פרשת ויקרא

קרבן העוף

בתחילת ספר ויקרא התורה מציינת את התורים ובני היונה כמינים האפשריים היחידים מקרב משפחת העופות המורשים לעלות כקרבן (ויקרא א, יד ועוד). קורבן זה הובא בין היתר בטקס טהרת האשה היולדת (יב, ו), המצורע (יד, כב) ועוד. במאמר זה ננסה להבין מדוע נבחרו דוקא עופות אלה ומדוע יש להביא בני יונה ולא יונים בוגרים.

ראשית, יש לציין שהתורה מתחשבת במעמדו הכלכלי של האדם ובמקרים אחדים היא מאפשרת לו להקריב עופות שהיו זולים, שכן רבים חיו "מתחת לקו העוני" ולא הייתה באפשרותם לרכוש בהמה לקרבן (ויקרא ה, ז ועוד). הרמב"ם מוסיף שהבחירה בתורים ובני יונים הם מפני שהם המצויים ביותר בארץ ישראל וקל היה להשיגם (מורה נבוכים, ג, מו). פילון האלכסנדרוני מעיר שמקרב כל רבבות מיני העופות הטהורים הם היו היחידים שבויתו וכוונתו ליונת הבית ולתור העיר (כנראה צוצלת). בתקופת בית שני נזכרו מקומות שונים שבהם קננו היונים:  יוני שובך, יוני עליה, יונים המקננים בטפיחין ויוני הרדסיות שהיו כנראה מפוטמות (תוספתא ביצה א, י). אין להוציא מכלל אפשרות שהיו  אנשים שלכדו גם את יונת הסלעים, שהייתה שכיחה ביותר.

התור המקראי כנראה זהה לתור המצוי (Streptopelia turtur), הניכר בתקופת הנדידה בהמייתו המפורסמת "תּוּר־תּוּר": "קול התור נשמע בארצנו" (שה"ש ב, יב). העוף חולף בארץ ישראל בהמוניו, בעיקר בנדידת הסתו (אוגוסט לראשית אוקטובר) ובאביב (אפריל מאי), כלומר ניתן היה לראותו ולצודו בכל מועדי שלושת הרגלים. על אופן השגתו ניתן ללמוד בין היתר מהמדרש על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

נשאלת השאלה מדוע התורה לא התירה את הקרבת התרנגול , שהרי נאמר בתלמוד: "מובחר שבעופות תרנגולת" (בבא מציעא פו ע"ב). ההסבר הראשון הוא היסטורי: בתקופת המקרא התרנגול לא היה שכיח במשק האדם כעוף מאכל וחשיבתו בכלכלת הקיום הייתה נמוכה. ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות דלות  למציאותו בארץ ישראל בתקופות הברזל  ועד שלהי בית ראשון. בדמויות הטבועות על חותמות, כמו זה שנמצאה בתל אלנצבה, רואים תרנגול קרב ששימש כנראה בתחרויות שבמהלכן נלחמים התרנגולים ביניהם עד מות. זה מוביל אותנו להסבר השני הקשור להבדל בין תכונותיה של היונה לזה של התרנגול . היונה והתור נחשבים כמונוגמים מובהקים, בעוד התרנגול מאופיין בפוליגיניה, היינו זכר אחד מזווג נקבות רבות ולכן נחשב כעוף השטוף זימה (ברכות כב ע"א). יתירה מזאת, התרנגול  נחשב כעוף אגרסיבי ומסוכן וישנה עדות על תרנגול שנסקל בירושלים מפני שהרג את הנפש (משנה עדויות ו, א). תכונה זו אינה מתאימה לרוח השלום והתום שסימל המזבח והמקדש בכלל ולכן התרנגול נאסר לקרבן. לכך ניתן לצרף את תקנת חז"ל: ש"אין מגדלים תרנגולים בירושלים מפני הקדשים" (משנה, בבא קמא ז, ז).

על פי ההלכה ניתן להביא כקרבן רק תור בוגר ולחילופין רק בני יונה צעירים והמשנה נתנה סימנים ביולוגים להגדרת דרגת בגרותם (חולין א, ה). ההבדל נובע לפי מדרש לקח טוב (לויקרא א, יד) קשור לאופיים מבחינת תמותם ונאמנותם לבני זוגם:  "מפני מה תורין גדולין כשרין ? שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו".

הבדל נוסף קשור לדעתנו להבדלים בגודלם; התור הוא קטן מהיונה ואין גוזלו ראוי להקרבה, בעוד שבן יונה בטרם בגרותו המינית עשוי להגיע לגודלו המכסימלי, לעיתים יותר מגודל הוריו. מאחר שהוא בשלב זה חסר תנועה, בשרו רך וטעים בניגוד לטעם הבשר הקשה והסיבי של הבוגר. בן יונה נחשב אפוא למשובח יותר ולעיתים הוגש כמעדן כקינוח לסעודה. על תופעה זו ועל ענף גידול היונים לקרבן במקדש על היבטיו הכלכליים, ראו בהרחבה בספרי מסורת העוף, עמ' 191 – 214, 219 – 221.

יונת הבית