פרשת ויחי

 דגת מצרים

 כאשר יוסף ומתייצב לפני יעקב בטרם פטירתו, הוא מציין: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן וכשמעון יהיו לי" (מח, ה).  דומה שבני יוסף נדמו ליעקב בחזותם כמצרִים, עד כי שאל "מי אלה?" (ח). יתכן שעל רקע זה ניתן להבין את ברכתו אליהם: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (טז). וכי הדגים מתרבים בארץ ? לכאורה צריך היה לברך וידגו לרוב במים או בים. כך מופיע הדג כסמל לפריון ולריבוי עצום בפסוקים אחרים במקרא: "כדגת הים הגדול רבה מאד" (יחזקאל מז, י; במדבר יא, כב).  דומה שהכוונה במילים "בקרב הארץ" לארץ מצרים, שהרי יוסף בעצמו משתמש במטבע לשון זו בקשר לרעב במצרים (מד, ו, השוו: שמות ח, יח). משמעות הברכה היא שירבו כדגים של ארץ מצרים.

הנילוס היה מפורסם בעולם הקדום בדגה שלו. בני ישראל נזכרו בערגה בדגים שאכלו במצרים "חנם" (במדבר יא, ה). הדגים לא נחשבו רק מרכיב עיקרי בסל המזון המצרי, אלא כמקור הכנסה כלכלי. תוצאות הקשות של מכת הדם שביאור היו גם בתמותת הדגה שבו (שמות ז, כא; תהילים קה, כט). את הדגים היו נוהגים לדוג בחכה או במכמורת (רשת) והתייבשות מקורות הנילוס הייתה אפוא קללה: "אָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵימַיִם אֻמְלָלוּ" (ישעיהו יט, ח).

שמעם של  דגי מצרים יצא למרחוק והם יוצאו ממנה לארצות שונות. מסתבר שבתפריט המזון של עשירי ארץ ישראל נמנו מיני דגים שונים שמוצאם ממצרים, שיובאו כנראה מלוחים או מעושנים. למשל, שרידי עצמות של נסיכת הנילוס  מופיע בעשרות אתרים ארכאולוגים רבים בארץ ישראל, לפחות החל מתקופת הברונזה המאוחרת ואילך. במסחר בדגים שלטו הצורים והוא התקיים בירושלים (נחמיה יג, טז), כנראה בסמוך ל"שער הדגים"( צפניה א, י; נחמיה ג, ג).

ברכת יעקב לבניו לכל צאצאיו התקיימה: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). זכו במיוחד בני יוסף שיחדיו היו השבט הגדול ביותר: "והם רבבות אפרים והם אלפי ישראל" (דברים לג, יא).