פרשת וישב

 חלומות של מציאות

"וישב יעקב בארץ מגורי  אביו בארץ כנען" (לז, א).

בפסוק זה פותחת הפרשה ובאה לציין שלב חדש בחייו של יעקב. לא עוד נדודים והליכה עם הצאן, ומגורים בשדה הרחק מהבית (לא, ד). יעקב הופך ליושב קבע, ואולי כמו אביו, החל לעסוק גם בחקלאות (כו, יב) לצד גידול צאן שאותו הוא מפקיד בידי בניו. יתכן שהחלום הראשון של יוסף על האלומות שבשדה ולא על צאן מבטא  שינוי זה. המציאות של התיישבות חקלאית לצד נדידה עונתית ידועה עד בימינו בחברות המסורתיות.  יעקב יושב בעמק חברון ובניו מרחיקים לנדוד בעקבות שטחי מרעה ומקורות מים עד לשכם.  בנדודיהם הם מגיעים עד לעמק דותן, שהיו בה הרבה בורות מים, כפי שזוממים אחי יוסף: "ונשליכהו באחד הבורות" (לז, כ).

בפרשתנו מתחיל יוסף בקריירה שלו כחולם חלומות וכמי שיודע לפתרון חלומות. קו אחד משותף לכל חלומותיו; הופעת חזיונות  כפולים ולא זהים, המהווים שני מרכיבים המשלימים חלום אחד ! חלום פרעה עם השבולים והפרות הוא חלום אחד (מא, כד) והישנותו בואריציות שונות מעיד שמדובר בחלום אמיתי מאת ה' ולא בחזיון שווא (מא, לב).

כך בפרשתנו חלום האלומות המשתחוות לאלומתו וחלומות גרמי השמים המשתחווים לו, מהווים שני רכיבים שונים של חלום אחד. האלומות משקפות את גידול הדגן ב"שדה", כלומר נצבות על הארץ. כאן מדובר בחלום המיצג את הממד הגשמי-הארצי –  הפיכתו של יוסף למשנה המלך והמשביר שיאסוף את כל הבר של ארץ מצרים ויחלק אותה לנתיניו. חלום גרמי השמים מייצג את הרכיב הרוחני שבהמלכת יוסף. כאן הכוונה לשאלה שהעסיקה בוודאי את בני יעקב; מי הראוי להמשיך ולהנהיג את המהפכה האמונית והרוחנית שבה החלו האבות. מחלוקת ושנאה כבר הייתה בבחירת יצחק על פני ישמעאל ובבחירת יעקב על פני עשו – ומי עתה יבחר מבני יעקב: ראובן, יהודה או יוסף ?  חלומות יוסף והדברים שהוסיף להם (לז, ח) היו מעבר לחלומות שווא שהאחים יכלו להתייחס אליהם בשוויון נפש. תרמה לכך העמדה שבה נקט יעקב בהלבשתו ב"כותנת פסים" ובכך שהוא לא ביטל את החלום, אלא "שמר את הדבר" (לז, יא). גם חלומם של שר המשקים ושר האופים היו חלומות ששקפו את המציאות הריאלית בימיהם והמקרא מביאם ללמדנו כיצד המפגש עימם סייע בסופו של דבר ליוסף להכשיר אותו לייעודו.

הכשרתו של יוסף לתפקידו

מסתבר שכל גלגוליו של יוסף, הצלחתו בבית שר הטבחים ונפילתו וישיבתו בבית האסורים זמן ממושך היו הכרחיים ונועדו להכשיר אותו לתפקידו בעתיד כמשנה למלך. יוסף מתחיל מניהול ביתו של שר "הטבחים", האחראי כנראה על כל שחיטת הבקר ואספקת הבשר הממלכתית (כפירוש רש"י לבראשית לז, לו). מאוחר יותר הוא יושב בבית הסוהר של אסירי המלך ב"משמר בית הטבחים" (מ, ג) והוא הופך להיות אחראי עליהם (לט, כ-כג). כך התוודע לכל האישים החשובים שסרחו, שעסקו בניהול כלכלת הממלכה המצרית ואספקת המזון שלה, ובהם שר האופים ושר המשקים. מדובר בשני נושאי משרה חשובים, שאחראים למעשה על כל ייצור השיכר והאפייה הממלכתית. כך למשל, בכל יום נאפו במסגרת זו אלפי ככרות לחם ומוצרי מאפה מגוונים, ששימשו לפולחן, לאנשי הצבא ולאספקה של אנשי המערך הממלכתי (ראו סקירה נפרדת בעניין הלחם המצרי ואיסור אכילת חמץ). יוסף אפוא, למד מהם כיצד פועלת מערכת אספקת המזון הממלכתית, בנוסף לסדרי השלטון, גינוני החצר והדיפלומטיה. כל אלה סייעו  לו בהמשך; הוא  הצליח להרשים את פרעה בידיעותיו ואחר כך לממש זאת באופן מעשי.

חלומם וחטאם של שר המשקים ושר האופים

התורה אינה מפרטית במה פשעו שר המשקים ושר האופים, אבל תיאור חלומם מספיק בשביל להבין את פתרון החלום. שר המשקים מתאר את תהליך מחזור חיי הגפן לאחר שלכת החורף; הנצת העלים, פריחה, הופעת אשכולות הפירות (על המונחים המקראיים, ראו בסיפור מטה אהרון) וסחיטתם לתירוש. "תחיית" זמורת הגפן לאחר השלכת, רומזת על החיים שיוענקו לשר המשקים ויוכל להמשיך בתפקידו. במדרש מובא שחטאו היה בכך שנמצא זבוב בכוס המשקה של פרעה (בראשית רבה פח, א), ודומה שמדובר באירוע שלא תמיד ניתן למנוע אותו מראש ולכן עוונו נסלח.

לעומת זאת, בחלומו של שר האופים רואים שלושה סלים מלאים בלחם לבן איכותי (ע"פ רס"ג למילה "חורי"), זה על גבי זה: "ובסל העליון "מכל מאכל פרעה מעשה אופה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי" (מ, יז). באותו המדרש מובא שחטאו היה שנמצא "צרור בקלוסקין שלו", כלומר אבן בעוגת הסולת. כלומר הוא התרשל במלאכתו ולא הקפיד בעת ניפוי הקמח. לפי פירוש אחר (ספר הישר), מדובר ב"אבני נתר" ששימשו כאבקת אפיה במצרים העתיקה. לפי פירוש זה, לא הייתה הקפדה על כתישה וערבוב טוב של העיסה, כך שגרגרי הנתר פגמו בטעם המאפה. שר האופים פשע בכך בדבר שיכל למנוע ולכן נענש.  הסבר נוסף שברצוני להוסיף, שבסל העליון, כדברי הפסוק לא היו רק דברי מאפה, אלא "מכל מאכל פרעה", כולל מנת בשר ובעת הגשת האוכל עופות אכלו ממנו. זו תופעה מוכרת בעבר, כפי שמופיע בסיפור בתלמוד ירושלמי, על אדם אחד שנשא חתיכת בשר בהליכתו בשוק ובאה דיה וחטפה אותו מידיו (עבודה זרה, ב, ו מא ע"ד). היה על השר לדאוג להרחיק את עוף השמים מהבשר, כפי שעשה אברהם אבינו (טו, יא). עונשו היה מידה כנגד מידה, וכמקובל באותה העת; הוצאה להורג בעריפת הראש ותליית הגופה, שהייתה מאכל לעופות דורסים (השוו: שמ"א יז, מו).