פרשת וילך

כִּתְבוּ לָכֶם אֶת–הַשִּׁירָה

בפרשתנו מצווים משה יהושע: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל "(דברים לא, יט). נחלקו הפרשנים מהי אותה שירה. לדעת הרמב"ם מפסוק זה לומדים על מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א; ספר המצוות, עשה, יח).

סקירה זו נקדיש לחומר שעליו כותבים ספר תורה. על פי ההלכה אפשרי רק על גבי עור בהמה וחיה טהורה ואפילו נבלות וטרפות (רמב"ם ור"ת). ישנם שלושה סוגי עורות.  א) גויל –  עיבוד העור בשלמותו בשיטה המשתמשת במלח, קמח ועפצים והיא קיימת עד היום בקרב יהודי תימן. חלוקת העור לשניים ועיבודם לאחר הסרת השער מאפשרת לקבל שני סוגי עורות נוספים, ולהן הסברם ע"פ הרמב"ם: ב) דוכסוסטוס  –  החלק הדק שבצד השיער והוא מיועד לכתיבת מזוזה ומצד השיער בלבד.  ג) קלף – החלק העבה שבצד הבשר, והוא כשר לכתיבת סת"ם מצד הבשר.   בתקופת הגאונים  אנו שומעים על שיטת עיבוד נוספת באמצעות סיד בלבד השכיחה בימינו, בקרב כל יהודי אשכנז ורוב קהילות הספרדים.

כרגיל השתמשו בעורות של עגלי בקר, כבשים ועיזים, ואולם בכל קהילות ישראל ישנם בימינו מאות ספרי תורה שנכתבו על קלף וגוויל של מינים שונים של בקר, צבאים ואיילים.  השימוש בעורות צבאים נזכר בספרות חז"ל. למשל,  ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים ברשתות פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים ומעורם היה מכין מגילות לכתיבת חמישה חומשים (כתובות קג ע"ב).    עור של צבי נחשב ליקר ביותר, שכן כתיבתו דרשה לכידה של צבאים רבים שכרגיל היו חיות בר. כתיבת ספרי תורה על עורות צבי הייתה שכיחה ביותר בעירק  והם נשלחו לקהילות שונות במזרח, כמו בכורדיסתאן, בתורכיה ובסוריה.  ספרים כאלה הגיעו לארץ-ישראל: בירושלים, בצפת ועד היום ניתן לראות כמותם, למשל, בבית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון. 

 השימוש בעורות של אילים (Deer-Hirsch) לכתיבת סת"ם היה מקובל בעיקר באירופה, שצבע הקלף הוא בגוון אדום.הרב יהודה ברצלוני, מגדולי חכמי ספרד בראשית המאה השתים-עשרה בשם הקדמונים שעורות האיל והג'ירפה הם המתאימים ביותר לכתיבה של ספרי תורה בגויל, מפני שניתן לעבדם באופן שיהא אורכם כהיקפם בשיעור ששה טפחים.

במסגרת מחקר שערכנו ביקשנו לתעד את מלאכת ייצור הגויל המסורתית שעבר עד כה בתורה שבעל פה. כמודל למחקר שימש עור ג'ירפה שנפשט מפרט שמת בספארי. מדובר למעשה בעור חיה  טהורה העבה ביותר כ- 18 מ"מ. אגב, מהגוויל שדוקק נכתבה כנראה המזוזה הראשונה בהיסטוריה מעור ג'ירפה (כיום בפתח ביתי). השימוש בעורות חיות בר אלה מעיד למעשה על מסורת כשרותם בקרב קהילות ישראל.