פרשת במדבר

לֶחֶם הַתָּמִיד (ד, ז)

 לחם הפנים היה מאפה מיוחד שהונח על שולחן הזהב במשכן ובמקדש.   על פי הציווי בתורה מדובר למעשה בשתים עשרה חלות, עשויות סולת, המונחות בשתי מערכות; שש חלות בכל אחת.  מדובר בלחם "מצה", שכרוב המנחות נעשה מסולת של חיטה משובחת ללא  שאור. אורכה של כל חלה הוא עשרה טפחים, רוחבה  – חמישה (ויקרא כד ה-ו).   כמו כן,  מדובר בלחם עבה,  כדברי התלמוד הירושלמי: יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים" (פסחים ב, ה, כט ע"ב).  הלחם היה נאפה ביום שישי ומוחלף לאחר תשעה ימים ביום השבת הבא ונאכל על ידי הכהנים. דרושה היתה אפוא מיומנות של אפיה, ליצור לחם שמשתמר טרי לאורך זמן,  ויאפה ללא חשש החמצה.

במחקר רב תחומי שערכנו בשנים תשע"א ניסנו לשחזר את לחם הפנים. המחקר התבסס בין היתר על ספרות חז"ל, על מקורות היסטוריים עתיקים העוסקים באפיית לחם, ממצא ארכיאולוגי ועוד. גולת הכותרת הייתה סדרת ניסיונות שנעשתה בשיתוף פעולה עם מומחים באפיה. לצורך השחזור יצרנו תבניות מיוחדות ובסופו של דבר התקבל לחם בעל תכונות המתאים במרבית התכונות  ללחם הפנים הקדום. יצרנו שתי צורות חלות לפי השיטות השונות הנזכרות בתלמוד:  "רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה. ר' יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת" (בבלי, מנחות צד ע"ב). לדעתנו מחלוקת האמוראים משקפת כנראה שתי מסורות קדומות, שתיהן מבוססות על מציאות היסטורית אותנטית, שנהגו במקדש בתקופות שונות. חלות שבסיסן בסיסה צר או מעוגל וצלעותיהן משופעות נהגו בשלהי ימי החשמונאים כפי שנמצא במטבעות  מימי מתתיה אנטיגונוס (40 – 37 לפנה"ס). חלות שבסיסן רחב נהגו כנראה מאוחר יותר. הניסויים שלנו מראים שקיימת עדיפות לצורה זו, שהיא יותר יציבה ופחות שבירה בהתחשב בעובדה שהחלות היו מונחות זו על גבי זה.

  משקלה של כל חלה היה כ 5.5 ק"ג עשויה מסולת מיוחדת שיובאה מאיטליה, העשויה מחיטת הדורום.  זהו מין החיטה שהיה שכיח בעבר בארץ ישראל בכל התקופות ההיסטוריות עד העת החדשה. הסתבר שלחם מחיטת הדורום הנאפה בתנאים אופיטמלים ובשמירה על תנאי איוורור שומר על טריותו לאורך זמן בניגוד לחיטת הלחם השכיחה יותר בימינו.

להרחבה ראו בספרי, חמשת מיני דגן, עמ' 129 – 172.