דוגמא לפירוש מפרשת "וישלח"

לפניכם דוגמה לפירוש לתורה שיעסוק בענייני טבע וריאליה. בעמודה הימנית הרחבה מופיעים הפסוקים במלואם מתוך כוונה שבהמשך יופיע מתחתם גם פירוש רש"י.

בעמודה הצרה משמאל ביאור קצר למקצת מהמונחים שבפסוקים. הסימון בכוכבית מציין הרחבה של סוגיה הקשורה לטבע בפרשה והיא תופיע בחלק השני של קובץ זה. לכל פרשה יוקדשו בממוצע 4 – 5 הרחבות שיכסו את מגוון הנושאים הקשורים לחי, לצומח, מתכות ומינרלים ועוד. בנוסח הסופי יופיע מספור לכל סוגיה, שיאפשר הפניות והרחבות לסוגיות הנזכרות בפרשות אחרות. להלן כמה דוגמאות לנושאים מפרשת וישלח שמופיעים בחלק השני של קובץ זה:

  1. מתנתו של יעקב ותכנון משק החי (בראשית לב, ד-יז).
  2. נאמנותו של הרועה וכמה ביטויים  מעולם המרעה
  3. החמור
  4. יֵּמִם – המצאת הפרד: הכלאות חמור בסוס או בפרא

נושאים נוספים על פרשת השבוע – בהכנה:

  1. על עצים מקודשים במקרא – אלה ואלון בכות
  2. הזהב – על משמעות השם "מי זהב"

בראשית לב

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.  ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו  כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה.  ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.  ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.  ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  ט וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.  יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב.  יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.  טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.  טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.  יז וַיִּתֵּן בְּיַד-עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.  יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר  כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ.  יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם-הוּא אַחֲרֵינוּ.  כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר  כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.  כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ  כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.  כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.  כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.  כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.  לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

בראשית לג

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.  ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.  ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.  ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.  ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ.  ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.  ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.  ח וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.  יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל וַיִּפְצַר-בּוֹ וַיִּקָּח.  יב וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.  יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.  יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.  טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.  יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.  {ס} יח וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר.  יט וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.  כ וַיַּצֶּב-שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}

בראשית לד

א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם אֶל-יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.  ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר  שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ  בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.  יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ  אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה  כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר.  יט וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.  כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל-שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.  כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.  כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ  הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.  {פ}

בראשית לה

א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.  ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ  הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.  ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.  ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.  ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.  ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל  הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל  כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.  ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.  {פ}

ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.  י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב  לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.  יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.  יב וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ.  יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ.  יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.  טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית-אֵל.  טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.  יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן.  יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין.  יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.  כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם.  כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר.  כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל  {פ}

וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.  כג בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן.  כדבְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.  כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי.  כו וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד-לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.  כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.  כח וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.  כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.  {פ}

בראשית לו

א וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.  ב עֵשָׂו לָקַח אֶת-נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן  אֶת-עָדָה בַּת-אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת-אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי.  ג וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.  ד וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת-אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת-רְעוּאֵל.  ה וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת-יעיש (יְעוּשׁ) וְאֶת-יַעְלָם וְאֶת-קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ-לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.  זכִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.  ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.  ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.  י אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-עֵשָׂו  אֱלִיפַז בֶּן-עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן-בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.  יא וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז.  יב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן-עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת-עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.  יג וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.  יד וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת-יעיש (יְעוּשׁ) וְאֶת-יַעְלָם וְאֶת-קֹרַח.  טו אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי-עֵשָׂו  בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז.  טז אַלּוּף-קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה.  יז וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן-עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.  יח וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.  יט אֵלֶּה בְנֵי-עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם.  {ס} כ אֵלֶּה בְנֵי-שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ  לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה.  כא וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.  כב וַיִּהְיוּ בְנֵי-לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע.  כג וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם.  כד וְאֵלֶּה בְנֵי-צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו.  כה וְאֵלֶּה בְנֵי-עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה.  כו וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן.  כז אֵלֶּה בְּנֵי-אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן. כח אֵלֶּה בְנֵי-דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן.  כט אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי  אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה.  לאַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.  {פ}
לא וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן-בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.  לג וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן-זֶרַח מִבָּצְרָה.  לד וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.  לה וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן-בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.  לו וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.  לז וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.  לח וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר.  לט וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.  מ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם  אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת.  מא אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן.  מב אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר.  מג אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.  {פ}

 

שעיר שְׂדֵה אֱדוֹם: בשלושת המילים הללו מסתיים המעגל הסיפורי שהוחל בתיאור עשו כאדמוני כולו כאדרת שער, איש שדה שאוכל מהנזיד האדום ונקרא אדום (כה, כה-ל). ארץ שעיר היא באזור ההררי שבמזרח בקע הערבה. השם שעיר במקרא הוא כינוי לאזור המאופיין בנוף סבוך או מיוער. 

שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה: בתחילה מונה את הצלחתו בחיים לפי סדר חשיבות רכושו.

וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: מציין במקרא סדר גודל של יחידה צבאית גדולה ומחומשת (השוו שמ"א כה, יג;  דה"ב יג, ג).

הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים: סדרם מופיע כאן מהפחותים לחשובים בערכם, בהנחה שהם עלולים להפגע בתחילה.

 מַקְלִי: המטה אשר מסמל את הנווד הבודד.

וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים: אין לך מעשה זוועה אכזרי יותר מהכחדת המין בעולם (הושע י, יד) והוא טעם  שילוח הקן (דברים כב, ו) *

 וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ: לא באופן מזדמן, אלא בחר בידו את המיטב.

 עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.. גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: זו ההתפלגות המקובלת  בעדרי משק הבית הגדולים. הרחלים הן הנקבות הבוגרות. לנקבות הגמלים (נאקות) אין שם יחודי מקרא והעירים הוא כינוי לאתונות זכרים צעירים ולא בהכרח לוולדות הקטנים. *

מַעֲבַר יַבֹּק: מעבר נחל איתן הנקרא בערבית זרקא, נשפך מהרי הגלעד  לירדן ממזרח

כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה: עצב השת היוצא מעמוד השדרה, דרך האגן לצד האחורי של הירך ומתפצל לשניים. אחראי על תנועת השרירים ופגיעה בו מגבילה את הניידות ועלולה לגרום לצליעה

וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד: בקר צעיר, יונק. האצה של הוולדות ודרבון בהכאה אפילו יום אחד עלולה להוות סכנה לחייהם. *

אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי: השרש נה"ל פירושו השקית הצאן שכרגיל נעשית במתינות: "על מי מנוחות ינהלני" (תהלים כג, ב). *

וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת: סמל להתיישבות קבע, בעוד שעד כה הוא תמיד מתואר כדר באוהל, כרועה נווד (כה, כז; לא כה) ומעתה בניו הם הנמצאים בשדה (לד, ז)

סֻכּוֹת: עיר הסמוכה לשפך נחל היבוק לירדן ממזרח, מזוהה עם אתר תל דיר עלא (ירושלמי, שביעית ט, ב)

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם:  הגיע בשלום למרות כל המאורעות שעברו עליו עד כה. לפי פירוש אחר שלם היא שכם או מקום הסמוך לשכם בטרם רכש בה קרקע

מִפַּדַּן אֲרָם: פירוש מילולי "שדה ארם" (השוו: הושע יב, יג)

פְּנֵי הָעִיר: למזרח העיר שכם ולא בתוכה

קְשִׂיטָה: כבשים, כמקובל בסחר החליפין הקדום.

חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ: על שם בהמת המשק, שהייתה מוערכת וחשובה בתקופת המקרא. *

הַחִוִּי: הם מעמי כנען שהיו להם מובלעות שונות בארץ ויש הסבורים שהם החורי (השוו לגרסה המשווה בין צבעון החוי=חורי, בראשית לו, ב, כ), הנזכרים רבות במקורות החיצוניים.

וַיַּצֶּב-שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ממשיך דרך אבותיו להפיץ את אמונת יחוד ה' (בראשית יב, ח; כא, לג).

וַתֵּצֵא דִינָה: מיוזמתה, מבית יעקב, שלא התערבו עם אנשי המקום (לד, ט, כב).

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: לראות ולהראות (תנחומא)  וללמוד מבנות הארץ שהיו רעות בעיני האבות (יח, ט) ולא כאמהות שהיו צנועות בתוך הבית  (כז, ח)

אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה: כינוי למרחב המרעה שמחוץ לתחום המיושב

וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ: ואל תתבדלו

וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ: תקבלו מעמד של יושבי הארץ ולא של גר תושב (השוו כג, ד)

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר: כסף שמשלם החתן לאבי הכלה, בסיטואציה זו היה 50 שקלים (דברים כב, כח-כט) וכאן מוכן לשלם כל מחיר

אֶתֵּן… וּמַתָּן וְאֶתְּנָה…וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה… לֹא נוּכַל… לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ: הכתוב מדגיש בכפל לשון זה שדינה נחשבה בעיניהם כחפץ הנמכר ואולי בא לרמוז את מחירה כתועבת "אתנן זונה" (דברים כג, יט)  וההמשך יעיד: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" 

שַׁעַר עִירָם: מקום מושבם של זקני העיר ונכבדיה (למשל, כג, י)

שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ: ואולי גם רומז לכינויים על שם מקום מושב בית יעקב ב"שלם" הסמוכה לעיר (לג, יח) ועתה ישבו עמנו

לְפִי-חָרֶב: יתכן שמונח זה רומז לחרב-מגל, שביכול אוכלת בפיה.  היא הייתה שכיחה בארץ ישראל בתקופת המקרא וכדוגמתה נמצאו בממצאים הארכאולוגים.

מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: חזרה לבית יעקב, משם "וַתֵּצֵא דִינָה" (לד, א)

בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים: כעופות דורסים (טו, יא)

וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: השוו לעיל בפרק לב, יב.

עֲכַרְתֶּם: נראה שהביקורת היא על מעשי הביזה, כלשון שבו נאמר על עכן (יהושע ז, כה) ובמילה זו גם נרמז הגזרון כר"ת והוא עולה עם  "כלי חמס מכרתיהם" (בראשית מט, ה)

אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם: שבזזו ולקחו מאנשי שכם.

הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם: משלל שכם, ששימשו לעבודה זרה כמסופר בחטא העגל ועוד (שמות לב, ב; ישעיהו ג, כא)

 וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם:  עצים גדולים במיוחד מהסוג אלה (Pistacia), והשם "אל" נגזר מלשון כח ועוצמה. שימשו כנקודת ציון לעבודת אלילים שהתנהלה תחתם (הושע ד, יג; ישעיהו נז, ה). *

ה וַיִּסָּעוּ: עזבו את שכם והפולחן האלילי שלה.

חִתַּת אֱלֹהִים: מורה ופחד (ט, ב)

וַתִּקָּבֵר… תַּחַת הָאַלּוֹן: עץ אלון מהסוג (Quercus), נפוץ בסמוך למקומות מקודשים, נוהג קדום שקיים גם כיום בקרב יהודים ומוסלמים. דומה שכאן הקונוטציה היא חיובית בניגוד לאלה שבשכם. *

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:  בכו וספדו לדבורה ועל שם האירוע נקרא האלון.

וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: ביציאתו מהארץ יצק שמן על ראשה ועתה יין ושמן על כולה, יצא עני וחזר עשיר. כאן לראשונה מופיעים שני רכיבי יסוד בעבודת ה' במקדש

לָבוֹא אֶפְרָתָה: בדרך אפרתה

קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם: לפי המסורת הרווחת כיום באזור בית לחם, אם כי נראה שהיתה מסורת קדומה נוספת לציון קבורתה מצפון לירושלים בגבול בנימין (שמ"א, י, ב; ירמיהו לא, יד)

כִּי מֵתָה: חשה שהולכת למות ואולי רמז לצער על תלונתה בעבר: "הבה לי בנים ואם אין, מתה אנכי"

(ל, א)

בֶּן-אוֹנִי: בן צערי (השוו הושע ט, ד). פירוש אחר, בדרך של כפל לשון: אוֹן-כוח, אָוֶן-עוון ורשע ורומז לתרפים כוחם האלילי של לבן המכונים אָוֶן (שמו"א טו, כג; זכריה י, ב), אותם גנבה ובשל כך מתה (לא, לב)

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב  מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ:

פעמיים בפרקנו מופיע לשון זה (יד), לציון מקום חשוב, שנראה לרחוק.

מִגְדַּל-עֵדֶר: שם מקום גבוה, סמוך לאזור צומת גוש עציון, אולי ח' אום אלטלע

מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן: הפסוק מזכיר את כל השמות  השונים למקום שבו היתה מערכת המכפלה (כג, יז-יט)

עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו: הפסוק מזכיר ראשונה את עשו הבכור, האהוב (כה, כח)

נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן  אֶת-עָדָה בַּת-אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת-אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי: תושבי כנען כללו קבוצות אתניות שונות, בחלקם מהגרים שהשתקעו בארץ, כגון חיתים וחורים.

בָּשְׂמַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל: בשמה נרמז עיסוקם ההיסטורי של בני ישמעאל במסחר בבשמים*

וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: וילך לארץ אדום (לב, ד), כנראה לאחר פטירת יצחק וחלוקת הרכוש הרב שצבר אביהם (כו, יג-יד).

וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: לשניהם היו עדרים רבים שמנו אלפי פרטים והיה צורך

לחלק את משאבי הקרקע והמים שהיו מוקד לחיכוכים, כמו בימי אברהם (יב, ה-ז) ולוט ובימי יצחק ופלישתים (כו, יג-כב) *

בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: אזור הרי אדום המיוערים, שממזרח לערבה

אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים: על פי התרגומים הקדומים מדובר בגילוי הכלאות חמורים עם סוסים או עם ערודים ויצירת פרדים*

דִּשֹׁן: יתכן על שם חית הבר הטהורה (דברים יד, ה), שחיה באזור זה.

בָּצְרָה: העיר בֻּצֵירָה, כיום בעבר הירדן.

חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר: כשם העכבר, כינוי נפוץ בקרב יהודים ונוכרים בימי המקרא (מ"ב כב יד) ואף מופיע בטביעות חותם.

בַּת מֵי זָהָב : שם איש או אשה חשובים. יתכן שהשם קשור למכרות זהב  או לשיטת סינון הזהב מהעפר בשטיפה במים *

מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר: הכתוב מפריד בין רחובות שבאזור גרר (כו, כב) לרחובות שבארם נהרים (י, יא), מוצאו של שאול. יש המזהים את המקום באזור אדום.

 פִּינֹן: כנראה ח'רבת פינאן,  כ- 35 ק"מ דרומית לים המלח, אזור ששימש לכרית נחושת

עיונים בסוגיות טבע וריאליה בפרשת השבוע

מתנתו של יעקב ותכנון משק החי (בראשית לב, ד-יז)

כאשר יעקב שמע שעשו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש הוא התפלל לה' שיצילו מיד אחיו. לבד מכך הוא ביקש לפייס את אחיו, "כי אמר אכפרה פניו במנחה" (לב, כא)…  מן הבא בידו" (לב, יד). באותם הידיים שלבשו את בגדי החמודות של עשו, עד כי אביו סבר שהם "הידים ידי עשו" (כז, כב)  – השיב יעקב לעשו את הברכה  של "משמני הארץ" אשר הייתה מיועדת לו – "קח נא את ברכתי, אשר הבאת לך" (לג יא). מדובר במנחה שכוללת 580 בעלי חיים ממשק החי שלו. ניתן לשער שמדובר בכמות גדולה מרכושו, כנראה מעשר, כפי שהבטיח לה' בבורחו מעשו (בראשית כח, כב) כך אולי ביקש לתת לאחיו מנחה "כראות פני אלהים" (לג, י).  לפי זה, עדריו של יעקב מנו כמה אלפי בהמות, בדומה לנבל הכרמלי שנחשב לאמיד ביותר (שמ"א כה, ב), כמות שמתקרבת לרכושו של איוב שנחשב לאיש העשיר ביותר בעולם הקדום (איוב א, ב-ג). המתנה שמעניק יעקב לעשיו היא אפוא יקרה ואיכותית מאוד. את כל בעלי החיים  חילק יעקב לשתי קבוצות שסודרו בשני טורים.  הוא ציווה את עבדיו לשים רווח בין  העדרים, כך שבסופו של דבר התקבלה שיירה ארוכה ומרשימה.

יעקב  סידר את קבוצות בעלי החיים, מן הנמוך לגבוה מבחינת גובהם וערכם הכלכלי:  "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות" (ח). מדרג לפי סדר אוהביו עשה גם  עם נשותיו וילדיו (לג, ב)  ומכאן מקור הביטוי "אחרון אחרון חביב". יש לציין שגמלים וסוסים לא היו שכיחים במשק האדם בארץ ישראל (ראו הרמב"ם, מו"נ ג, לט) וקיומם בידי אנשים פרטיים יחידים מעיד  על מעמדם הרם. לפי פרשנותנו נמנו אפוא בתחילה הצאן; עיזים שהם הזולים ביותר והם ביחד עם הכבשים היוו כשני שליש מכמות המנחה. בסוף נמנו הגמלים, שכללו בקבוצה זו גם את החמורים, שנחשבו לנדירים, יקרים וחשובים יותר. בסדר זה גם הוזכר עושרו לפני כן: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (ל, מג).

ערכם הכלכלי של חיות המשק קשור גם לכושר הריבוי, למשך ההיריון וההנקה וכמות החלב שניתן לניצול. עז יכולה להמליט לאחר חמישה חודשים; בפעם הראשונה וולד אחד ואילו בהמשך שניים ואף שלושה גדיים. משך ההנקה כארבעה חודשים ותלוי גם בכמות מזון של העשב הירוק הקיים בטבע.  לעומת זאת הנאקה ממליטה בכר אחד, רק אחת לשנתיים בהריון ממושך של 12 – 13 חודשים ומניקה למעלה משנה, ללא תלות בעשב ירוק. כל הנאקה יכולה להניב כעשרה ליטר  חלב ליום. כמות החלב השנתית וזמינותו הינו אפוא מרכיב חשוב במשק האדם.

 בחינת רכיבי המנחה מלמדת על הרכב משק החי המבוית בתקופת המקרא ועל ההתפלגות המקובלת שהייתה בין סוגי בעלי החיים והזוויגים לצורך פריונם. כלומר מדובר בתכנון הרכב העדר וזה מצטרף לידע המקצועי שהפגין יעקב בתהליך ריבוי צאן לבן (בראשית ל-לא). נראה שמספר של כמאתיים פרטים בעדרי הצאן הוא כמות המכסימלית לעדר גדול, באופן שעדיין מאפשר טיפול נאות בו ושליטה והגנה  על הפרטים במהלך הרעיה. יתירה מזאת, הפרדה בין עדרים יכלה למנוע הדבקות מחלות ויצירת מגוון גנטי שחיסנו את העדר מפניה כליה.

היחס בין מספר הכבשים לעזים הוא דומה; מצד אחד הכבש יותר מפונק מבחינת גידולו, אך מוצריו נדרשים וריווחים יותר. מצד שני, העז מותאמת יותר לתנאי קרקע ואקלים קשים. כלומר יש כאן איזון בין הצורך הכלכלי ובין הצורך הקיומי. בכל העדרים כמות הנקבות היא גדולה מכמות הזכרים ולכן הם נמנו ראשונה. בבהמות הדקות  רוב העדר הורכב מנקבות שנצרכו להעמדת הצאצאים, בעוד שהזכרים הצעירים נשחטו ברובם למאכל והותירו רק כעשרה אחוז לצורך ההפריה. יחס זה היה שונה בבקר ובחמורים, שכן השימוש העיקרי בהם היה בראש ובראשונה לעבודה ולמשא וכאן גם לזכרים היה תפקיד חיוני. ערכם הכלכלי גדול פי חמש משל הצאן.  אגב, הכינוי "עיר" במקרא הוא כנראה אינו וולד האתון הקטן, אלא שם נרדף לחמור זכר חזק ששימש לרכיבה ולעבודה (שופטים יב, יד; ישעיהו ל, כד).

אשר לגמלים, לא נזכרו זכרים, רק נקבות בשם "מיניקות", כנראה משום שלא היה להם כינוי מיוחד, שכן הכינוי "נאקה" מופיע רק בספרות חז"ל ואילך. הצמדת הוולדות לנקבות קשור לתלות של הבכר לאמו, שיונק ממנה במשך שנה ויותר. למעשה,  הנקבה מאפשרת לחלוב אותה ביתר קלות כאשר הבכר נמצא בסביבתה ובהעדרו היא פוסקת להניב חלב. ניתוח רשימת המנחה יעקב מאפשרת לנו אפוא הצצה לאופן תכנון משק החי לטווח ארוך וניצולו בצורה מושכלת למאכל בשר וחלב.

שם בעל החיים

מספר נקבות

מספר זכרים

יחס בין הזוויגים

מספר חודשי הריון ומשך המרווח בין המלטות

עזים ותישים

200

20

1:10

5

אחת לשנה

כבשים: רחלים  ואילים

200

20

1:10

5

אחת לשנה

גמלים מיניקות (נאקות) ובניהם

30 ובניהם

  

12- 13

אחת לשנתיים

בקר: פרות ופרים

40

10

1:4

9

אחרי 13- 14

אתונות ועירים

20

10

1:2

12

אחת לשנה

לגבי סדר הצגת בעלי החיים בפני עשו, ישנו אולי גם הסבר הקשור לאופן התנהלותם הטבעי, לפחות בהצגת העזים לפני הכבשים. בעדר מעורב העזים הן לרוב זריזות ומקדימות בהליכתן את הכבשים. בתלמוד מסופר אודות ר' זירא שנפגש עם ר' יהודה חמיו ושאלו מדוע בעדר העיזים הולכות בראש ואחר כך הכבשים ? הוא ענהו שהדבר "כברייתו של עולם", תחילה חושך ואחר אור (בבלי, שבת עז ע"ב). המשל מתייחס לצבעה של גזע העז הקדומה שהייתה שחורה (חושך) בעוד שצבע פרוות הכבש ברובה היא לבנה (אור). שמא יש כך רמז להבטחה, כפי שהמפגש עם עשיו בתחילה נראה פסימי ושחור ואחר כך אופטימי – כך תתגלה גאולתם של בני יעקב.

נאמנותו של הרועה  וכמה ביטויים  מעולם המרעה

 בפרשת שהותו של יעקב בבית לבן והחזרה לארץ ישראל מאפשרים לנו הצצה נדירה לעולם הרועים הקדום. כל השמות והכינויים הקשורים לנפשות הפועלות בבית לבן ויעקב קשורות לתרבות רועי הצאן ולגידול בקר. השם רבקה  פירושו עגלה ובנה יעקב "יושב  אוהלים", כלומר רועה צאן (השוו בראשית ד, כ), "לבן", כנראה על שם צבעם הצחור של הכבשים, רחל הוא כינוי לכבשה בוגרת ואילו לאה היא פרה.

באמצעות התנהלותו של יעקב במעשי לבן ניתן ללמוד על אמצעי ריבוי הצאן ודרכי הטיפוח שלהם לקבלת צמר בגוונים שונים. כמו כן, לומדים רבות על גודלם של העדרים הממוצעים והרכבם מבחינת הזוויגים, תכנון משק החי לטווח ארוך וניצולו בצורה מושכלת למאכל בשר וחלב. אבל יותר מכול אנו מתוודעים למלאכה הקשה של חיי הרועה שנאלץ לשהות ימים רבים  מחוץ לבית (לא, ד), בתנאי אקלים קיצוניים של חום ויובש ביום וקור עז בלילה. הוא צריך לדאוג לשמירת בריאותם של הצאן והוולדות והגנה עליהם מפני טורפים (שמ"א יז, לד-לו), דבר המעוגן בחוק (שמות כב, יב). כל אלה  מדירים את שנתו של הרועה, כפי שמתאר זאת יעקב ללבן: "רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי, טרפה לא הבאתי אליך… הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (לא לח-מ). תיאור הרועה המיומן במלאכתו מופיע בהרחבה גם בספר יחזקאל, כמי ששומר על לכידות העדר ומגן עליו מפני חית השדה. הוא מפקח על מיקומם של העדרים ומונה כל פרט ופרט. הרועה  גם משמש כמעין וטרינר, היודע לחזק ולהבריא את הצאן החולה ולחבוש את שבריו (לד, ד-יב).  לעומת זאת מתואר הפושע במלאכתו ורק מנצל את עדרו ל"רועה אוילי" (זכריה יא, טז).

 דוגמה נוספת הממחישה כיצד יעקב מתגלה כרועה טוב השומר על שלום צאנו ניתן לראות בתגובה להזמנת עשו שיצטרף אליו:

"ויאמר אליו: אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן. יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני" (לג, יג-יד).

בפסוקים אלה מופיעים כמה ביטויים מקראיים מיוחדים הקשורים לחיי הרועה. המילה "עלות" מופיעה כמקבילה למילה "רכים", ופירושה צאן צעיר, לעיתים עדיין יונק. כך גם עולה מתיאור הרועה הנאמן בישעיהו הנושא בידיו את הטלאים: "ְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל (ישעיהו מ, יא). דומה שלפי פירוש זה המילה "עלות" נגזר מהמילה "עולל" (השוו שמ"א טו, ג) ופירוש המילה "פרות עלות", הן פרות צעירות (שמ"א ו, ז). שם הפעולה "אתנהלה" נגזר מהשרש נה"ל, שפירושו במקרא להשקות את הצאן, כפי שראינו גם בפסוק הנזכר בישעיהו (וכן השוו שם, מט, י).  גם בתיאור ה' כרועה בספר תהילים, נאמר: "מזמור לדוד: ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" (תהילים כג, א-ב). הצאן זקוק להשקיה סדירה, מלאכה  שדורשת סבלנות  ומתינות. יתירה מזאת, בהאצת יתר של הצאן הרך ודחיקתו שנעשתה כרגיל גם באמצעות הכאה, כלומר בזרוז על ידי דפיקות, קיימת סכנה גדולה לחייו, ובעיקר לכבשים ולפרות. יעקב הרועה מגלה לאורך הדרך רמה מקצועית גבוהה, מסירות ודאגה לשלום מקנהו.

החמור

בפרשת וישלח מסופר על שכם בן חמור נשיא הארץ  שחשק בדינה בת יעקב (לד ב). נשאלת השאלה כיצד יתכן שאדם מכובד כנשיא הארץ יקרא כשם בהמה – חמור ? 

ראשית נציין שתופעת כינוי בני אדם בשמות בעלי חיים הייתה שכיחה בימי המקרא. בקרב בני ישראל אף מוצאים אנשים חשובים בשמות בעלי חיים טמאים שבימינו נחשבים למאוסים, כגון: חולדה הנביאה, עכבור ושפן (מ"ב כב יד). החמור נזכר במקרא 96 פעמים, בנוסף לאתון, היא נקבת החמור, הנזכרת 34 פעמים והעיר – כינוי לזכר צעיר וזריז שנזכר 8 פעמים.

 הרושם הוא שמדובר בבהמת משק חשובה בעלת דמוי חיובי. היא שימשה בעיקר למשא (בראשית מה כג) ולעבודת האדמה (דברים כב, י; ישעיהו ל, כד). תמונה שכיחה היא לראות את החמור בכרם הענבים כפי שמופיע באופן ציורי בברכת יעקב ליהודה" "אסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתנו" (בראשית מט, יא). כמו כן, החמור נחשב לבהמת הרכיבה השכיחה והמוערכת ביותר. זאת בשל התאמתה לטופוגרפיה ההררית, בשל כושר עבירות גבוה וסיבולת גבוהה בשילוב עם מזג נינוח: "יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים וירא מנחה כי טוב… ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד" (בראשית מט, יד). בנוסף, החמור נחשב לבהמה נאמנה לבעליה: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג). ריבוי חמורים היה סטטוס לעושר וכבוד, כפי שמוצאים, למשל, אצל אברהם ויעקב (בראשית יב, טז;  לב טז). בפסוקים אלה ואחרים רואים הבחנה בין החמור והעיר הזכרים ובין האתון הנקבה שערכה היה רב יותר, ששימשה פוטנציאל רביה ליצירת פרדים שנחשבו לבהמות היקרות ביותר. ערכם הכלכלי היה כה רב עד כי  דוד המלך מינה שר מיוחד על האתונות (דה"א כז, ל).

נראה שבפרשתנו, הקפידה התורה לציין את שמו של חמור,  שיש בכך משמעות כפולה ומנוגדת. מחד מדובר באדם חשוב ומאידך שמו גם בא לרמוז  על אופיו השלילי של האיש, שהיה שטוף זימה, כדרך החמור הזכר שמראה לעיני כול את כלי תשמישו. שכם הושפע מהדרך המוסרית של אביו ואנס את דינה. יתירה מזאת, חמור כנשיא הארץ תמך בבנו ולא הורה לו לשחרר את דינה. הוא ניסה להכשיר את הדבר באמצעות התקשרות בברית נישואין עם משפחת יעקב (לג, ט). תשובת בני יעקב היא: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה, כי חרפה היא לנו" (יד). ברית המילה היא תשובת המשקל לתאוות הזימה, שכן טעם מצוה זו לפי הרמב"ם: "מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה, כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככול האפשר" (מו"נ ג, מט). לדעת הרמב"ם, עונש המות הקולקטיבי  שהשיטו שמעון ולוי על אנשי העיר שכם היה מוצדק משום  שהיו שותפים לו; הם ראו את הפשע הנורא לא מיחו (הלכות מלכים ט, יד).

אולם כאמור, במקרא החמור הוא בדרך כלל בהמה מוערכת ואף יש לו ביהדות  מעמד גבוה, יותר מכל בעל חיים טמא אחר. בברכת יעקב מופיע: "יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד). הוא מופיע תדיר לצד בהמות הבית הטהורות  (שמות כב ג, ט). בדומה בהמות טהורות, גם בכור החמור הוא קודש לה', אך בהיותו טמא אין מקריבים אותו על המזבח, ועל כן מצווה התורה לפדותו בשה או לערפו  (שמות יג, יג; לד, כ). לעתיד לבוא יופיע המשיח כשהוא רכוב על חמור: "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה ט, ט ).

(עוד ראו על האתון בפרשת בלק).

יֵּמִם – המצאת הפרד: הכלאות חמור בסוס או בפרא

אחת מפרשיות ספר בראשית הסתומות הוא הסיפור המופיע בהקשר לרשימת היוחסין של בני אדום: "הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בר' לו כד). ברור מהפסוק שמדובר בתופעה יוצאת דופן והמילה "מצא" היא במשמעות של גילה, המציא או של ראה,  פגש.

פרשנים אחדים ניסו לבאר את משמעות השם "ימים". דרך אחת היא בלשנית, כלומר זיהוי המונח במילה דומה, בחילוף אותיות (כמו: כבש-כשב; שמלה-שלמה). לפי פירוש אונקלוס, ימים= אמים, הם אנשים ענקים (דברים ב, י-יא), גיבורים. הירונימוס מתרגם בלטינית "מים חמים", והוא כנראה מבוסס על דרשה מהעברית הקושרת בין ימים למים. הפירוש הקדום והמקובל ביותר הוא של תרגום השבעים, שמבאר ביוונית "המיונם" או בלשון יחיד "המיונס", וקשה שלא לראות גם כאן את הדמיון למילה "ימים". הפירוש המילולי של המילה הוא 'חצי חמור', והכוונה היא ביוונית ל'פרד'. פרשנות זו כמובן יוצרת זיקה לחמורים הנזכרים באותו פסוק. לפי פרשנות זאת, המקרא מייחס לעֲנָה את גילוי סוד ההרכבה של סוס וחמור. בתלמוד הירושלמי מובא בשם חכמים:

"ר' יהודה בן סימון אומר: המיונם. ורבנן אמרין: היימים. חציו סוס וחציו חמור. ואילו הן הסימנין? אמר רב יהודה: כל שאזניו קטנות אמו סוס ואביו חמור. גדולות אמו חמורה ואביו סוס […] מה עשה צבעון וענה. זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה" (ירושלמי, ברכות ח, ה יב ע"ב; בבלי, פסחים נד ע"א).

 ייתכן שההבדל בין שתי הדעות המובאות אצל חז"ל הוא באופן ההכלאה: השכיחה והמוצלחת היא בין חמור לסוסה, והנדירה יותר, שאינה שימושית, היא בין סוס לאתון. הוולד מההכלאה הראשונה מכונה באופן רגיל "פרד" (mulos), ומהשנייה – היניולוס (hinnulos). יתירה מזאת, בחז"ל מוצאים דרשה שמשלבת בין ה"אימים" לפרדים" שנשיכתם קשה: "למה נקרא שמן (של הפרדים) הימים? שאימתם מוטלת על הבריות" (חולין ז ע"ב). הפרשנות שהימים הם פרדים התקבלה גם על רוב פרשני ימי הביניים כרס"ג, ריב"ג, אבן עזרא, רש"י ועוד.

לפי פירוש זה, הימים הם האזכור הראשון של הפרדים במקרא. בעל חיים זה נזכר במפורש במקרא  18 פעמים. הפרדים שימשו לרכיבה ולמשא (מל"ב ה, יז; דה"א יב, מא) והחזקתם נחשבה לסטטוס של עושר. למשל, לדוד המלך ולבניו הייתה פרדה  (מ"א א, לג; שמ"ב  יג, כט; יח, ט).

  פירוש  אחר שהוא שענה היה עד להכלאה יוצאת דופן בין ערודים לחמורים. זה כאמור נרמז מלשון הפסוק, שאין מדובר בתופעה שכיחה הקיימת באזור הנושב ועֲנָה אולי אף מופתע לראותה. היא נעשתה דווקא במדבר, באזור אדום, באופן מזדמן ("אֲשֶׁר מָצָא"), במפגש בין הנוודים הנודדים במדבר עם חמוריהם ובין הפראים. פרשנות זו מופיעה באופן מפורש בתרגום הארמי המיוחס ליונתן, להלן בתרגום לעברית: "הוא ענה שהרביע את הערודים עם אתונות ולאחר זמן מצא את הפרדות שיצאו מהם". נציין שהמונח "ערוד" בלשון חז"ל הוא שם נרדף לפרא המקראי (Equus hemionus), הדומה יותר לסוס ולא כפי שמקובל בימינו שהערוד הוא מין חמור בר.

ללא ספק המתרגם משקף מציאות ידועה בימיו של הכלאות בין פראים לאתונות, שצאצאיהם נקראו בשם פרדים. כאמור, "עֲנָה" נזכר במקרא ברשימת היחס של בני אדום, שבעבר הירדן וכבר ר' יהוסף שווארץ הזכיר את הפראים החיים בימיו בארץ אדום ושהערבים אוכלים אותם.  ישנן עדויות היסטוריות אחדות לדרישה של בני מכלוא אלה בשל תכונותיהם המיוחדות, חזקות ומהירות, וגם בהיותן חיות אקזוטיות. בני מכלוא אלה נדרשו בעיקר בקרב בני המעמד הגבוה, וגידולם בוודאי הניב רווחים נאים לבני המדבר.

 להלן אביא שתי עדויות מהימנות על קיומן של הכלאות בין פראים לחמורים בעת החדשה, והן מעמידות את פרשנות זו למקורות הקדומים על בסיס ראלי איתן. את העדות הראשונה הביא הזואולוג ישראל אהרוני (1880 – 1946). בזיכרונותיו הוא מספר כיצד נסע בשנת 1910 עם יחזקאל חנקין אל ערביי אל-צליב על נהר החבור, יובלו של הפרת, שם נהגו הפראים לשבור את צימאונם. הוא נפגש עם הבדואים שצדו פראים צעירים, והם סיפרו לו על הקשיים בלכידתו של הפרא קל הרגליים. לצורך כך נדרשו כמה רוכבים מיומנים שנהגו לצאת למדבר ולירות באם-פרא וולדה. אל העַיר בן יומו היה מתקרב לאטו רוכב אחד על סוסתו, והוולד היתום היה "מוחתם" עם הסוסה ורואה אותה כאמו. בן הפרא היה יונק מאחת הסוסות עד היגמלו. כל הניסיונות והמאמצים להביא את צוואר הפרא בעול העבודה נכשלו.  

 העדות השנייה היא מאזור הנגב, ומסר אותה עופר הרטוב, תושב היישוב עזוז ובעל חוות חמורים. הפראים שהושבו לטבע בשנים 1982 – 1987 החלו להתפשט בכל רחבי הנגב ובין היתר הגיעו בנדודיהם לאזור עזוז. בשנת 1994 לערך, החל פרא זכר, שכנראה נפלט מהעדר שלו, ללוות את עדר החמורים שבחווה במהלך יציאתם לשטח. הוא הרביע כמה אתונות, במקצת המקרים לא התפתח עובר תקין, אבל היו כמה ולדות בני מכלוא שגדלו בצורה תקינה, הם דמו לפרדות וכל הניסיונות לאלפם לא צלחו.

תופעת ההכלאה בין פרא לחמור היא נדירה והפירוש הזה מעמיד באופן ריאלי את המשנה: "החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים א, ו). חז"ל אפוא הביאו דוגמאות מתוך המציאות כפי  שהכירוה. נציין, שחז"ל ציינו את ענה באור שלילי. הוא גילה את סוד הרכבת סוס בחמור ויצר את  הפרד הראשון. ועל כך אמרו שדבר  פסול שבא באיסור נמצא בידי מי שבא בפסול, וזה מתייחס לדעה שהוא נולד לצבעון שבא על אמו (סבתו של ענה)  (פסחים נד ע"א). מכל מקום, להלכה חל איסור לעשות כלאים, אך התוצר עצמו מותר בשימוש. על איסור כלאים ומשמעותו במקרא נדון בנפרד

נושאים נוספים על פרשת השבוע – בהכנה

על עצים מקודשים במקרא

וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם  –

אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. 

זהב

וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב