אבני החושן ואבנים טובות מהר הבית

הסיפור המחקרי

במסגרת בדיקת כל הנתונים שנזכרו לעיל, החלטנו לבדוק באופן נרחב ושיטתי יותר את מגוון אבני החן שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מהתקופות ההיסטוריות השונות. באדיבות רשות העתיקות, קיבלתי אישור לעבור על רשימות המצאי של אלפי אבני חן שמקוטלגים ומאוחסנים במחסני אוצרות המדינה. למחקר הצטרפה יעל אלקיים, שמתמחה בתחום הגמולוגי והארכיאולוגי, ובחנה בבדיקות מדעיות שונות מדגם מייצג של אבנים במטרה לזהותם באופן מוחלט. מסתבר שמדובר ברשימה שאינה כוללת יותר מעשרים וחמישה סוגי אבני חן.

מתוך הממצא שמתייחס לאבני חן שנחשבו ליקרות בתקופת המקרא נכללים  קרנליאן, אגת, אמתיסט, גארנט, המטייט, ג'יד (נדיר), ג'ספר, לזוריט, מלכיט, אוניקס, סרדוניקס, אוליבין, טורקיז, קריסטל ומיני קוורץ נוספים. לכך ניתן להוסיף את הענבר, הזכוכית והאבסידיאן. אם נקבל את ההנחה שלא הייתה זהות בין כל שתים עשרה אבני החושן, הרי שסביר שחלק מאבנים אלה הן המועמדות העיקריות לזיהויים, וכל מה שנותר לעשות הוא לייחס לכל שם את האבן המתאימה. בזיהוי אבני החושן מימי בית שני, יש להתייחס למרחבים החדשים שבהם נמצאות אבני חן, כמו אזור הודו וסרילנקה וכן לאיתור מכרות של בריל במצרים בתקופה ההלניסטית רומית. בהתאם לכך ניתן להוסיף לאינוונטר המקראי עוד כמה אבנים יקרות שהופיעו בתקופה זו ונזכרות בתרגומים ביוונית ובארמית, והן: מיני בריל: אקוומרין ואזמרגד,  קורונדום כחול, אופל וכן פנינה ואלמוג. ממצא זה וראיות נוספות מוכיחות, למשל, שה"יהלום" המקראי אינה אבן  הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה יהלום, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים והיה מוכר כאבן חן מלוטשת שכיחה רק באותה העת.

ד"ש מאזור המקדש  

דומה שאחד האתרים הארכיאולוגים המסקרנים ביותר הוא מתחם הר הבית בירושלים שעליו עמד בית המקדש הראשון והשני. בשנת 2004 החל פרויקט סינון העפר שהוצא בשנת 1999, מבור גדול בחזיתו של המבנה התת קרקעי המכונה "אורוות שלמה", בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית. העפר שהוצא על ידי אנשי הווקף, נשפך במורד נחל קדרון. מדובר באלפי מטרים מעוקבים של עפר, שרובו הועבר אל הגן הלאומי "עמק צורים".  ערמות העפר שהועברו במשאיות מוספרו ומוינו בהתאם למיקומם בשפך ובהתאם לאופיים. לאחר מכן החל סינון שיטתי של העפר באופן ידני, שהניב עד כה מאות אלפי ממצאים מסוגים שונים. בשנת תשע"ה פניתי בבקשה למנהלי הפרויקט,  ד"ר גבי ברקאי וצחי דבירה, לבדוק את ממצא אבני החן. במחקר משותף שערכנו נבדקו למעלה מחמישים אבנים שנמצאו בעפר. חלק מהפריטים התגלו כעשויים מזכוכית מלוטשת וגולמית (אובסידיאן) , עדות לתעשייה של חיקוי משובח לאבני חן ממוצא מינרלי.

 למעשה, עשרים פריטים בלבד, הוגדרו כאבני חן אמיתיות ובהם: אוונטרין, קרנליאן, אוניקס וג'ספר, לזוריט, אזורייט, סודליט, סרפנטין ירוק ואמזוניט וכן כמה שלושה שברים של "אבן אילת". יוצאת דופן היא אבן האופל שאינה בעלת הרכב גבישי (אבן אמורפית) והענבר, שמקורו אורגני (שרף עצים מאובן). שימושן של רוב האבנים היה לנוי, תכשיטים, חותמות ועוד, כפי שמעידות צורתן ועיבודן. כל האבנים המצויות היו בדרגה עד 7 בסולם מוהס, כיום הן מוגדרות כאבני חן למחצה.

הממצא מהר הבית משקף נאמנה את מצאי אבני החן שהיו מקובלות בשימושן לאורך כל התקופות ההיסטוריות של ארץ ישראל וסביבותיה.  אבני הקרנליאן המשובחות הובאו מתימן,  האמזוניט  או פלדספר ירוק, נכרה בעבר במדבר המצרי והלובי. האבן הייתה אהודה במצרים העתיקה, וכנראה שהיא זוהתה עם ה"אזמרגד" היווני, בטרם החל השימוש באבני בריל.  אבני הלפיס לזולי הגיעו מאפגניסטאן דרך מסופטמיה למזרח הקרוב.  אבן הסודליט, דומה בהרכבה וגוונה ללפיס לוזלי (למעט הפיריט), ומופיעה אף היא בממצא מתקופת הברזל ואפשר ששימשה חלופה לראשון. בתקופה ההלינסטית-רומית נתגלו מקורות חדשים וסוגי אבנים שלא היו ידועים לפני כן בעקבות פיתוח קשרי המסחר עם סרילנקה והודו. אחת הדוגמאות לכך היא אבן האופל. מקור השם הוא מסנסקריט  (upala)ופירושו "אבן טובה", שכן בתקופה הקלאסית הודו היתה כנראה מקורה היחיד.

אחת הבעיות העיקריות שבממצא של העפר מהר הבית הוא שאין לו תיארוך מוגדר. העפר הוצא באופן בלתי חוקי, ללא כל פיקוח ושמירה על סטנדרטים מקצועיים של חפירה ארכאולוגית מוסדרת ומקצועית עם כל המשתמע מכך.  למרות מגבלות אלה ערכם של ממצאים אלה הוא רב, שכן הממצאים משקפים את הפעילות האנושית והתרבותית בהר הבית או במרחב "ירושלים הקדושה" בעת העתיקה.  יתירה מזאת, הוא מעמיד באופן ריאלי את מסורות הזיהוי שהוצעו לאבני החושן, למשל בתרגום אונקלוס:  ה"אודם" עם הקרנליאן, ה"ספיר" עם הלזוריט, ה"לשם" עם הענבר וה"ישפה" עם האופל.

שחזור החושן

ישנם עשרות של שחזורים של החושן הנמצאים למכביר בספרים וחומשים. אנו החלטנו לנסות לשחזר את תבנית החושן בהתאם למחקר ההיסטורי וההלכתי שערכנו. הנתונים על צורתו של החושן, גודלו והחומר שממנו הוא עשוי מופיעים מפורשות בתורה (שמות כח טו – ל; לט ח-כא). החושן היה עשוי מאריג שמורכב מתשליב של חמישה מיני חוטים: זהב, שלושה חוטי צמר צבועים בתכלת, ארגמן ותולעת השני, ופשתן לבן. כל חוט זהב שולב עם שאר ארבעת מיני החוטים, שכל אחד מהם היה שזור משישה חוטים ('שֵׁשׁ מָשְׁזָר'). כלומר בסה"כ החושן נארג מחוט עבה שנשזר מעשרים ושמונה חוטים (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ט, ו(. גודל החושן היה אורך שתי זרתות ורוחב זרת אחת (שם טז), והוא היה מתקפל לשניים למעין כיס רבוע ("רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל") בשיעור זרת על זרת ההיסטורי וההלכתי, כלומר, בשיעור כ-22-25 ס"מ.  

לצורך שיחזור מדויק של החושן פניתי עם נתונים אלה לגב' אורנה הירשברג, מומחית לטוויה עתיקה, הנמנית עם נשות "לשכת הפרוכת", פרויקט שחזור הפרוכת של המקדש. נסעתי עם רעייתי לסדנה שלה הממוקמת באחת מגבעות איתמר שבשומרון . פגשנו אותה בתוך מבנה גדול שבמרכזו נול ענק בגובה של חמישה מטר לערך ומתקרתו משתלשלת פרוכת צבעונית ענקית. לאחר שהציגה בפני עשר אפשרויות שונות של חוטים ושיטות שזירה שונות בחרתי את הדגם שנראה הקרוב ביותר למתואר במקורות. מטווה החושן שהתקבל היה בגודלו האמתי, מרהיב ביופיו; בתשליב גווני החוטים הצבועים ובבוהק חוטי הזהב. בשלב הבא פניתי ליעל אלקיים, שכאמור עוסקת באבני חן עתיקות, אך גם גרפיקאית מוכשרת ובעלת שאר רוח לצורך השלמת השחזור באופן וירטואלי.   החושן שוחזר בארבע שיטות: תרגום השביעים, תרגום אונקלוס, מדרש שמות רבה ורב סעדיה גאון. על פי שיטות העיבוד והחריטה הקדמונים, האבנים עוצבו בצורה אליפטית ולא מלבנית כפי שמקובל בשחזורים המאוחרים. מסביב לאבנים ניתן להבחין במעין טבעת זהב, כלומר השוליים של גומות הזהב שבהם היו משובצות האבנים. לארבע פינותיו של החושן הוספנו טבעות זהב ששימשו לצורך חיבור החושן לאפוד; השתים העליונות באמצעות שרשראות זהב והשתים התחתונות באמצעות פתילים בגוון תכלת.

מבין כל שיטות הזיהוי נראה שיש להעדיף את שני התרגומים הראשונים (במיוחד אונקלוס), הקדומים יחסית, הקרובים לימי פעילות הבית השני, בהנחה שהם משמרים לפחות בחלקם את "זיכרון המקדש". מסתבר שאין פער גדול ביניהם והם מתייחסים בסך הכול לכחמש עשרה אבנים, שכולן מופיעות בספרות ההלניסטית-רומית בת הזמן.

אבני החושן על פי תרגום אונקלוס

מקורות:  

• רש"י לשמות כח, טז; הרמב"ם, הלכות כלי המקדש ט, ו.
• י' אלקיים, ז' עמר, ג' ברקאי וי' דבירה, "אבני חן מפרויקט סינון העפר מהר הבית ומשמעותן", חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשרים ואחד, רמת גן תשע"ו, עמ' 308 – 319
• ז' עמר, החן שבאבן: אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, הר ברכה תשע"ז.
• ז' עמר,  "זיהוי אבני החושן", בד"ד, 31 (תשע"ו), עמ' 7 – 27.