פרשת וירא

סעודת אברהם

אברהם אבינו מתואר בפרשתנו כמארח למופת (יח, א-ט).  כאדם אמיד ביותר (יב טז; יג, ב), לאחר שעבר ברית מילה היה יכול לשכב בנחת באוהלו. אולם הוא יושב בפתח האוהל כחום היום ומחכה לאורחים. כאשר ניקרת לפניו ההזדמנות הוא מזדרז לשרתם ולהכין את האוכל: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם…  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי… וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם… וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". כאשר האוכל מוכן, הוא מגיש אותו בעצמו ומשרת אותם: "וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ".

סעודתו של אברהם אינה מייצגת את המזון הבסיסי המקובל של "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד).  על מנת לפתות את האורחים שנראו ממהרים הוא משדל בדברים, אנא רק תכנסו, תקחו רק מעט מים ופת לחם ואַחַר תַּעֲבֹרוּ. אולם בפועל מדובר בסעודה דשנה שמשך זמן הכנתה ארך כמה שעות. מכאן למדו חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה".

הסעודה אינה הכילה סתם "פת לחם", אלא שרה מכינה בעצמה לחם איכותי מ"שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". שיעור סאה בשיעור הנפח המצומצם של הרמב"ם כ-7  ליטר. כלומר סולת בכמות של כ-21  ליטר, שהיא שוות ערך למשקל כ-17 ק"ג. נציין שסולת הוא התוצר המשובח ביותר באפיה הקדומה,. הכוונה לגרגרי החיטה עתירי גלוטן, לאחר שהסירו מהם את קליפתם (סובין) וניפו את החלק העמילני הקמחי. בתהליך הלישה מוסיפים מים ולאחר האפיה מתקבל לחם עגול שמשקלו הכולל הוא כ-21 ק"ג. מדובר בכמות גדולה ביותר, נציין שמאכל אדם אחד ליום היה כמידת ה"עומר" (שמות טז, טז, לו=עשירית האיפה, שנפחה שלוש סאים), כשני ק"ג – כך שהלחם שנאפה עבור האורחים היה בכמות רבה ביותר.

 אכילת בשר בעת העתיקה בסל המזונות היומי היה מנת חלקם של עשירים בלבד. לרוב הוא נשחט באירועים חגיגיים ובקרב המשפחה המורחבת. הבקר היה בהמה יקרה וגודלה בראש ובראשונה ככוח עבודה בשדה וכאשר הבהמה הזדקנה היא נשחט לבשר. יוצאים מן הכלל, עשירים שיכלו להרשות לעצמם לגדל בקר מפוטם למאכל, כפי שמופיע אצל אברהם: "וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב". הפסוק בא ללמד שהוא בוחר בקפידה את הבקר המשובח ביותר, עגל צעיר, שבשרו רך ומשובח. חז"ל דייקו מהתיאור המפורט שמדובר בשלוש בהמות "כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל"  (בבא מציעא פו ע"ב) – מאכל תאווה בתקופה הרומית ועד היום בקרב אניני הטעם.

 תהליך התקנת הבקר לאכילה החל משלב השחיטה, הפשטה, הכשרה ובישולו אורך שעות ארוכות. לכן, נראה שהארוחה פתחה במנה ראשונה על בסיס לחם ומוצרי חלב ורק בשלב מאוחר יותר הוגש הבשר, וזה משמעות סדר הגשת המזון בפסוק: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה". סביר להניח שלארוחה העשירה בכמותה ובאיכותה הצטרפו החשובים שבידידי אברהם וגדולי בני ביתו על מנת לכבד את האורחים (רמב"ן יח, ו).