראל וכאן עסקו בייצור כלים שונים. סדנת ברזל המתוארכת למאה התשיעית לפנה"ס נמצאה בבית שמש והיא כללה כורים, כלי עבודה ומאות פריטי ברזל שיוצרו במקום.

 מטרת המקרא בתיאור טבעה של ארץ ישראל הוא לא בהכרח לציין שהיא מתאפיינת ועשירה בברזל, אלא רק לציין  את שבחה, שהיא בניגוד לארצות אחרות,  מגוונת באוצרות טבע רבים, גם אם הם מועטים באופן יחסי. הכתוב מציין מגמה זו במפורש במילים המקדימות לאזכור הברזל והנחושת – "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".