פרשת ויקהל – פקודי

עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.

פרשת תצוה

 "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט, ב)

את כל המנחות הכינו מסולת שנעשתה רק מהחיטה, המשובחת מכל שאר מיני הדגן, כפי שלמדו חז"ל:

אתה אומר סולת מן החטים או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: "סלת חטים תעשה אֹתם" (ספרי פנחס קמב; הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב,ב).

מין החיטה השכיח ביותר בעולם הקדום במזרח התיכון חיטה קשה (Triticum durum) הידועה בשם  חיטה הדורום, בעוד החיטה רכה (T. aestivum) הידועה גם בשם חיטת הלחם הייתה נדירה.   הרוב המוחלט של הממצאים הבוטניים–ארכיאולוגיים (הכוללים מאות רבות של אתרים) הם ממין זה. למעשה, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, רוב זני החיטה המקומיים היו של חיטה קשה.

חיטת הדורום היא משובחת לאפיית לחם היכול לשמור על טריותו ולא להתקשות במהירות.  רקמת המזון שבגרגיר (אֶנְדּוֹסְפֶּרְם) הוא בעל מרקם זגוגי, עשיר בחלבון, גורם המשפיע על כושר הדביקות (גמישות ומתיחות) של העיסה. הטחינה של זני החיטה הזגוגית וניפוים קלים יותר. הקמח המתקבל מהם הוא גריסי (לא דק), פזיר ואינו נמרח, בעל השתמרות גבוהה (סופח פחות לחות ועמיד בפני טמפרטורה גבוהה), אך בשעת לישת הבצק הוא סופג יותר מים ותפוקת הלחם ממנו גדולה מזו שמן הקמח הדק. מיני החיטה הזגוגית מצטיינים גם בכושר אפייה גבוה משל זני החיטה הבלתי-זגוגית.

כל המנחות נעשו מסולת מובחרת.  עקרונית, היא באה מחיטים שגדלו בשדות בעל על קרקעות פוריות ולא כחושות שעברו מחזור זרעים, כעולה ממקורות אחדים, כגון מן המשנה:

וכלן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? מכמס ומזוניחה [גרסה אחרת: מכמש וינוחה] אלפא לסולת. שניה להם — חפרים בבקעה. כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית אילן. ואם הביא — כשר. כיצד הוא עושה? נרה בשנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת הרבה (משנה מנחות ח, א—ב; תוספתא מנחות ט, ב).

הממצאים הארכיאולוגיים שופכים אור על הרישה של המשנה. על חותם לחם עשוי עץ מימי בית שני חרותות שתי מנורות ובצדי רגליהן חרותות האותיות העבריות שב, האות היוונית אלפא (A) ועוד אות לא מזוהה, ואפשר שמדובר בקיצור של המילה "שביעית".  האות היוונית אלפא משמעותה מסוג א כמובא במשנה- "אלפא לסולת"]. ואף על פי שמשמעותו של חותם זו אינה ברורה, הוא מלמד על ההקפדה שהקפידו על איכות הדגניים ומצוות השמיטה בימי בית שני. חריתת שתי המנורות היא כנראה מעין "תו כשרות" מוכר של נחתומים פרטיים שמכרו לחם על פי תקן האיכות ודרישות ההלכה שהיו מקובלות במקדש. קהל היעד היה מן הסתם "חברים" שהקפידו לאכול לחם בטהרה בדרגת הקדושה של לחם המנחות שבמקדש.

הכנת הגרגירים לסולת

תהליך הכנת הסולת היה מורכב ומתואר במקורות משלהי בית שני. לאחר שאותרו מיני החיטים המשובחים להכנת הסולת, הם עברו תהליך ראשוני של ברירת גופים זרים וגרגירים פגומים וסילוקם מתוכם, הוצאת קליפות הגרגירים, טחינת הקמח וניפויו, ובדיקת איכות הסולת בידי גזבר בית המקדש. שלבים אלה, שתוארו במקורות בעניין מנחת העומר, נכונים ברובם גם לשאר המנחות (חוץ מלתיתה):  "היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל הגזבר" (תוספתא מנחות ט, ג).

בעת העתיקה, נחשב לחם לבן למשובח ולמהודר (ואף לבריא ביותר) משאר מיני הלחם. לצורך קבלת פת נקייה היה צורך לרכך את הקליפה על ידי הרטבתה במים והסרתה מגרעין הדגן בשלמותה, תהליך המכונה לתיתה. ההרטבה גורמת לסובין להיות גמישים, כדי שלא יישברו לחתיכות קטנות במהלך הטחינה או הגריסה וכדי שיהיה אפשר להפרידם בנקל משאר חלקי האנדוספרם (רקמת המזון שבגרגיר). מדובר בתהליך הכרחי לקבלת קמח נקי, כמאמר התלמוד: "אי אפשר (פת) נקיה בלא לתיתה" (בבלי פסחים מ ע"א).

אולם מאחר שרוב המנחות מוגדרות כ"מצה" לא ניתן היה להרטיבם  במים ולכן הסירו את קליפת הגרגרים בתהליך ידני ממושך של שפשוף ובעיטה: "כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים" (משנה מנחות  ו,ה), בסדר ובקצב מסוים, "שף אחת, בועט שתים. שף שתים, בועט שלוש" (בבלי מנחות עו ע"א). לדעת רש"י, השיפה היא 'שפשוף בכף היד', והבעיטה 'שפשוף באגרוף'; ואילו לדעת הרמב"ם, השיפה היא 'שפשוף בידיים בכוח' כדי להסיר את האבק שעל הגרגירים, והבעיטה היא 'דריסה ברגל' לקילוף הקליפות. ייתכן שבעת השיפה התלחלחו הגרעינים עקב הזיעה המופרשת מכף היד או מן החום שהופק מן הידיים והדבר גרם להתעבות הלחלוחית הנמצאת בגרגירים, ונוצר למעשה אפקט הדומה ללתיתה.

לאחר תהליך השיפה, טחנו את הגרגירים ועשו מהן סולת. נראה שטחינת גרגירי החיטה נעשתה כמו במנחת העומר "ברחים של גרוסות",  כלומר לא בטחינה למרכיבים דקים אלא לגריסים גסים. בתקופה הרומית הטחינה נעשתה לרוב ברחיים עגולים, המכונים "רחיים של חמור",  בעלי שכב חרוטי קטן ורכב בצורת גליל חלול שהורכב על השכב. גם חלקו העליון של הרכב היה בדמות חרוט, ושימש כמשפך לגרעינים שהוכנסו לתוך הרחיים בתנועה סיבובית כלפי מטה אל בין השכב לרכב כדי לטחון אותם. הרחיים העגולים הונעו על ידי בהמה או בכוח אדם, ותפוקתם רבה מרחיים רגילים, והעבודה בהן פחות קשה. אולם דומה שהיתרון העיקרי שלהם הוא האפשרות לקבוע ולשנות את המרווחים בין השכב לבין הרכב ולהתאים אותם לגריסת גרגירי החיטה לחלקיקים גסים, דהיינו לסולת הרצויה ומעטה בחומר קמחי דק. "רחיים של חמור" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם, כגון הרחיים מפומפי, ואף באתרים רבים בארץ-ישראל מתקופת המשנה והתלמוד, כגון בכפר נחום, בגמלא, בהר גריזים, בחמת טבריה, בחורבת סומקה (כרמל) ובעין גדי.

את החיטה הגרוסה ניפו באחת-עשרה נפות. לדעת ר' שמעון, אין מספר הנפות מחייב והעיקר הוא שתהיה התוצאה ראויה, סולת מנופה היטב ראויה לאפייה (משנה מנחות ו,ז). מאחר שהתצרוכת השנתית של סולת להכנת לחם הפנים הייתה רבה ויקרה, התירו לרכוש אותה מסוחרים שהתמחו בעשייתה.  שערי הסלתות והשמנים למנחות והיינות לנסכים נקבעו אחת בחודש, ואסור היה לספקים להעלות את מחירם בין הפרקים, אך אם הוזל השער, נדרשו לספק את הסחורה במחיר הזול (משנה שקלים ד,ט).

בניגוד לדעה הרווחת, הסולת אינה קמח לבן דק אלא דווקא בקמח הגס הנשאר בנפה, כעולה מהגדרת הנפה במסכת אבות: "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת" (משנה אבות ה,טו). וכן עולה מן הירושלמי:  "המרקד – קמח מלמטן וסולת מלמעלן" (שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). סולת עשויה אפוא בעיקר מגריסי חיטה, גרגירים כתושים באופן גס ובלא מעטפת הזרע.  המטרה העיקרית של הטחינה והניפוי הוא להפריד בין הסובין לבין האנדוספרם. תהליך הניפוי גורם להגדלת הכמות היחסית של החלבון ולהסרת חלק ניכר מן ההרכב העמילני, הנראה כעפרורית לבנה. היתרון של קמח עשיר בחלבון (גלוטן) הוא ביצירת רשת גלוטנית חזקה ויציבה המאפשרת בסיוע חומרים מתפיחים כושר אפייה טוב יותר של העיסה, כלומר תפיחה ומתיחות רבה של הבצק מצד אחד, וכחומר מְתַחְלֵב (אמולסיפייר) הגורם לחיזוק דפנות הבועות שבעיסה מצד שני, כדי שלא יצטמק הלחם כשהוא מתקרר בתום האפייה.  הסולת מוכרת כיום בשם סמולינה (semolina), מונח איטלקי שמקורו בלטינית עתיקה (simila), ומשמעותו 'קמח משובח'. כדי לוודא שהסולת המיועדת למקדש היא משובחת, טריה ללא תולעים ושאחוז המרכיב העמילני הלבן בה קטן יחסית, היה הגזבר הממונה בודק את איכותה, כעולה מן המשנה: "כיצד הוא בודק? הגזבר מכניס את ידו לתוכה, עלה בה אבק — פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה – פסולה (מנחות ח, ב). סולת שהתליעה הייתה מוחזרת לספק והוא היה חייב לספק למקדש סולת אחרת (משנה שקלים ד,ט).

ראוי לציין, שתהליך הכנת הסולת (קוסקוס) במיכון המודרני בימינו הוא דומה; הסרת הסובין, טחינת הגרגרים  לגריסים קטנים שעוברים סדרה של ניפויים. מדובר במוצר משובח, סמל למי שנבחר בקפידה, כמובא במדרש: "ואקח מכם שנים עשר אנשים –  מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם" (ספרי, דברים כא). מנחת הסולת הנעשית עם שמן – "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב) היא ביטוי מושאל המכוון למיטב והמובחר שבו.

להרחבה

ד' עמית, "חותמות לחם יהודיים", בתוך לחם  בקרב דתות ועדות בארץ (נ' בן-יוסף עורך), מוזיאון  ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' 168–169

ז' עמר, חמשת מיני דגן, הר-ברכה תשע"א.

פרשת תרומה

"ומאין היה להם במדבר"?

פרשת תרומה פותחת ברשימת מוצרי היוקרה של העולם הקדום. היא מכילה מוצרים יקרים, מעולם המתכות (מטלורגיה), הצבענים, הטקסטיל והעורות, עצים משובחים לבניה, סממני בושם וקטורת ואבני חן. לתהליך זיהויים ושימושם תרומה חשובה ללהכרת התרבות החומרית הקדומה.

  וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי .וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (שמות כה, א-ז; לה ד, ט).

אחת השאלות המסקרנות היא מנין היה לבני ישראל חומרים אלה ? בשאלה זו התחבטו כבר הקדמונים. חלק מהתשובות נרמזות בתורה עצמה. כבר לפני יציאת מצרים מובא: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). דומה שהיתה כאן גם כוונה לעתיד. יתירה מזאת, חלק מהמוצרים נלקחו שלל מחיל פרעה, כפי שמעיר המדרש: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב –  אמר להן הקב"ה: אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם… (תנחומא, תרומה, ה).

אשר למוצרים הנילווים לקרבנות כמו סולת, שמן ויין ישנה מחלוקת בקרב התנאים האם הציווי לקרבן עולה נהג בכלל בפועל במדבר:  "רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה" (חגיגה ו ע"ב). שאלה זו עקרונית גם לגבי הדלקת המנורה, הסדרת לחם הפנים והקטורת (ראו בהרחבה שו"ת הרשב"ש, סימן נז). לדעת אבן עזרא, בני ישראל לא נדרשו לכמויות גדולות של מוצרים, מפני שהם הקריבו עולות בפועל רק חמישים ימים במדבר סיני, להלן חלק מדבריו:

"כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ, ד), כי בקדש היה, ושם בישוב קנו. ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב" (אבן עזרא הארוך והחזקוני, שמות כט, מב).

אבל עדיין, נשארה בעינה השאלה לגבי המוצרים שמהם נבנה המשכן. אשר לעצי השיטים נדרשו חז"ל לשאלה "מהיכן מצאו אותו לשעה ?" והביאו לכך סברות רבות. סוגיה אחרת הוא המקור של הצבענים היקרים, כמו "תכלת ארגמן ותולעת השני". ר' דוד בן זמרה העלה סברה מעניינת:

…ושאלת ומהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצוד…וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף, שהרי אין בין ים סוף להר סיני, אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש, לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו (שו"ת הרדב"ז, ב, תרפ"ה).

בהנחה שהתכלת מופקת מחלזונות הארגמונים, הרי שלמעשה תעשיית הצביעה מהם התקיימה לאורך החוף הצפוני של ארץ ישראל ולבנון. יחד עם זאת, ישנם ארגמונים גם בים סוף. ר' יצחק אברבנאל הציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן והפעלתו – באמצעות מסחר עם עמים אחרים שבאו במגע עם בני ישראל במדבר:

"והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים (אברבנאל לשמות כה).

פרשת בא

הארבה –  הַמָּוֶת הַזֶּה (שמות י יז)

הארבה הוא אחת מתופעות  הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית ותועדה בהקשר למרחב ארץ ישראל וסביבותיה במאות רבות של מקורות, החל מתקופת המקרא ועד ימינו. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש,  ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו.

הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר  (Schistocerca gregaria), שהגיעו אלינו בעבר לרוב  דרך מצרים  מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. באזורים  אלה הם גדלים כרגיל במופע בודד שאינו מזיק. הזחלים שבוקעים מהביצים לאחר כשלושה שבועות עוברים תהליך התפתחות של חמישה שלבים שאורכו כחודש וחצי עד הגיעם לצורת הארבה הבוגר. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונוח והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה, להתלהקות ולהתארגנות של נדידה מאורגנת בלהקות ענק. בשל ההבדלים הגדולים בין הארבה במופע הבודד לארבה במופע המלוהק: בגודל הכנפיים, בצבע, בהתנהגות ובמידת הנזק. בעבר סברו שמדובר בשני מינים שונים, ורק לפני  כמאה שנים הוכיח המחקר שמדובר למעשה באותו מין שמסוגל לשנות את מופעו בהתאם לנסיבות.

נזקי הארבה

הארבה בשלבי התפתחותו השונים מיסב נזק רב לצמחיה שבה הוא נמצא, כפי שמתואר בפרוטרוט בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר יחסית. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר:  "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). לשם דוגמה נציין שארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-שנים-שלושה גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.  על אף התפתחות המחקר הביולוגי של חיי ארבה המדבר, עדיין קשה לצפות את התנהגותו – הופעתו היא במידה רבה תלויה במשטר הרוחות ובעיקר בידי שמיים. הארבה שכרגיל מסוגל לעוף ק"מ אחדים עשוי לדאות באמצעות הרוחות ולגמא עשרות רבות של ק"מ בכל יום.

תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר:  "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת גרמו רעב וכליה על האדם וההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה והתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶתהַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).

הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם אחד חסין מפניו. אפילו על גופו של פרעה נאחזו נחילי הארבה. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכול למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה.

הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). להקות הארבה הקטנות בהיקפן שפקדו את ארץ ישראל בשנים האחרונות, כמו בשנת תשע"ג, מזכירות לנו שסכנתו טרם חלפה מן העולם. מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.

פרשת וארא

 גידולי היסוד של מצרים: פשתה, שעורה חיטה וכסמת

בתיאור נזקי מכת הברד הקשה שניחתה על מצרים, מתואר בין היתר הפגיעה בגידולי היסוד של מצרים. הפסוקים מזכירים את שלושת מיני הדגן העיקריים ששימשו ללחם והפשתה כגידול תעשיה מרכזי בכלכלה המצרית.

 "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב)

שלושה מיני דגן רווחו במזרח התיכון בתקופת המקרא; החיטה – היא חיטת הדּוּרוּם (Triticum durum), שעורה תרבותית  (Hordeum vulgare) וכֻּסֶּמֶת – היא חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum), שפותחה מחיטת הבר המכונה בשם "אם החיטה". מכל מקום, לפי כל הדעות אין לזהות את הצמח פאגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), ממשפחת הארכובתיים שנקרא בימינו בטעות 'כוסמת'. הבלבול הביא לכך שהשם המודרני למין החיטה הוא "כוסמין".

הכסמת נזכרת במקרא פעמיים נוספים בספרי הנביאים (ישעיהו כח, כה; יחזקאל ד, ט). היא מופיעה בסל המזונות הבסיסי הקדום, אך לא כמרכיב החשוב ביותר. הסיבה לא קשורה לאיכות הקמח שהוא משובח משל השעורה, אלא בשל הטורח בקבלתו. הכסמת שייכת למיני חיטה שגרגיריהם עטויים מוצים וגלומות.  לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות הצריכות כתישה במכתש ועלי כדי לחשוף את הגרגירים. לאחר מכן הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח.

הפשתה התרבותית   (Linum usitatissimum), צמח חד־שנתי שמגבעוליו הפיקו סיבים לתעשיית הטקסטיל. חומר הגלם המעובד נקרא "פשתן" ושימש חומר גלם בסיסי לייצור אריגים והכנת פריטי לבוש. מוכר בספר שמות גם בשמות נרדפים: "בַּד" (שמות כח, מב) ו"שֵׁשׁ" (שמות כה, ד).

הפשתה נחשבה למוצר טקסטיל מרכזי בתרבות החומרית המקראית, השני בשכיחותו לאחר הצמר (למשל: ויקרא יג מז; הושע ב ז; משלי לא יג ועוד). הנביא תיאר את הרס הכלכלה המצרית בעקבות התיבשות היאור, עד כי צמחי הפשתה קמלו. בעקבות זאת נפגעה תעשיית אריגי הפשתן: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט).

במכת הברד נפגעו רק הפשתה והשעורה: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). ההסבר קשור לעיתוי לפנולוגיה של הצמחים במועד שבה ירד הברד בתקופת ה"אביב". אין הכוונה לשם של עונה כמו בימינו אלא למצב בשלות השעורה.

אביב ומועד מכת הברד

בלשון המקרא "אביב" הוא כינוי לתבואה הירוקה, הצעירה, הרעננה – בטרם הבשלתה. בשלב זה קנה השעורה הוא קשיח ושביר. בשעורה מדובר בחודש אדר וראשית ניסן. הפגיעה בצמח בשלב זה מעכבת את תהליך ההשתבלות והתפתחות תקינה של הגרגרים. כך, לגבי הפשתה הגבעול שלה ירוק ושביר והפגיעה בו אינה מאפשרת להפיק ממנו את הסיבים. יש לשים לב למקבילה "אביב – גבעול". המונח "אביב", לשון אבוב (חליל), בשל מבנה קנה הדגן, גבעול בעל מבנה צנורי חלול. בלוח גזר, כתובת ובה תיאור הלוח החקלאי הארץ-ישראלי, מהמאה העשרית לפנה"ס, מופיע שעקירת הפשתה (עצד פשת) הוא בחודש אדר ואילו קציר שעורים הוא בחודש ניסן. לפי זה ניתן להניח שמכת הברד התרחשה בסביבות חודש שבט ותחילת אדר. אולם יש לבחון את הדבר לאור המציאות החקלאית במצרים. מקורות אחדים, כמו ר' בנימין מטודלה (מהדורת אדלר, עמ' סד) שבקרו במצרים ציינו שהזריעה מתקיימת בחודש מרחשון והיבול נאסף לכל המאוחר בסוף חודש אייר (מאי) לפני הצפת הנילוס. קציר השעורים הוא בחודש אדר ואילו איסוף הפשתה הוא כשלושה חודשים וחצי לאחר הזריעה, כלומר בחודש שבט. זאת אומרת שמכת הברד התרחשה כנראה בחודש שבט או מעט לפני כן.  כלומר עונת הקציר במצרים קודמת בכחודש  למציאות בארץ ישראל. בשלב זה השעורה טרם השתבלה וגבעולי הפשתה  טרם נקטפו. לעומת זאת, החיטה והכסמת, טרם פיתחו גבעול זקוף ונוקשה מפני שהם מאחרים להבשיל – "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ולכן לא נפגעו.

לפי המשנה מכות מצרים ארכו שנה (עדויות ב, ב), אך באף מקום אין פירוט כמה זמן נמשכה כל מכה ומה פרק הזמן שבניהם. לפי הסברנו מכת הברד התרחשה בחודש שבט, מכת הארבה היתה בחודש אדר ותאריך זה היה מועד לפורענות מזיק זה עד העת החדשה. מיד לאחר מכן היתה מכת חושך שנמשכה רק שלושה ימים (י, כב) ובניסן מכת בכורות. הפסוק: ""הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג, ד),  ביום שהתבואה במצב "אביב" הוא על פי מקצב הלוח החקלאי הארץ-ישראלי. להלכה נקבע חג הפסח לפי מצב ה"אביב" בארץ ישראל ולשם כך אף עיברו את השנה (תוספתא סנהדרין ב, ב-ג).

פרשת וארא

מכות מצרים: ריאליה ונס

 אין ספור פירושים נכתבו על משמעותם של מכות מצרים. ישנם חוקרים שביקשו למצוא בהם הסבר ריאלי גרידא. למשל, ניתן להסביר את מכת ברד המלווה באש, כתופעה נדירה של ברד וולקני הקשור להתפרצות של הר געש, שמביא עימו עם הרוחות אפר וולקני שגרם למכת חושך. אולם הסבר תופעות אלה רק בדרך הטבע , עוקר את המימד הנסי המתואר במקרא ומחמיץ את המסר והמוסר שבו.

אנו בגישה, שאכן ניתן למצוא הסברים אפשריים לרוב המכות המתוארות במצרים, אולם המקרא מציין מפורשות שהיה בהם נס שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים. דומה, שהתמודדות עם מציאות מוכרת למצריים, שמשנה את סדריה הטבעיים עשויה להיות כואבת ומבלבלת יותר מהופעת גורם בלתי מוכר לחלוטין. נוכל להדגים זאת, באמצעות ארבע המכות הראשונות.

דם

מכת דם בנהר הנילוס היתה יכולה לכאורה להתפרש כעכירות המים בעת גאותו. פעמים, שהמים מקבלים גוון אדמדם כדם, בשל אדמת הסחף האדומה.  כרגיל סחף זה עשיר בחומר אורגני שבאמצעותו דגת היאור מתרבה. הסבר אחר שמדובר בהתפתחות אצות אדומיות ורעילות, תופעה שלא נצפהבנילוס. אבל התורה מציינת במפורש שאירוע הופעת הדם התחיל  מיד עם הכאת היאור במטה ופסק ברצון ה'  לאחר שבעה ימים. העוצמה היתה כה חזקה שכל הדגה מתה והמים הבאישו מהם (השוו תהלים קד, כט). לבסוף, המכה פגעה רק במי השתיה של המצרים  ולא של בני ישראל והיא כללה רק את המרחב של ארץ מצרים (שמות ז, כא).

צפרדע

צפרדעים שרצו מאז ומתמיד  בנילוס וקרקורהם בוודאי נשמעו למרחוק וליוו  את הוי החיים המצרי. אבל הפסוק מציין שמדובר בריבוי עצום, שהתפרץ כמגפה רק בתחום מצרים: "והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז, כז). הצפרדע עולה מהיאור שהוא בית גידולה הטבעי וחודרת בהמוניה על פני היבשה לכל פינה ורק בעם המצרי. גם כאן הקב"ה שולט בעיתוי ובעקבות תפילת משה, מכת הצפרדעים פסקה והם נותרו חיים רק ביאור (ח, ז).

אגב, רס"ג פירש בספר תהילים שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח): "וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם" (תהלים עח, מה). אבן עזרא מסביר פירוש זה לאור לשון הפסוקים במילים נגף והשחתה: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (א"ע הארוך, ז, כז).

מכות מצחינות מבשרות את המות של אלוהי מצרים

 היאור סמל האלוהות והחיות של מצרים וגם את פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם –  אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים … וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"  (ח, ט-י). אין זה מיקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל.  שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶתרֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים והצפרדעים במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר  (ט, ו), של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

כינים

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים   (היסטוריה ב, 37) וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להמנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה.

לאור זאת, ברור שאין המדובר במכת כינים רגילה, אלא בהתפרצות מגיפת כנמת שהפכה את כל עפר ארץ מצרים בלבד לכינים (ח, יג). שום טיפול רפואי ואמצעי מניעה אחרת לא עזרו: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, טו).

תפקיד החרטומים

לחרטומי מצרים יש תפקיד מכריע בסיפור גאולת עםישראל. זה מתחיל בכישלונם לפתור את חלומות פרעה ועלייתו של יוסף מהבור ועד לחשיפת מגבלותיהם במכות מצרים. לאט לאט יסתבר שארץ אנשי החרטומים והמכשפים נכנעת בפני כוחו של הקב"ה. הם מצליחים להפוך מטה לתנין אבל מטה אהרון בולע אותם; הם מצליחים להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים – אבל לא להסיר אותם. במכת כינים הם כבר נאלצים להודות "אצבע אלהים היא". רק הם ידעו להכיר מהו כישוף מזויף ומהו נס אמתי. החרטומים התגלו כאנשים רגילים, שלקו במכות כמו כל המצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (ט, יא). כאשר גם כוחם המיסטי ומעמדם הרם של החרטומים בתודעה המצרית התפוגג לחלוטין, הבינו כולם, חוץ מפרעה בעליונותו של הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?" (י, ז).

  ערוב

מהי מכת ערוב ? כבר מגן הילדים מחנכים אותנו שמדובר בחיות טרף מעורבבות. זה כמובן נתמך בפירושים המסורתיים. אולם לאמתו של דבר מצאנו בכך מחלוקת בקרב חז"ל, שנטו לדעת ר' יהודה:

 למה הביא ערוב על המצריים? לפי שהיו אומרים לישראל: הביאו לנו דובים ואריות, כדי להיות  מצירים בהם. לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהם חיות מעורבבות – דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (שמות רבה וארא, יא).

דומה, שדברי ר' יהודה מתאים יותר לריאליה הארץ ישראלית שבהם נמצאים אריות ודובים. ולא למצרים. קשה שלא לחוש בדוגמה האקטואלית שמביא הדרשן מתקופתו שבהם הרומאים היו משתמשים בשבויים יהודים כגלאדיאטורים, אותם אילצו להלחם על נפשם בחיות טרף מורעבות (ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות טו, 273 – 274). לכן נאסר להשתתף במופעים כאלה ולמכור לרומים חיות אלה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (ראו למשל משנה, עבודה זרה א, ז).

לפי פירושים אחרים, מדובר בעורבים ובעופות דורסים, נמרים וזאבים (שוחר טוב לתהלים עח, מה; ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתכ). הפסוק בתהלים: "וישלח בהם ערוב ויאכלם" ( עח, מה) לכאורה מתאים לחיות טרף, אבל גם מי שנתקף על ידי עדת יתושים יכול לחוש כיצד הם "אוכלים" כביכול את בשרו. מכת יתושים עלולה להיות טורדנית ולפיכך נקבע בירושלמי, שמפנים את הסוכה מפני גשמים, השרב ומפני היתושים (סוכה נג ע"ב). במקרים מסויימים היו קובעים תענית ותפילה מיוחדת מפני היזקם של חרקים שונים ובהם יתושים (בבלי, תענית יד ע"א). ה"פלסמדיום" כמחולל המלריה, מגורמי המוות העיקרים בעבר ובהווה,  התגלה רק בסוף המאה התשע עשרה, אבל הקדמונים ידעו שיש קשר בין ה"קדחת" ובין היתושים וקרבת לביצות.

דומה שתאורו של רי' נחמיה מתאים מאוד לריאליה המצרית. תרגום השבעים שנכתב במצרים מתרגם את הערוב עם היתושים (בספר היובלים מח, ה: נזכרים יתושים במקום כינים).  הרודוטוס מציין שהמצרים כרגיל סבלו ממכות היתושים בשל הסמיכות ליאור והיו להם שיטות שונות להתמודד עמהם ובהם כילות:

"כנגד היתושים הרבים מצאו המצרים תחבולות אלה: המצרים הגרים מעל לביצות נעזרים במגדלים, שאליהם הם מטפסים כדי לישון; כי בגלל הרוחות היתושים אינם יכולים לעופף גבוה. אלה הגרים באזור הביצות מצאו תחבולה אחרת במקום מגדלים: לכל גבר יש רשת, שביום משמשת לדיג, אך בלילה הוא משתמש בה כך: הוא מקיף ברשת את מיטתו, אחר כך נכנס מתחת לרשת וישן" (היסטוריה ב, 95).

בקרב כמה מהחוקרים המודרנים (אהרני, מרגולין) מקובל להניח שהערוב הוא כינוי ל"ברחש" (Leptoconops bezii) , יתוש זעיר המהווה מטרד קשה לבני אדם ולבעלי חיים. הבוגרים מופיעים בהמונים בימי הקיץ, לעיתים בצורת עמוד ענן ומציקים בכך שחודרים לתוך עינהם, אפם ואזניהם של אנשים, והנקבות הזקוקות לדם אף עוקצות.

גם במכה זו הנס התאפיין בעוצמה, ב"ערוב כבד" מהרגיל, שפגעה רק במצרים ולא בבני ישראל. קביעת תזמון הופעת המכה והסרתה היה נסי: "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה, מעבדיו ומעמו – לא נשאר אחד" (ח, כז). דומה, שהנס נראה גדול יותר כאשר מדובר בחרקים קטנים ומזיקים כמו היתושים שלא נותר מהם "אחד". דוגמה נוספת לכך מוצאים במכה חרקים אחרת, שבהם מופיע ריבוי עצום של ארבה: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יט).

פרשת כי תשא

עגל מסכה (שמות לב, ד)

 סיפור יצירת עגל הזהב בפרשתנו היא הזדמנות לעמוד על דמותו של העגל בחיי היום-יום ובפולחן בימי המקרא.

העגל הוא בן-בקר צעיר (ויקרא ט, ב) ומבחינה הלכתית לצורך קרבן הוא מוגדר לרוב כוולד הפרה בשנתו הראשונה ולא יותר מבין שנתיים (מיכה ו, ו; משנה, פרה א, א; בבלי, ר"ה י ע"א). מבחינה תזונתית העגל נחשב למשובח יותר מהפר שכן בשרו רך וטעים יותר. ברור אפוא שלכתחילה הייתה העדפה לבני בקר צעירים "שאין מביאים זקנים מפני הכבוד" (משנה, שם, ב). עגל שהיו מפטמים אותו על מנת להשמין את בשרו נקרא "עגל-מרבק" (ש"א כח כד ועוד).  נראה  שהמונח "מריא" מתייחס לבקר בוגר מפוטם, ולא למין ספציפי של בקר אחר, כמו הג'אמוס שהגיע למזרח התיכון רק לאחר הכיבוש הערבי.

העגל וליתר דיוק הפר או השור נחשבו בעולם הקדום לסמל של כוח ועוצמה, שכן הוא נחשב לבהמת העבודה החזקה ביותר במשק האדם, בדומה לטרקטור של ימינו. מוצאו מ"שור הפר" Bos primigenius)), בקר גדול-ממדים שחי בארץ ישראל בתקופת המקרא. עוצמת השור הייתה אפוא דימוי בעולם הפגאני הקדום לכוחם של האלים. עד היום נחשבת הפרה מקודשת בהודו, כפי  שהעיר הרמב"ם בזמנו: "ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל" (מורה נבוכים ג, מו)

עמים שונים בתקופת המקרא דימו את דמות האל  כרוכבת על גבו של בעל-חיים, בדרך כלל על גב אריה או על גבי עגל. בחזון יחזקאל מתוארת מרכבתו של ה' העשויה ארבע חיות "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה… ופני שור… ופני נשר" (יחזקאל א, י). יתכן כי עגל הזהב שעשו ישראל במדבר, שאין על גביו שום דמות, שימש באופן סמלי את הכוח המנהיג, שעליה ניצב האל הבלתי נראה או לפי פירוש הרמב"ן  (לשמות לב, א) תחליף להנהגתו של משה. כך גם עגלי הזהב של ירבעם היו דימוי מוחשי לאלוהי ישראל  (מל"א יב, כח-כט; מל"ב י, כח-כט). העגל היה אפוא סמל מקובל באותם ימים לנוכחות כוח האל, אם כי על פי התפיסה המונותאיסטית הטהורה שמייצג המקרא הוא  נחשב כעבודה זרה ממש: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו יח-יט, השוו: מל"א יד, ט; מל"ב יז, טז).

כיצד נראה עגל הזהב ?

 לא ברור האם העגל היה עשוי זהב טהור או מעץ מצופה בזהב, כפי גם נרמז בעניין "עגל שומרון" שנעשה בידי חרש ויאבד לשבבים (הושע ח, ה-ו) ואותו נהגו החוטאים לנשק (הושע, יג ב). דומה שהממצא הארכיאולוגי יכול לשפוך אור על הסיפור עגל. צלמיות ופסלים רבים של פרים נמצאו בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא בארץ. למשל, באשקלון נמצאה צלמית פר עשויה ברונזה מצופה בכסף, בפתח דגם מקדש. הפסלים הם קטנים ולא בגודל טבעי כפי שמופיע בציורים, שמנסים להמחיש את סצינת עגל הזהב המקראי. זה מעמיד גם באופן ריאלי את כמות הזהב המוגבלת באופן יחסי, ממה שניתן לקבל מנזמי הנשים. יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל, כמו ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו.  אחת מהן מראס שמרה (אוגרית): הפר עומד על בסיס שטוח המצויד בתקע, שנועד כנראה להציבו בראש נס.

בקר הזבו

יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל. למשל, ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו , נמצאו בכמה אתרים כנענים  בגזר, חצור ובית שאן. אחת מהדוגמאות המובהקות היא צלמית של בקר זבו עשויה מברונזה שנמצא  בראש הר בצפון השומרון, כחלק ממתחם פולחני המתוארך למאה השתים-עשרה לפנה"ס, המזכירה את "עגל שומרון". עדויות ארכאולוגיות נוספות מעידות שהזבו היה אחד מגזעי הבקר השכיחים בארץ ישראל. בעת החדשה היו דיונים הלכתיים בקשר לכשרותו של מין בקר זה ועל כך ראו במאמר הבא.

 נסיים בחטא העגל ובכפרתו, בתורה נזכר הקרבת עגל לחטאת רק פעם אחת על ידי אהרן (ויקרא ט, ב) ורש"י (ע"פ תנחומא, ד) כתב: "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".

להרחבה:

ע' מזר, "'אתר הפר' – מקום פולחן קדום בהרי שומרון", קדמוניות, טו 57 (תשמ"ב), עמ' 61 – 63; 

הנ"ל, "אתר פולחן מתקופת השופטים בהרי שומרון", ארץ ישראל, טז (תשמ"ב), עמ' 134 – 145.

ז' עמר, "הזֶבּוּ בארץ ישראל: בקר עם חטוטרת", קתדרה, 157 (תשע"ו), עמ' 7 – 32.

 

 

 

 

פרשת יתרו

נֶּשֶׁר

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (יט, ד).

בדרך מליצית זו מתאר הקב"ה כיצד הוא הציל ושמר את בני ישראל מיד מצרים והביאם למעמד הר סיני. הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מיקרי. הקב"ה מלך העולם בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות" (חגיגה יג, ע"ב). למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתירה בעיני בני קדם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר. הוא גם נזכר ראשון ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יג; דברים יד, יב)  ומופיע במרכבה בחזון יחזקאל כנציג העופות (יחזקאל א, י; י, יד).

שמו של הנשר השתמר בשפות השמיות, כמו בערבית "נסר", ואין ספק שבמרחב ארץ ישראל הקדומה הכוונה היא לרוב לעוף המכונה בימינו בשם נשר (Gyps fulvus) ולא כפי שסברו חלק מהפרשנים שמדובר בעוף דורס מהסוג המכונה בימינו בשם עיט (Aquila sp.).

הביטוי "כנפי נשרים" בריבוי, מעיד שמדובר בעוף חברותי מתקהל ומקנן במושבות רבות. הנשר אוכל נבלות מובהק ומבנה גופו מותאם לכך, למשל, ראשו קרח מנוצות: "הרחיבי קרחתך כנשר" (מיכה א, טז), ובכך הוא מותאם להיתחב לתוך הפגר מבלי מפריע. היותו עוף טמא אוכל נבלות לא הפחיתה את מעמדו בעיני הקדמונים, נהפוכו, הם הכירו בערכו כסניטר של הטבע. במיוחד הוא נערץ בשל גודלו וכושר תעופתו. מוטת כנפיו הרחבה עשויה להגיע לגודל של 2.8 מטר: "הנשר הגדול, גדול הכנפים ארך האבר" ( יחזקאל יז, ג; ז). הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקים  (ירמיהו ד, יג; איכה ד, יט ועוד) ולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמים: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"  (משלי ל, יט).

הנשר מקנן בסלעים גבוהים: "כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ" (ירמיה מט טז). הוא  מזהה את מזונו ממרחק רב, וצולל בטיסה מהירה היישר לנבלתו (איוב ט, כו, חבקוק א, ח). תיאור מלא של הנשר מובא באיוב: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּו סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה. מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, כז-ל). תכונותיו אלה הפכו אותו למשל ולסמל   לכובש עז וכוחני (דברים כח, מט; חבקוק ה, ח ; ירמיהו מח, מ).

אולם בפרשתנו, הנשר מסמל דוקה את מידת הרחמים; הקב"ה מגן ומסוכך על בני ישראל כנשר על גוזליו. משל זה מופיע גם בספר דברים: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (לב, יא). יש מי שיבקש לדקדק מפסוק זה שההחלפה בין נשר לעיט  (Aquila sp.) הייתה כבר בתקופת המקרא:  בניגוד לנשר המטיל ביצה אחת בלבד, העיט מטיל שתיים-שלוש ביצים ומלווה את גוזליו כאשר הם לומדים לעוף. לכך ניתן להשיב, שאמנם תחילת הפסוק מזכיר גוזלים ברבים אך סופו מתייחס לפרט בודד. הסבר יותר פשוט הוא שאפשר שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

מה המשמעות של נשיאת הגוזלים על הכנפיים ?

במדרש הובן הפסוק במשמעות הפשוטה, של נשיאת הגוזלים באופן ממשי על הכנפיים:

"מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם, שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב; רש"י לשמות יט ד).

בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או בעיטים, אך היא ידועה בצפורי-מים בשם טבלנים. הם נושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם. נראה, שהפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו: "כאשר ישא האומן את היונק על האדמה" (במדבר יא, יב, השוו לבראשית לב, כד). הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים לארץ ישראל באמצעות כביכול נשיאה ביד של הקב"ה חוזר על עצמו כמה פעמים (שמות ה, ח; יחזקאל כ, ו):"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא).

יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. אמנם, לא מצאנו לפי שעה, תיאור של נשיאת גוזלי הנשר על הכנפיים, אבל בהחלט נזכר העיט שהוחלף עמו, כיוצא דופן במסירותו בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית):

כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד.

פרשת תרומה

מהו גוון הארגמן?

המונח העברי "אַרְגָּמָן" נזכר 38 פעמים במקרא; נוסף על כך, מופיע בשם "אַרְגְּוָן" (דברי הימים ב, ב, ו), ובשם  הארמי "אַרְגְּוָנָא"  (דניאל ה, ז, טז, כט). הוא מופיע כסממן צביעה או כגיזות צמר ופריטים הצבועים בו, יחד עם פריטים הצבועים  בצבענים היוקרתיים של העולם הקדום: "תכלת" ו"תולעת השני". גוונים אלה מופיעים כתשליב באריגת פריטים שונים הקשורים לכלי הקודש במשכן  (שמות כה, ד; לה, ו), כגון: היריעות,  הפרוכת , מסך (וילון) שער החצר, האפוד והחושן ובגדי השרד של הכוהנים. את מזבח העולה במשכן כיסו ב"בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד, יג).

הארגמן  מופיע גם בלבוש החולין של בני המעמד הגבוה, למשל בתיאור לבושה של "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא, כב). הוא נחשב כסממן מלכותי ופעמים מופיע עם הזהב. על המלך שלמה נאמר שמצעו היה עשוי זהב ומקום מושבו ארגמן: "רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י).   מרדכי יצא בלבוש מלכות הכולל "תַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (אסתר ח, טו).  

גוון הארגמן: ניתוח המקורות העבריים מראה שהגוון הוגדר כ"אדום". אולם ברור שאין הוא יכול להיות זהה ל"תולעת השני" שהייתה בגוון הקרוב לכתום, אלא כדברי רמב"ן "אדום יותר" (לבמדבר ד, ז). לפי המדרשים צבעו היה אדום כשל יין או של דם וכך עולה מהפרשנות הערבית-יהודית למילה ארג'ואן, במשמעות של אדום עמוק, כשל דם קרוש כהה. כל התיאורים הללו מראים ממדובר בגווני אדום-סגול, במיוחד לצבע בורדו.

גוון הארגמן קשור כמובן גם לזיהויו. בתרגומים היוונים לתורה, השבעים ועקילס מתורגם הארגמן ל"פורפורה". בשם זה מתוארים בספרות הטבע היוונית-רומית חלזונות מהסוג Murex, שמהם הפיקו צבע בגוון אדמדם וסגול, ובתנאי הפקה שונים ניתן לקבל גווני כחול היא ה"תכלת".

הרמב"ם בפירושו למשנה (כלאים ט, א) כתב שמדובר ב"ארג'ואן" צבע אדום-בורדו המופק מכנימת הלכה שיובאה מהודו ואילו במשנה תורה פסק באופן כללי שמדובר בצמר הצבוע אדום (כלי המקדש ח, יג).

מהו הארגמן המחייב מבחינה הלכתית ?

הדיון בסוגיה זו  עשוי להיות מנותק מבחינת זיהוי הארגמן ההיסטורי בתקופת הבית הראשון והשני ואינו מחייב לעתיד לבוא. יש להדגיש, שחז"ל והראשונים לא עסקו בזיהוי הארגמן, כנראה משום שאין לדבר משמעות הלכתית. בניגוד להפקת התכלת לשם מצווה, שצריכה להיות מן החילזון (תוספתא, מנחות, ט, טז), אין כל התנייה כזו לגבי הארגמן. אמנם נראה מהירושלמי שמקורו היה מן החי (כלאים ט, א לב ע"א), אך זה רק מציין את מהותו של הארגמן באותה תקופה, כנראה חלזון הפורפרה שההפקה ממנו פסקה בימי הגאונים.  

מהרמב"ם ניתן להסיק שהארגמן  (ארג'ואן)  מתייחס לגוון מסוים של אדום שיכול היה להתקבל מסממנים שונים  והלכה שהייתה מצויה בימיו היא דוגמה ספציפית ומשובחת לקבלת גוון זה. דומה אפוא שזיהוי הארגמן ה'מקורי' אינו מעכב, וההשלכה ההלכתית היא שכול אפשרויות הזיהוי עשויות להיות כשרות. במילים אחרות, נראה שבארגמן ההלכה הקפידה במראית צבעו ולא במקורו, ועל כן ניתן היה להפיק צבע זה מכל סממן איכותי, ובימינו אולי אף מחומר סינתטי. הבחירה בחומרים יקרים היא בבחינת הידור מצווה שראוי להעניק לכלי המקדש.

להרחבה ראו בספרי "הארגמן", בהוצאת מכון הר ברכה.

פרשת משפטים

 "כי יגח שור" (שמות כא כח)

השור נזכר במקרא שמונים פעמים, כינוי לזכר שבבקר ובעיקר ככינוי לבהמה המספקת כוח עבודה בשדה, בדומה לטרקטור של ימינו. זאת בניגוד למונח "פר/ה", בקר שיעודו בעיקר לבשר ונזכר לרוב בקשר לקרבנות. השור בויית משור הבר,  מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה, שהתקיים בארץ ישראל הקדומה. גם השור המבוית לגזעיו ניחן כוח עצום העשוי באמצעות קרניו לנגח ואף להרים ולהטיח בחזקה את הסובבים אותו, כעולה בברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז)

בפרשתנו נזכר השור למעלה מעשרים פעמים בעניינים שונים הקשורים לחיי-היום של האדם בתקופת המקרא. הדבר מעיד שהשור, הנזכר לרוב עם החמור,  היה חיית משק שכיחה וחשובה. לכן הוא התאים לשמש דוגמה אופיינית לאירועים שונים העשויים להתרחש, כמו נזק לרכוש (כא, לג) או גניבה של רכוש (כא, לז), בהלכות שומרים (כב, ט) ואבדה (כג, ג-ה), שמירת שבת (כג, יב) ועוד.

דומה, שהאיזכורים השכיחים ביותר קשורים להלכות נזקים הנגרמים כתוצאה מנגיחת שוורים: "וכי יגח שור את איש או את האשה ומת" (שמות כא כח). דוגמה שכיחה אחרת היא נגיחה של שור  בשור  והתורה עורכת הבחנה בין שור תם לשור מועד (כא, לה-לו).  תופעה של נגיחת שוורים במשק החקלאי ידועה גם בימינו; ניתן להבחין בקרבות המתנהלים בין הפרטים השונים בעדר או בפגיעה קשה בפרות אחרות או אף בתקיפת בני אדם שעלולה לגרום לפציעות חמורות ואף למוות (תופעות אלה קיימות במלחמות שוורים ובמשחקי הרודיאו). לכן, ישנן מקומות שבהם מסירים את קרני השוורים. פתרון יותר מקובל הוא  סירוס הזכרים הצעירים המדכא את הארסיביות שלהם ומאפשר לקבל בהמות בעלות מזג כנוע ורגוע יותר. תופעה זו היתה קיימת (גם לצרכי פיטום, ראו בפרשת אמור) בעת העתיקה ובימינו שכיחה בארצות יבשת אמריקה, שבהם מגדלים את רוב עגלי הבקר לבשר. לכן בימינו, תופעת היזקם של השוורים במקומות אלה היא פחות שכיחה כבעבר. בחברה היהודית הקדומה הקפידו על קיום איסור סירוס מהתורה  (ויקרא כב, כא-כד; בבלי, שבת קי"א ע"א). בשל כך, היזקם של השוורים היה שכיח ביותר ולכן אפוא קיימת לתופעה זו התייחסות נרחבת בתורה ובספרות חז"ל (למשל, משנה בבא קמא ג, יא; ד, א; ה, א).

שוורים

שוורים