פרשת חיי שרה
בני דודנו הסוחרים בבשמים
וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן (כה ג).
סופה של פרשתנו עוסק ברשימת היוחסין של בני אברהם אבינו וקטורה (פרק כה). חז"ל דרשו שקטורה היא הגר אם ישמעאל: "למה נקרא שמה קטורה, שנאים מעשיה כקטרת" (תנחומא, פרשת חיי שרה, ח). ניתוח שמות צאצאיהם אכן מגלה את הזיקה הישירה שלהם למסחר בסממני הקטורת ולבשמים היקרים ביותר בעולם בתקופת המקרא. בשמות בני ישמעאל נמנו "מִבְשָׂם" (שם, יג) ו"בָּשְׂמַת" (לו, ג) – שנגזרו מהמילה בושם.
במסחר זה התמחו במיוחד בני "דְּדָן" ו"שְׁבָא" (כה, ג), שפעלו בדרום חצי האי ערב, תימן וסעודיה של היום ושלטו במשך מאות שנים במסחר הבשמים העולמי: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם" (יחזקאל כז כב). על רקע זה יש להזכיר את הכתובת השבאית העתיקה שנמצאה בדרום תימן, ושנכתבה כנראה בסוף המאה השביעית. הכתובת מזכירה את שליחו של מלך שבא, ואת המסחר ל"דדן עזה וערי יהודה "(HGR YHD). כל העדויות הללו, ובמיוחד האחרונה שבהן מעמידה בקונטקסט היסטורי את הרקע לסיפור המקראי המפורסם אודות המתנות שהעניקה מלכת שבא לשלמה המלך: "בְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד… לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מל"א י', י'). עד היום מהווה אזור זה את בית הגידול הטבעי של עצי הקטורת כמו האפרסמון, המור ולבונה. המקרא מציין במפורש: "לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" (ירמיה ו כ). הישמעאלים כסוחרי בשמים נזכרו גם בסיפור מכירת יוסף למצרים: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז כה).
עדויות אחדות למסחר בבשמים מדרום ערב לישראל מתקופת הברזל הראשונה נמצאו בתל באר שבע ובערד בדמות מכסי אבן של בקבוקים קטנים. התפשטות המסחר בבשמים בא לידי ביטוי גם בהתרחבות השימוש הפרטי במקטרי קטורת דמויי מזבח. עשרות מהן נמצאו למשל בתל מקנה (עקרון). ממצא יוצא דופן הוא מזבח שנמצא בתל באר שבע ועליו חרות עיטור של גמלים חד-דבשתיים. אין לראות בממצא המקטרים העשיר שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל רק עדות לשימוש בקטורת לצרכי פולחן, אלא הדבר קשור לשימוש הנרחב של הקטורת לשימושי חולין בחיי היום-ביום בעולם הקדום, ובכלל זה בישראל, כפי שעולה למשל בדיני ברכות על ה"מוגמר" (משנה, ברכות ו, ו).
השבטים הערבים שלטו על דרכי הבשמים גם בתקופת חז"ל והם למעשה ידועים בשם הנבטים. לא בכדי זיהה אונקלוס בתרגומו את 'קדר' עם הנבטים: "ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך" (יחזקאל כז כא) – "ערב וכל רברבי נבט אינון תגריך". גם הסופרים היוונים והרומים תיארו את המסחר הערבי בבשמים, כמו הרודוטוס: "בכיוון דרום הארץ המיושבת הרחוקה ביותר היא ערב. רק בה גדלים הלבונה, המור, הקסיה, הקינמון והלוט. את כל אלה, חוץ מן המור, משיגים הערבים בעמל רב…" ( III, 107).
אין ספק שבני דודנו הערבים נמנו עם ספקי הקטורת והבשמים החשובים לבית המקדש. יתכן שמציאותם של חרותות בכתב דרום-ערבי בעיר דוד מהמאות שביעית-שישית לפנה"ס מעידות על קשרי מסחר אמיצים בסממני הקטורת. לעתיד לבוא ניבא הנביא ישעיהו, ישתתפו עמים רבים בגאולת ישראל ובבניין ירושלים והמקדש, ובני שבא יביאו בין היתר קטורת לעבודת ה': "כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ" (ס, ו).