פרשת חֻקַּת

פרה אדומה ונספחיה– סמבוליקה של מוות וחיים

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה (במדבר יט, ב).

הכנת מי חטאת מאפשר של  "פרה אדומה" הוא תנאי יסודי בטהרה מטומאת מת. מדובר בביטוי חסר משמעות מעשית בזמן כתיבת שורות אלה. הוא נשמע לרבים מרוחק ומוזר והוא משמש דוגמה מובהקת ל"חוק וגזרה", כלומר מצוה שאין לה טעם. על כך דרשו במדרש: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז, כג), 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (במדבר רבה יט, ג). אולם אפשר שחלק מהבעיה נובע בשל מרחק הזמן הכרונולוגי והתרבותי מאז פעל המקדש, על  סדריו וסמליו. בסקירה זאת, ננסה לעמוד במעט על משמעותה הריאלית והרעיונית של פרה אדומה ושאר הסממנים שנילוו לה.

פרה אדומה היא גזע של בקר שגוון פרוותו הוא "אדום". המונח "אדום" בלשון הקדמונים היתה בעל ספקטרום רחב וכלל בתוכו את הורוד, חום וכתום ולא בהכרח את הגוון האדום (red) במשמעותו הספציפית בימינו. לדעת רס"ג הגוון נוטה לצבע צהוב-זהוב (בערבית: צפרה). סביר להניח שמדובר בגזעי פרות בגוון חום-אדמדם, שהן שכיחות בימינו בעולם וגם בארץ. מתוך מאות גזעי פרות, ישנם עשרות שמופיעים במופע חום-אדמדם, חלקם פרי הכלאות. בין הגזעים שניתן למצוא פרטים שכול גופם אדום הם: הרפורד, סימנטל, שורט-הורן, ברנגוס, אנגוס, בלמונט, דיוון והגזע השוודי.

המשנה מציינת במפורש שניתן ליבא פרה אדומה ולרוכשו מגוי (פרה ב, א. ראו את הסיפור המופיע בתלמוד בבלי, קידושין לא ע"א). כך, שבאופן עקרוני איתור של פרה אדומה הוא לכאורה החלק הקל בתהליך הכנתה. בעבר נעשו כמה ניסיונות לגדל פרה אדומה וליבאה.  בעיה מסובכת יותר היא לשמור על הפרה בהתאם להנחיות הקפדניות הנזכרות בהלכה.

בחירתה של פרה אדומה שלצורך טהרת טומאת מת אינה כנראה מיקרית והיא קשורה לעולם הסמלים המקובלים בעיני בני התקופה שמצוה זו נהגה (ראו רש"ר הירש לבמדבר יט, כב). הפרה בעולם הקדום היתה סמל לעוצמה (דברים לג, יז), כוח העבודה החזק ביותר במשק האדם. הצבע האדום, מסמל את הדם, המבטא את כוח החיים.  "אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם" – במלוא חיונייותה  ושלמותה ואילו התנאי "אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל", מבטא את המציאות הטבעית, ללא התערבות האדם. אם נסכם הפרה האדומה מסמלת את כח החיים הטבעי בשיאו. זה כמובן משמש אנטיתיזה למוות ולחידלון.

ארז, אזוב ותולעת השני

בטקס הזה משתתפים רכיבים נוספים:  "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (יט, ו). ארז הלבנון (Cedrus libani) והאזוב המצוי  (Majorana syriaca),  מיצגים את עולם הצומח, את כל העצים, מהקטן ועד הגדול ביותר (מל"א ה, יג). הארז נחשב לגדול ולחסון שבין העצים (עמוס ב ט; תהלים צב, יג) והאזוב לצמח המעוצה הקטן ביותר. אף האזוב שימש כסמל החיטוי והטהרה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהילים נא, ט). בעוד שהאדום מסמל בקרב בעלי החיים את החיוניות, בבחינת "כי הדם הוא הנפש", הרי שהארז והאזוב הם עצים ירוקי-עד, המסמלים את רעננותם הירוקה של הצמחים החיים.

תולעת השני היא סמל ליצור חי הנמוך והשפל ביותר, כפי שמעיד על עצמו דוד האדמוני: " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). מ"דם" תולעת השני הפיקו צבע האדום-כתום. היא גם שימשה סמל לכפרה: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח).  צמר אדום צבוע ב"שני תולעת" הוא אפוא יחד עם פרה אדומה מיצגים את בעלי החיים, הקטנים והגדולים כאחד.

משמעות הטקס

בטקס הטהרה ישנו ייצוג לכלל יצורי העולם המסמלים את רעננות החיים (אדום בבעלי החיים וירוק בצומח). שריפתם לאפר מסמלת את המוות של כל היצורים האורגנים ולכן הכהן השורף את הפרה או המתעסק בו –  נטמא. גופו של האדם ההולך לעולמו הופך ל "עָפָר וָאֵפֶר", תזכורת "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט),  אולם חיי הרוח הם נצחיים. המעבר בין המוות של הגוף לחיי הנצח נעשה באמצעות ערבוב האפר-עפר עם מי מעין: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים" (יז).  לכן יש בכוח המים החיים לטהר את האדם.  כל הטקס הזה מסמל את היחס שבין המות והחיים, טומאה וטהרה, גוף ונפש, כדברי בעל קהלת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).  

מצורע נחשב למת

המרכיבים הללו מופיעים גם בטהרת המצורע (ויקרא יד, ו, נא). הדמיון להכנת אפר פרה אדומה קשור לתכלית הטהרה, שכן גם המצורע נחשב כמת (נדרים סד ע"ב).  יתירה מזאת, חז"ל דרשו שצרעת באה לעולם בשל  לשון הרע, שעלולה לגרום למוות, כדברי משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). המדרש מביא את הטעם הסמלי בהבאת הארז והאזוב:

מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות ?  אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר: 'כי עוף השמים יוליך את הקול' (קהלת י כ). ועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

כללו של דבר, לכל פרטי המצוות יש כנראה טעם, אף שהסברם ההגיוני והמוסרי אינו תמיד נהיר. איננו מתיימרים לומר שהצלחנו  לפצח את כל הקוד הצופן של מצוות של פרה אדומה לפרטיה, אך דומה שבאופן כללי, היא ונספחיה מסמלים את כח החיים המטהר את גורם הטומאה  – המוות. יתירה מזאת, טקס פרה אדומה משקף את התפיסה של היהדות למשמעות של מות הגוף וחיי הנצח של האדם.