פרשת ויחי

 דגת מצרים

 כאשר יוסף ומתייצב לפני יעקב בטרם פטירתו, הוא מציין: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן וכשמעון יהיו לי" (מח, ה).  דומה שבני יוסף נדמו ליעקב בחזותם כמצרִים, עד כי שאל "מי אלה?" (ח). יתכן שעל רקע זה ניתן להבין את ברכתו אליהם: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (טז). וכי הדגים מתרבים בארץ ? לכאורה צריך היה לברך וידגו לרוב במים או בים. כך מופיע הדג כסמל לפריון ולריבוי עצום בפסוקים אחרים במקרא: "כדגת הים הגדול רבה מאד" (יחזקאל מז, י; במדבר יא, כב).  דומה שהכוונה במילים "בקרב הארץ" לארץ מצרים, שהרי יוסף בעצמו משתמש במטבע לשון זו בקשר לרעב במצרים (מד, ו, השוו: שמות ח, יח). משמעות הברכה היא שירבו כדגים של ארץ מצרים.

הנילוס היה מפורסם בעולם הקדום בדגה שלו. בני ישראל נזכרו בערגה בדגים שאכלו במצרים "חנם" (במדבר יא, ה). הדגים לא נחשבו רק מרכיב עיקרי בסל המזון המצרי, אלא כמקור הכנסה כלכלי. תוצאות הקשות של מכת הדם שביאור היו גם בתמותת הדגה שבו (שמות ז, כא; תהילים קה, כט). את הדגים היו נוהגים לדוג בחכה או במכמורת (רשת) והתייבשות מקורות הנילוס הייתה אפוא קללה: "אָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵימַיִם אֻמְלָלוּ" (ישעיהו יט, ח).

שמעם של  דגי מצרים יצא למרחוק והם יוצאו ממנה לארצות שונות. מסתבר שבתפריט המזון של עשירי ארץ ישראל נמנו מיני דגים שונים שמוצאם ממצרים, שיובאו כנראה מלוחים או מעושנים. למשל, שרידי עצמות של נסיכת הנילוס  מופיע בעשרות אתרים ארכאולוגים רבים בארץ ישראל, לפחות החל מתקופת הברונזה המאוחרת ואילך. במסחר בדגים שלטו הצורים והוא התקיים בירושלים (נחמיה יג, טז), כנראה בסמוך ל"שער הדגים"( צפניה א, י; נחמיה ג, ג).

ברכת יעקב לבניו לכל צאצאיו התקיימה: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). זכו במיוחד בני יוסף שיחדיו היו השבט הגדול ביותר: "והם רבבות אפרים והם אלפי ישראל" (דברים לג, יא).

פרשת וירא

סעודת אברהם

אברהם אבינו מתואר בפרשתנו כמארח למופת (יח, א-ט).  כאדם אמיד ביותר (יב טז; יג, ב), לאחר שעבר ברית מילה היה יכול לשכב בנחת באוהלו. אולם הוא יושב בפתח האוהל כחום היום ומחכה לאורחים. כאשר ניקרת לפניו ההזדמנות הוא מזדרז לשרתם ולהכין את האוכל: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם…  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי… וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם… וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". כאשר האוכל מוכן, הוא מגיש אותו בעצמו ומשרת אותם: "וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ".

סעודתו של אברהם אינה מייצגת את המזון הבסיסי המקובל של "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד).  על מנת לפתות את האורחים שנראו ממהרים הוא משדל בדברים, אנא רק תכנסו, תקחו רק מעט מים ופת לחם ואַחַר תַּעֲבֹרוּ. אולם בפועל מדובר בסעודה דשנה שמשך זמן הכנתה ארך כמה שעות. מכאן למדו חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה".

הסעודה אינה הכילה סתם "פת לחם", אלא שרה מכינה בעצמה לחם איכותי מ"שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". שיעור סאה בשיעור הנפח המצומצם של הרמב"ם כ-7  ליטר. כלומר סולת בכמות של כ-21  ליטר, שהיא שוות ערך למשקל כ-17 ק"ג. נציין שסולת הוא התוצר המשובח ביותר באפיה הקדומה,. הכוונה לגרגרי החיטה עתירי גלוטן, לאחר שהסירו מהם את קליפתם (סובין) וניפו את החלק העמילני הקמחי. בתהליך הלישה מוסיפים מים ולאחר האפיה מתקבל לחם עגול שמשקלו הכולל הוא כ-21 ק"ג. מדובר בכמות גדולה ביותר, נציין שמאכל אדם אחד ליום היה כמידת ה"עומר" (שמות טז, טז, לו=עשירית האיפה, שנפחה שלוש סאים), כשני ק"ג – כך שהלחם שנאפה עבור האורחים היה בכמות רבה ביותר.

 אכילת בשר בעת העתיקה בסל המזונות היומי היה מנת חלקם של עשירים בלבד. לרוב הוא נשחט באירועים חגיגיים ובקרב המשפחה המורחבת. הבקר היה בהמה יקרה וגודלה בראש ובראשונה ככוח עבודה בשדה וכאשר הבהמה הזדקנה היא נשחט לבשר. יוצאים מן הכלל, עשירים שיכלו להרשות לעצמם לגדל בקר מפוטם למאכל, כפי שמופיע אצל אברהם: "וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב". הפסוק בא ללמד שהוא בוחר בקפידה את הבקר המשובח ביותר, עגל צעיר, שבשרו רך ומשובח. חז"ל דייקו מהתיאור המפורט שמדובר בשלוש בהמות "כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל"  (בבא מציעא פו ע"ב) – מאכל תאווה בתקופה הרומית ועד היום בקרב אניני הטעם.

 תהליך התקנת הבקר לאכילה החל משלב השחיטה, הפשטה, הכשרה ובישולו אורך שעות ארוכות. לכן, נראה שהארוחה פתחה במנה ראשונה על בסיס לחם ומוצרי חלב ורק בשלב מאוחר יותר הוגש הבשר, וזה משמעות סדר הגשת המזון בפסוק: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה". סביר להניח שלארוחה העשירה בכמותה ובאיכותה הצטרפו החשובים שבידידי אברהם וגדולי בני ביתו על מנת לכבד את האורחים (רמב"ן יח, ו).

פרשת נוח

הזית והגפן בפרשת נוח

והנה עלה זית  (ח, יא).

המפנה המשמעותי בסיפור מי המבול בא לידי ביטוי במילה "והנה", כאשר היונה חוזרת בשנית עם עלה זית בפיה. הפסוק מציין במפורש שזה היה הסימן שלימד את נוח שאכן יבשה הארץ.

אזכור הזית אינו מיקרי. כידוע המבול  התרחש בחודשי החורף (ז, יא) ובתקופה זו כל עצי הפרי החשובים נמצאים בשלכת, כגון גפן, תאנה ורימון, בעוד הזית הוא ירוק-עד ונקל היה ליונה למצוא עלה של זית.

מציאותו של הזית מעידה שהוכשרה הדרך לישובו של עולם.  הזית הוא עץ פרי ידוע בעמידותו וביכולותו להתגבר על פגעי הטבע. הוא מותאם לאקלים הים תיכוני חם ויובשני מחד, אבל רגיש לבעיה של העדר ניקוז מים בקרקע. כלומר, באופן סמלי אזכור הזית, אכן מוכיח שהקרקע יבשה באופן מוחלט. המים כלו לא רק בפסגת הרי אררט המושלגים, אלא גם באזורים הנמוכים והחמים יותר. לזית שימושים רבים, מזון ותאורה – מציאותו מעידה שיש בסיס קיומי לעולם – אפשר להתחיל שוב, לצמוח ולחיות.

  ויטע כרם (ט, כ)

כמעט שנה היה נוח ומשפחתו כלואים בתיבה הצפה ומטלטלת על פני המים. כאשר יצא מהתיבה הוא החל לעבוד את האדמה ונטע כרם. יכול היה נוח לטפח עצי פרי אחרים כמו הזית הנזכר לפני כן (ח, יא), אבל הבחירה בגפן מלמדת את ההתקשרות העמוקה עם עבודת האדמה. יש בכך ביטוי לכמיהתו של נוח שעבר תקופה קשה של טלטול וחוסר ודאות במי המבול הגועשים ליציבות והתיישבות בקרקע.  אין לך גידול יותר מפונק ותובעני כמו הגפן ותוצריו הדורשים טיפול כמעט לאורך כל השנה.  זאת בניגוד לזית שרוב טיפוחו היא בעונת המסיק הקצרה. הגפן מסמל את ההשתעבדות לאדמה המאפיין את יושבי הקבע בניגוד לנוודים. בחברות נוודיות רבות לא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה. כך מסופר על הנבטים יושבי המדבר וקדמו להם הם בני  יונדב בן רכב (ירמיהו לה, ו-ז).

 דומה שמרומזת כאן ביקורת על נוח שמחליט להפוך במהותו איש אדמה ולהקדיש את כל מרצו וחייו לכך,  בעוד שהוא הזניח את כל חיי הרוח;  מאיש צדיק הפך נוח לאיש אדמה, המייצגת את החומריות. המבול התחולל משום שמלאה הארץ חמס והמים היו כביכול הגורם המטהר. אבל נוח מראה שכל אירוע המבול כביכול אינו משפיע עליו, במקום להתקדם הוא נסוג ונאחז באדמה, בחומר ולא ברוח  (ראו בראשית רבה, פרשת נח,  לו).

  מעבר לכך, קיימת כמובן סכנה  בצריכת יין שאינה מאוזנת; אמנם יין משמח לב אנוש (תהילים קד, טו), אבל השתעבדות והתמכרות ליין היא אסון, כפי שמובא על נוח לאחר שנטע כרם: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

פרשת בראשית

הנחש הקדמוני  

 אחד מסיפורי בראשית שמשמעותו עדיין לוט בערפל הוא על הנחש ותפקידו באכילת פרי עץ הדעת. אין ספק שלא ניתן להבין את הסיפור כפשוטו ומכופלים בו רבדים רעיוניים עמוקים.  למרות זאת, ברור שהתורה מתייחסת בהעברת המסר בבעל חיים המוכר בשם נחש.  

זכה הנחש והיה לבעל החיים הראשון המתואר בתנ"ך (חוץ מתיאור כללי של בריאת היצורים) ולבן שיחו של האדם נזר הבריאה. ההסבר טמון בעובדה שהוא היה היצור המתוחכם ביותר מכל היצורים, עומד על רגליו, שיכל  לתקשר עם האדם ונמצא בדרגת "מדבר": "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (ג, ב). כלומר, "עָרום" במשמעות פקח ובעל תחבולות. אולם כדרכו של מקרא הוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות  ובשינוי ניקוד,  עֵרום הוא יצור שמעורטל מלבושו. הנחש מייצג את הזוחלים שאין להם כביכול לבוש כמו פרווה אצל היונקים או נוצות אצל העופות. אין זה מיקרי שהוא יגרום לאדם וחוה לאכול מהפרי האסור ובערמומיותו הביא אותם למודעות  וליצור את הלבוש הראשון של האנושות: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו חגרת". (ג, ז). על פי הפרשנים, הנחש הקדמוני היה בתחילה מהלך על רגליו עד שקולל ונענש בקיצוץ רגליו.  

אם מחפשים זיהוי ריאלי לנחש הקדמון, ניתן להציע כמה מיני נחשים ממשפחת החנקיים : סמוך לביב שלהם יש שרידי רגליים, כעין שני טפרים קטנים. בארץ ישראל יש למשפחה זו נציג אחד – חנק משריץ (Eryx jaculus). 

"ועפר תאכל" – האמנם ?

כאשר התורה דברה על מזונו של הנחש היא כיוונה לתפיסה שרווחה בקרב חלק מהקדמונים שאכן הנחש אוכל עפר. בימינו ידוע שנחשים ניזונים מבעלי חיים שונים ולא מעפר. אולם בעת העתיקה, האפשרויות לראות נחש אוכל היו נדירות ומוגבלות. ישנם נחשים שיכולים לצום חודשים ולכידת מזונם ואכילתם לעיתים בלילה ובמקומות מסתור. יתירה מזאת, פעילותו צמודה לרוב לאדמה והוא מסתתר בתוך מחילות עמוקות בקרקע, כדברי המדרש: בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע ושומט גידין של אדמה ואוכל" (ב"ר כ, ה). אין זה מפליא אפוא, שסברו שהוא כביכול אוכל עפר.

המקרא אינו מתייחס בהכרח לעובדות הזואולוגיות כפי שהן, אלא כפי שהן נתפסו בידי האדם להעברת המסרים אליו.  גם בימינו, שהידע הזואולוגי הוא שונה, הפן רעיוני הוא העיקר. הנחש נתפס כמי שנושא את תפקיד "יצר הרע", אבל אפשר שהוא דימוי לכל דמות ערטלאית יציר אלוה בעלת פוטנציאל גדול, שנועדה לגדולות, הכזיבה וקלקלה במעשיה גם לאחרים. הייתה לנחש הזדמנות גדולה להיות קרוב לדרגת האדם  מבחינה רוחנית ותפקודית והוא החמיץ אותה והפנה אותה לאפיקים שליליים, כמאמרו של הקב"ה במדרש: "אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך" (ב"ר, שם).

פרשת מקץ

 מי הם הבטנים ?

יעקב אבינו ציווה את בניו להוריד למשנה למלך מצרים "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" – מוצרי רפואה, בושם  ופירות המיוחדים לארץ ישראל: "בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). התרגום המיוחס ליונתן מציין שהכוונה לשמנים שהופקו מהם. כל מסורות הזיהוי הקדומות ביותר מסכימות שהבטנים הוא כינוי לעץ מהסוג אלה (Pistacia); האלה הארץ-ישראלית ((P. palaestina ואלה אטלנטית P. atlantica)). העץ, בעיקר פריו, נקרא בארמית בשם "בוטנין" ועד היום בערבית בשם "בֻּטֻם".

מסורת זיהוי אחרת שמביאה אסף הרופא ואחזו בה חוקרים אחדים, שמדובר בפירות  אלה אמתית  (P. vera) המוכר בשם העממי "פסתוק חלבי". נראה שמדובר בזיהוי מאוחר; שרידי העץ אינם מופיעים באזורנו בממצא הבוטני ארכאולוגי מתקופת המקרא ושיטת ריבויו באמצעות שיטת ההרכבות, נפוצה בעולם החקלאי רק מהתקופות הקלאסיות ואילך. כמו כן, המציאות המתוארת בפרשתנו כתקופת בצורת, מתאימה יותר לאיסוף מוצרים ייחודיים מצמחי בר הגדלים בארץ, ולא לעץ מבוית. אגוזי האדמה ((Arachis hypogaea) הנקראים בימינו בטעות "בטנים" מקורם בעולם החדש.

האלה הארץ-ישראלית מהווה יסוד מרכזי בנוף החורש והיא טופחה על ידי האדם. על שמה נקראו מקומות, כמו "בְטֹנִים" (יהושע יג, כו) שבעבר הירדן ויריד הבוטנה (ירושלמי, ע"ז א, ד) שמצפון-מערב לחברון. השימוש השכיח ביותר הוא בפירות האלה הארץ-ישראלית והאלה האטלנטית למאכל ולתבלין בשלהי הקיץ קוטפים את הפירות עתירי השמן, קולים במחבת עם מעט מלח ואוכלים. מהפירות היו מפיקים שמן שנחשב למשובח עם ניחוח אופייני. עדויות לכך ישנן מימי הביניים באזור חברון ומהגליל.  מקורות יהודים רבים מציינים עצי "בוטן" גדולים בסמוך לקברי קדושים. למשל, ר' משה באסולה  מספר על אילן הבטן שעל קבר ר' אלעזר בן עזריה בכפר עלמא, שמפיקים ממנו שמן. מוצרים אלה היו מופקים בכפרי הדרוזים בגליל עד שלהי המאה העשרים ובימינו עדיין נמכרים הפירות בחנויות התבלינים ששווקים המסורתיים באזור חברון. על פי ניסוי שערכתי ניתן להפיק מק"ג אחד של הפירות הבשלים הירוקים  כ-200 מ"ל שמן.

מסורת השימוש באלה ובמוצריה הולכת ונעלמת מן העולם, אבל כאמור הבוטנים נחשבו בעת העתיקה למוצר ייחודי של ארץ ישראל. מעצי האלה הפיקו גם שרף לקטורת ולרפואה.  לסיפור מנחת יעקב ניתן למצוא אישוש בממצא הארכיאולוגי.   למשל, במטען ספינה טרופה המתוארכת למאה ה-14לפנה"ס ליד חופי תורכיה. בין הממצאים כמאה וחמישים אמפורות כנעניות שבתוכן כטון שרף שזוהה כשרף אלה. עדויות לשרף של אלות נמצאו גם באמפורות וקערות כנעניות באלעמארנה שבמצרים מתקופת הברונזה המאוחרת.  בשני אוסטרוקנים  מהמאות שביעית – שישית לפנה"ס שנמצאו בארץ-ישראל נזכר משלוח מוצרים שונים ובהם ה"בטנא". באחד מהם  מופיעה כתובת על כד בגודל בינוני המזכירה מוצר זה, ששימש כמנחה ושם מקום בשם "כפר גלגול" (כנראה ח' כפר ג'ול) שבשפלת יהודה. סביר להניח שמקור הפירות מאזור הרי חברון שעד היום נאספים ונמכרים שם.

פרשת וישב

בושם הלוט של ארץ ישראל

בפרשתנו מסופר כיצד נמכר יוסף לישמעאלים שסחרו במיני בשמים: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית לז כה). נראה שהלוט הוא ה"לוטם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו). הוא גם נזכר באחת התעודות של בר כוכבא.

הצעות זיהוי רבות נתנו לזיהוי ה"לוט", כגון שמן המור (תרגום השבעים) ושרף אלת המסטיק  (בראשית רבא). בפרשנות ימי הביניים יש המפרשים את הלוט כמין פרי משובח, כמו צנובר (רמב"ם)  או בהשפעת הדמיון ללשון הערבית: אלון – "בלוט"  או כדעת רס"ג הוא פרי הקסטניה, הנקרא בערבית "שאה-בלוט", כלומר מלך האלונים. בעת החדשה הוצעו עוד מגוון זיהויים וריבוי הדעות מוכיח שמסורת הזיהוי של ה"לוט" המקראי אבדה והכל בגדר השערות.

על רקע זה מעניין שמחדשי הלשון העברית אימצו את ההשערה שהלוט הוא הצמח מהסוג  קיסטוס (Cistus) הגדלים באזור הים תיכון. פרשנות זו מסתמכת על הדמיון בין השמות לוטם לשם הערבי של הצמח "לאד'ן". לחלק  ממיני הקיסטוס ישנן בלוטות שרף ריחניות שמהם הפיקו את אחד הבשמים האהודים בעולם הקדום המוכר גם בימינו בשם לאדנום.

בושם זה נזכר רבות במקורות ההיסטוריות, למשל, בתעודות האשוריות, מוזכר מס שהועלה לתגלת פלאסר השלישי בשנת 738 לפנה"ס –  "20 כיכר לדנ". הרודוטוס מציין שהלאדנום גדל בערב והתושבים הערבים משתמשים בו במיוחד לקטורת.  בנוסף, מזכיר פליניוס הזקן (23 – 79 לסה"נ) את הלדנום האמיתי שבאי קפריסין ועל שיטת איסוף השער באמצעות סריקת שיער עדרי העזים שהשרף נדבק בהם.  הרופא יוחנא אבן מאסויה (777- 857) בחיבורו על הבשמים: "לאד'ן – הוא בא מאלשאם (ארץ-ישראל וסוריה)…  הוא מושם בקטורת המיועדת לנשים וגברים".

שני מיני הקיסטוס המפורסמים ביותר הם  הלוטם  הדביק (Cistus ladanifer),  הגדל בר בחצי האי האיברי ובצפון אפריקה והלוטם הכרתי Cistus creticus)), שגדל באיי מזרח הים התיכון. כיום גדלים בארץ ישראל בר הלוטם המרווני בעל הפרחים בלבנים והלוטם השעיר בעל הפרחים הוורודים, הדומה לתת המין הכרתי. עד כה לא תועד השימוש  במיני הלוטם של הארץ  לצרכי בושם. לעומת זאת, באי כרתים נותרו כמה אנשים בודדים בכפר אחד בלבד בעולם, שבו משמרים את המסורת של איסוף השרף. נסעתי לשם ותיעדתי את מלאכת הפקת השרף, שנעשית באמצעות הצלפה של רצועות עור  על השיחים ואיסוף השרף שנדבק בהם. מדובר בעבודה קשה שנעשית בימי הקיץ החמים. את השרף החום מוכרים ליצרני בשמים והעלים משמשים לצרכים רפואיים.

כאשר חזרתי לארץ ישראל גיליתי, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

את יתר הפרטים תוכלו לקרא במאמרי שפורסם בכתב העת "במעבה ההר" כרך שביעי. 

פרשת חיי שרה

בני דודנו הסוחרים בבשמים

וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן (כה ג).

סופה של פרשתנו עוסק ברשימת היוחסין של בני אברהם אבינו וקטורה (פרק כה). חז"ל דרשו שקטורה היא הגר אם ישמעאל: "למה נקרא שמה קטורה, שנאים מעשיה כקטרת" (תנחומא, פרשת חיי שרה, ח).  ניתוח שמות צאצאיהם  אכן מגלה את הזיקה הישירה שלהם למסחר בסממני הקטורת ולבשמים היקרים ביותר בעולם בתקופת המקרא. בשמות בני ישמעאל נמנו "מִבְשָׂם" (שם, יג) ו"בָּשְׂמַת" (לו, ג) – שנגזרו מהמילה בושם.

במסחר זה התמחו במיוחד בני "דְּדָן" ו"שְׁבָא"  (כה, ג), שפעלו בדרום חצי האי ערב, תימן וסעודיה של היום  ושלטו במשך מאות שנים במסחר הבשמים העולמי: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם" (יחזקאל כז כב).  על רקע זה יש להזכיר את הכתובת השבאית העתיקה שנמצאה בדרום תימן, ושנכתבה כנראה בסוף המאה השביעית. הכתובת מזכירה את שליחו של מלך שבא, ואת המסחר ל"דדן עזה וערי יהודה  "(HGR YHD).  כל העדויות הללו, ובמיוחד האחרונה שבהן מעמידה בקונטקסט היסטורי   את הרקע לסיפור המקראי המפורסם אודות המתנות שהעניקה מלכת שבא לשלמה המלך: "בְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד… לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא  עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מל"א י', י').  עד היום  מהווה אזור זה את בית הגידול הטבעי של עצי הקטורת כמו האפרסמון, המור ולבונה. המקרא מציין במפורש: "לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" (ירמיה ו כ). הישמעאלים כסוחרי בשמים נזכרו גם בסיפור מכירת יוסף למצרים: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז כה).

עדויות אחדות למסחר בבשמים מדרום ערב לישראל מתקופת הברזל הראשונה נמצאו בתל באר שבע ובערד בדמות מכסי אבן של בקבוקים קטנים. התפשטות המסחר בבשמים בא לידי ביטוי גם בהתרחבות השימוש הפרטי במקטרי קטורת דמויי מזבח.  עשרות מהן נמצאו למשל בתל מקנה (עקרון). ממצא יוצא דופן הוא מזבח שנמצא בתל באר שבע ועליו חרות עיטור של גמלים חד-דבשתיים. אין לראות בממצא המקטרים העשיר שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל רק עדות לשימוש בקטורת לצרכי פולחן, אלא הדבר קשור  לשימוש הנרחב של הקטורת לשימושי חולין בחיי היום-ביום בעולם הקדום, ובכלל זה בישראל, כפי שעולה למשל בדיני ברכות על ה"מוגמר" (משנה, ברכות ו, ו).

השבטים הערבים שלטו על דרכי הבשמים  גם בתקופת חז"ל והם למעשה ידועים בשם הנבטים. לא בכדי זיהה אונקלוס בתרגומו את 'קדר' עם הנבטים: "ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך" (יחזקאל כז כא) – "ערב וכל רברבי נבט אינון תגריך". גם הסופרים היוונים והרומים תיארו את המסחר הערבי בבשמים, כמו הרודוטוס: "בכיוון דרום הארץ המיושבת הרחוקה ביותר היא ערב. רק בה גדלים הלבונה, המור, הקסיה, הקינמון והלוט. את כל אלה, חוץ מן המור, משיגים הערבים בעמל רב…"  ( III, 107).

אין ספק שבני דודנו הערבים נמנו עם ספקי הקטורת והבשמים החשובים לבית המקדש. יתכן שמציאותם של חרותות בכתב דרום-ערבי בעיר דוד מהמאות שביעית-שישית לפנה"ס מעידות על קשרי מסחר אמיצים בסממני הקטורת. לעתיד לבוא ניבא הנביא ישעיהו, ישתתפו עמים רבים בגאולת ישראל ובבניין ירושלים והמקדש, ובני שבא יביאו בין היתר קטורת לעבודת ה':  "כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ" (ס, ו).

פרשת לך לך

זהירות בולענים !

בפרשתנו מסופר על מלחמת עולם שהתרחשה באזור ים המלח. המערכה היא בין ארבע ממלכות הנמצאות מצפון לארץ ישראל לבין חמש ערי מדינה  הנמצאות בדרום ים המלח: סדום, עמורה, צבויים, אדמה וצוער.

מוקד התכנסות לקרב היה ב"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח (בראשית יד, ג) יתכן שמקור השם "שִּׂדִּים" רומז לחומר דמוי  סִיד (במקרא תמיד כתיב: שִּׂיד, למשל דברים כז ב), ואולי הכוונה לאזור הבקע בו מצויה תצורת חוואר הלשון המבהיקות מלובן ומזכירות בגוונם חומר זה.

באותו אזור המכונה "שדים" גם הוכרע הקרב כפי שמעיד המקרא: "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּשָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (שם, י).

מהם אותם בארות חמר שלתוכם הם נפלו?

הניקוד של המילה "בֶּאֱרֹת" בפרשתנו שונה מ"בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (בראשית כו טו) הרגילים. בפינה זו נבקש להציג את הפרשנות שמדובר בתופעת הבולענים הידועה בימינו באזור ים המלח. ההסבר המקובל מייחס את התופעה לירידת מפלס מי הימה בשנים האחרונות כתוצאה מהתייבשותה הנגרמת מסיבות שונות (סכירת סכר דגניה שמונע את הגעת מי הירדן, פעילות מפעלי ים המלח ועוד). נסיגת הים גורמת למי תהום מתוקים לחדור לשכבות המלח  בתת-הקרקע ולהמיס אותן. כתוצאה מכך נפער חלל תת קרקע ולעיתים שכבת הסלע העליונה נסדקת וקורסת לתוכו. כך נפערו בעשרות השנים האחרונות אלפי בולענים בגדלים שונים. הנזקים הכלכליים שנגרמים בעטיים הם כבדים, כמו פגיעה בתיירות בשל סגירת חופי רחצה, מטעי תמרים שננטשים וקטעים מכביש 90 הנמצאים בסכנת התמוטטות.

הבולענים עלולים להיפער באופן פתאומי.  ישנן עדויות לנפילת בני אדם לעומק רב לבורות שנפערו בפתאומיות.  ברוב המקרים הסתיים הדבר ללא פגיעת משמעותית,  אולי משום שקרקע החוואר רככה את חבטת הנפילה. יתכן אפוא שה"חמר" הנזכר בפרשתנו אינו האספלט (זפת) כפירוש המקובל, המצוי רק באזור ים המלח, אלא שכבת חוואר.  נציין שהחמר הנובע בדרום ים המלח מתערבב לעיתים עם אדמת חוואר וחצץ, ובעת העתיקה נהגו לזקקו בכדי לקבל את המוצר הטהור.

השאלה היא האם תופעת הבולענים הייתה ידועה גם בתקופת המקרא? מחקרים אחדים עסקו בתנודות מפלס מי ים המלח בתקופות ההיסטוריות. כך למשל, יש עדויות להתייבשות ים המלח בתקופת הברונזה הבניימית, מבלי קשר להתערבות האדם. הממצא המעניין הוא בולענים עתיקים, שנותרו מהם מעט סימנים. דוגמה לבולען כזה נמצא בנחל דרגה ממזרח לכביש 90 והוא שנוצר לפני כארבעת אלפים שנים (תודתי לפרופ' עמוס פרומקין ופרופ' אמוץ עגנון האוניברסיטה העברית על מידע זה). יתכן שבתקופתו של אברהם אזור דרום ים המלח היה יבש והיו בו בולענים. מאוחר יותר, בתקופת נתינת התורה, הוא היה אזור זה שוב מוצף ולכן הכתוב היה צריך לציין ש"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח" (יד, ג).

פשר ה"בֶּאֱרֹת" בפרשתנו, כמו רבים מהמונחים הריאליים מתחום הטבע המקרא; צמחים, בעלי חיים ועולם המחצב כבר אינם נהירים לנו. בשל ריחוק זמן האירועים אנו יכולים להציע רק פרשנויות והסבירות שלהם נמדדת בהסבר ריאלי שמתאים לתיאור מקראי. ההסבר המובא כאן מבטא את השאיפה של כל הפרשנים לדורותיהם לגשר על פני מרחק הזמן והמרחב בהתאם למציאות המוכרת להם.

 

פרשת בראשית

הנחש הקדמוני  

 אחד מסיפורי בראשית שמשמעותו עדיין לוט בערפל הוא על הנחש ותפקידו באכילת פרי עץ הדעת. אין ספק שלא ניתן להבין את הסיפור כפשוטו ומכופלים בו רבדים רעיוניים עמוקים.  למרות זאת, ברור שהתורה מתייחסת בהעברת המסר בבעל חיים המוכר בשם נחש.

זכה הנחש והיה לבעל החיים הראשון המתואר בתנ"ך (חוץ מתיאור כללי של בריאת היצורים) ולבן שיחו של האדם נזר הבריאה. ההסבר טמון בעובדה שהוא היה היצור המתוחכם ביותר מכל היצורים, עומד על רגליו, שיכל  לתקשר עם האדם ונמצא בדרגת "מדבר": "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (ג, ב). כלומר, "עָרום" במשמעות פקח ובעל תחבולות. אולם כדרכו של מקרא הוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות  ובשינוי ניקוד,  עֵרום הוא יצור שמעורטל מלבושו. הנחש מייצג את הזוחלים שאין להם כביכול לבוש כמו פרווה אצל היונקים או נוצות אצל העופות. אין זה מיקרי שהוא יגרום לאדם וחוה לאכול מהפרי האסור ובערמומיותו הביא אותם למודעות  וליצור את הלבוש הראשון של האנושות: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו חגרת". (ג, ז). על פי הפרשנים, הנחש הקדמוני היה בתחילה מהלך על רגליו עד שקולל ונענש בקיצוץ רגליו.

אם מחפשים זיהוי ריאלי לנחש הקדמון, ניתן להציע כמה מיני נחשים ממשפחת החנקיים : סמוך לביב שלהם יש שרידי רגליים, כעין שני טפרים קטנים. בארץ ישראל יש למשפחה זו נציג אחד – חנק משריץ (Eryx jaculus).

"ועפר תאכל" – האמנם ?

כאשר התורה דברה על מזונו של הנחש היא כיוונה לתפיסה שרווחה בקרב חלק מהקדמונים שאכן הנחש אוכל עפר. בימינו ידוע שנחשים ניזונים מבעלי חיים שונים ולא מעפר. אולם בעת העתיקה, האפשרויות לראות נחש אוכל היו נדירות ומוגבלות. ישנם נחשים שיכולים לצום חודשים ולכידת מזונם ואכילתם לעיתים בלילה ובמקומות מסתור. יתירה מזאת, פעילותו צמודה לרוב לאדמה והוא מסתתר בתוך מחילות עמוקות בקרקע, כדברי המדרש: בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע ושומט גידין של אדמה ואוכל" (ב"ר כ, ה). אין זה מפליא אפוא, שסברו שהוא כביכול אוכל עפר.

המקרא אינו מתייחס בהכרח לעובדות הזואולוגיות כפי שהן, אלא כפי שהן נתפסו בידי האדם להעברת המסרים אליו.  גם בימינו, שהידע הזואולוגי הוא שונה, הפן רעיוני הוא העיקר. הנחש נתפס כמי שנושא את תפקיד "יצר הרע", אבל אפשר שהוא דימוי לכל דמות ערטלאית יציר אלוה בעלת פוטנציאל גדול, שנועדה לגדולות, הכזיבה וקלקלה במעשיה גם לאחרים. הייתה לנחש הזדמנות גדולה להיות קרוב לדרגת האדם  מבחינה רוחנית ותפקודית והוא החמיץ אותה והפנה אותה לאפיקים שליליים, כמאמרו של הקב"ה במדרש: "אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך" (ב"ר, שם).

פרשת תולדות

נזיד עדשים

בניגוד לסעודת אברהם המייצגת תפריט עשיר של אנשים אמידים ביותר (בראשית יח ו-ח), הסעודה שמכין יעקב משקפת את התפריט העממי יותר, שכוללת כרגיל "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד). רק באירועים מיוחדים הגישו בשר צייד או מן הצאן (כז, ג-ד, ט). ההעדפות של סוג הבשר נקשר בפרשתנו לשני התאומים הלא זהים, השונים באופיים, שנושאת רבקה. הראשון הוא עשו המתואר כאדמוני – "איש יודע ציד איש שדה" ואילו יעקב "איש תם יושב אוהלים", כלומר רועה צאן (השוו בראשית ד, כ). יצחק שהוא "איש שדה" בעצמו (כד, סג; כו יב) אוהב את עשו ואת המטעמים שהבשר שהוא צד (כד, ג-ד) ואילו רבקה שמגיעה מבית של רועי צאן אוהבת את יעקב ויודעת להכין מטעמים מגדיי עזים ( ט).

העדשים נזכרים במקרא 4 פעמים, תמיד בלשון רבים והם מזוהים באופן חד משמעי עם מין הקטנית העגולה הידועה בשם זה בימינו. חז"ל  נתנו לעדשים סימן שדה מאפיין: "עדשה זו אין לה פה" (בבלי, בבא בתרא טז ע"ב). כלומר, חלקה, בניגוד לשאר מיני דגנים וקטניות שיש להם סדק או בליטה. העדשים  הם גידול מסורתי בחקלאות הים תיכונית. הם נזכרו בין גידולי השדה בימי דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (ש"ב כג, יא). כמו כן, הם היוו מרכיב מזון בסיסי וחשוב, עם חיטה, שעורה ופול (ש"ב יז כח; יחזקאל ד, ט). עדשים נמצאו בממצא הארכיאולוגי באתרים רבים במזרח הקרוב, כולל אתרים מארץ ישראל מתקופת המקרא.

יעקב מכין נזיד ועשיו מגיע מהשדה ומבקש מאחיו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו אדום" (כה ל). אי אפשר להתעלם מהקשר הסמנטי שבין אדמוני> האדום האדום> אדום. המקרא מבקש לרומז בכך על אופיו הגס של עשיו, שעיסוקו הוא ציד בעלי חיים שכרוך באכזריות ושפיכות דמים. הקשר עם ה"דם" נעשה בין היתר באמצעות שימוש בכפל לשון של צבעו האדום של נזיד העדשים. שאלה מסקרנת היא ממה נבע צבע זה?

בימינו ישנם זני עדשים שונים, ירוקים, חומים, כתומים ואף שחורים. אסף הרופא מזכיר את "העדשים המכורכמים והאדמדומים". קשה לדעת בוודאות איזה זן עדשים נזכרים בפרשתנו. אבל בהנחה שמופיעה אצל פרשנים שונים (למשל רש"י), שמדובר בעדשים אדומים, הכוונה לאלה בעלי גוון חום או כתום, שנכללו בספקטרום הגוונים הנרחב של המונח  "אדום" בלשון הקדמונים. זה  מתאים לגוון האדמוני (ג'ינג'י) של עשיו או לגוון "הפרה אדומה", שהייתה למעשה בגוון חום-כתום. כיוון אחר של פרשנות הוא שמדובר בגוון התבשיל שהתקבל באמצעות התבלינים שבו, כמו למשל תוספת של פרי האוג (סמאק). רבנו אברהם בן הרמב"ם כתב שעדשים בבישול בחומץ ודבש – תבשילם אדום.

יש להניח שנזיד העדשים שבושל זמן ממושך היה נוזלי ונימוח, כעין מרק סמיך. לכן יתכן שעשו לא זיהה את רכיביו  של הנזיד והתייחס רק למראהו: "האדום  האדום הזה". גם ציון העובדה שהוא הגיע מהשדה "עיף" רומזת לכך. מונח זה אינו משמעות יגיעה מעבודה, שהרי היה יכול ללכת לישון, אלא בלשון המקרא הוא צמא ורעב (השוו איוב כב, ז ועוד). עשו ביקש אפוא להרוות את צמאונו בנוזל האדום.

אופיו של עשו מתגלה גם בדרך בקשת הנזיד "הלעיטני", צורה ייחודית במקרא, אבל מוכרת בספרות חז"ל כפעולה של האבסת בעלי חיים. כלומר מדובר באכילה גסה או ליתר דיוק בגמיעה חטופה, בדרך של בליעת המזון ללא לעיסה. הכתוב ממחיש את פזיזותו וקלות דעתו במקבץ של חמישה פעלים: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד). עשו מונע על ידי דחפים מידיים, מבלי לחשוב על העתיד ומוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. אדם כזה אינו ראוי להמשיך ולשאת את העול של היעוד הרוחני, בהפצת ייחוד האל ומוסר הצדק שלו, במסלול שבו התחילו אבותיו.