פרשת יתרו

נֶּשֶׁר

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (יט, ד)^.

בדרך מליצית זו מתאר הקב"ה כיצד הוא הציל ושמר את בני ישראל מיד מצרים והביאם למעמד הר סיני. הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מיקרי. הקב"ה מלך העולם בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות" (חגיגה יג, ע"ב). למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתירה בעיני בני קדם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר. הוא גם נזכר ראשון ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יג; דברים יד, יב)  ומופיע במרכבה בחזון יחזקאל כנציג העופות (יחזקאל א, י; י, יד).

שמו של הנשר השתמר בשפות השמיות, כמו בערבית "נסר", ואין ספק שבמרחב ארץ ישראל הקדומה הכוונה היא לרוב לעוף המכונה בימינו בשם נשר (Gyps fulvus) ולא כפי שסברו חלק מהפרשנים שמדובר בעוף דורס מהסוג המכונה בימינו בשם עיט (Aquila sp.).

הביטוי "כנפי נשרים" בריבוי, מעיד שמדובר בעוף חברותי מתקהל ומקנן במושבות רבות. הנשר אוכל נבלות מובהק ומבנה גופו מותאם לכך, למשל, ראשו קרח מנוצות: "הרחיבי קרחתך כנשר" (מיכה א, טז), ובכך הוא מותאם להיתחב לתוך הפגר מבלי מפריע. היותו עוף טמא אוכל נבלות לא הפחיתה את מעמדו בעיני הקדמונים, נהפוכו, הם הכירו בערכו כסניטר של הטבע. במיוחד הוא נערץ בשל גודלו וכושר תעופתו. מוטת כנפיו הרחבה עשויה להגיע לגודל של 2.8 מטר: "הנשר הגדול, גדול הכנפים ארך האבר" ( יחזקאל יז, ג; ז). הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקים  (ירמיהו ד, יג; איכה ד, יט ועוד) ולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמים: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"  (משלי ל, יט).

הנשר מקנן בסלעים גבוהים: "כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ" (ירמיה מט טז). הוא  מזהה את מזונו ממרחק רב, וצולל בטיסה מהירה היישר לנבלתו (איוב ט, כו, חבקוק א, ח). תיאור מלא של הנשר מובא באיוב: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּו סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה. מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, כז-ל). תכונותיו אלה הפכו אותו למשל ולסמל   לכובש עז וכוחני (דברים כח, מט; חבקוק ה, ח ; ירמיהו מח, מ).

אולם בפרשתנו, הנשר מסמל דוקה את מידת הרחמים; הקב"ה מגן ומסוכך על בני ישראל כנשר על גוזליו. משל זה מופיע גם בספר דברים: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (לב, יא). יש מי שיבקש לדקדק מפסוק זה שההחלפה בין נשר לעיט  (Aquila sp.) הייתה כבר בתקופת המקרא:  בניגוד לנשר המטיל ביצה אחת בלבד, העיט מטיל שתיים-שלוש ביצים ומלווה את גוזליו כאשר הם לומדים לעוף. לכך ניתן להשיב, שאמנם תחילת הפסוק מזכיר גוזלים ברבים אך סופו מתייחס לפרט בודד. הסבר יותר פשוט הוא שאפשר שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

מה המשמעות של נשיאת הגוזלים על הכנפיים ?

במדרש הובן הפסוק במשמעות הפשוטה, של נשיאת הגוזלים באופן ממשי על הכנפיים:

"מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם, שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב; רש"י לשמות יט ד).

בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או בעיטים, אך היא ידועה בצפורי-מים בשם טבלנים. הם נושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם. נראה, שהפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו: "כאשר ישא האומן את היונק על האדמה" (במדבר יא, יב, השוו לבראשית לב, כד). הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים לארץ ישראל באמצעות כביכול נשיאה ביד של הקב"ה חוזר על עצמו כמה פעמים (שמות ה, ח; יחזקאל כ, ו):"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא).

יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. אמנם, לא מצאנו לפי שעה, תיאור של נשיאת גוזלי הנשר על הכנפיים, אבל בהחלט נזכר העיט שהוחלף עמו, כיוצא דופן במסירותו בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית):

כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד.