פרשת ויגש

פואת הצבעים

וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה (מו יג)

רשימת היוחסין שבמקרא מקפלות בתוכן מידע רב. דוגמה לכך נביא מפרשתנו שבהם נמנו בני יששכר ששמם תולע ופוה מעיד על משלח ידם – התמחות בסממני צביעה. אחד מהשופטים שישב בהר אפרים נקרא "תולע בן פואה" (שופטים י, א). השם "תולע" במקרא בלשון יחיד הוא שם נרדף לתולעת השני. במסגרת מחקרנו איתרנו בארץ מין של כנימה הגדלה על עצי אלון שממנו הפקנו צִבען אדום, שבעת התקשרות עם סיבי צמר מתקבל גוון כתום.

השם "פוה" או "פואה" (דב"א ז, א) הוא כנראה שמו הקדום של צמח פואת הצבעים (Rubia tinctorum)  וממנו הפיקו בעת העתיקה צבע אדום-כתום. השם המקראי השתמר עד היום בשם הערבי "פֻוַהּ" וכך גם הביאו הרמב"ם בפירושו למשנה למילה פואה (משנה, שביעית ה, ד ועוד).

פואת הצבעים היא צמח רב-שנתי, מטפס, ירוק עד, שעליו מסודרים בדורים. הגבעול מרובע ומחולק לפרקים. פנים השורש מכיל את הצִבְעָן אֲלִיזָרִיןAlizarin) ) שממנו מפיקים את הצבע. כיום הוא מופיע באופן נדיר בטבע כפליט תרבות ופרטים ממנו נמצאו למשל, בסמוך לירדן באזור בקעת בית שאן. בארץ ישראל שכיחה גם פואה מצויה (Rubia tenuifolia), מטפס הגדל בר בחורש הים תיכון. גבעולי הצמח נראים רבועים בחתך, ומשורשי הצמח הצלחנו להפיק צבע בגוון חום-כתום, אך איכותו נמוכה מאיכות הצבע של המין התרבותי.

על הפואה חלו דיני שביעית, מכיוון שהייתה גידול תרבות בארץ ישראל, כפי שמעידה המשנה  "וממין הצובעין: הפואה והרכפה יש להם שביעית" (שביעית ז, ב). במסכת שבת נזכר השימוש בשורשי הפואה כסגולה לרפואה: "הבנים יוצאין בקשרים" ולפי התלמוד מדובר "בקשרי פואה" (ירושלמי, שבת ו, ח). במקורות היוונים נזכרים שימושים שונים לרפואה, למשל בטיפול בצהבת. במחקר אתנופרמקולוגי שנערך בשנת 2000, עדיין נמכרו בחנויות של סממני מרפא מסורתיים שורשי פואה בארץ ישראל ובירדן.

הממצא הארכיאולוגי מאיר את המקורות הכתובים. באתר קומראן נמצאו עצמות אדם בגוון אדמדם והבדיקה הראתה שמקור הצבע נובע מכך, שהאנשים נטלו במשך זמן מה שיקוי העשוי משורשי הפואה. הסברה היא שאותם בני אדם סבלו מאבנים בכליות והטיפול בכך ברפואה המסורתית הוא באמצעות פואה.

הממצא של אריגים עתיקים הצבועים בפואה הוא עשיר ונמצא באתרים מדברים יבשים לפחות מהאלף השני לפנה"ס. פיסות אריגים צבועים נמצאו במצרים, בתל אלעמארנה וכן באריגים שעטפו בהם מומיות. ממצא קדום ישנו גם בארץ ישראל מתקופת המקרא כמו באתר תמנע. השימוש בפואה היה השכיח ביותר בתקופה הרומית לצורך קבלת גווני אדום-כתום ובצביעה כפולה עם אינדיגו לצורך קבלת תחליף זול של צבע הארגמן. אריגים בגוונים אלה נמצאו לרוב במדבר יהודה, כמו במצדה, מערת האגרות, מערת מורבעאת ועוד.