פרשת וארא

מכות מצרים: ריאליה ונס

 אין ספור פירושים נכתבו על משמעותם של מכות מצרים. ישנם חוקרים שביקשו למצוא בהם הסבר ריאלי גרידא. למשל, ניתן להסביר את מכת ברד המלווה באש, כתופעה נדירה של ברד וולקני הקשור להתפרצות של הר געש, שמביא עימו עם הרוחות אפר וולקני שגרם למכת חושך. אולם הסבר תופעות אלה רק בדרך הטבע , עוקר את המימד הנסי המתואר במקרא ומחמיץ את המסר והמוסר שבו.

אנו בגישה, שאכן ניתן למצוא הסברים אפשריים לרוב המכות המתוארות במצרים, אולם המקרא מציין מפורשות שהיה בהם נס שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים. דומה, שהתמודדות עם מציאות מוכרת למצריים, שמשנה את סדריה הטבעיים עשויה להיות כואבת ומבלבלת יותר מהופעת גורם בלתי מוכר לחלוטין. נוכל להדגים זאת, באמצעות ארבע המכות הראשונות.

דם

מכת דם בנהר הנילוס היתה יכולה לכאורה להתפרש כעכירות המים בעת גאותו. פעמים, שהמים מקבלים גוון אדמדם כדם, בשל אדמת הסחף האדומה.  כרגיל סחף זה עשיר בחומר אורגני שבאמצעותו דגת היאור מתרבה. הסבר אחר שמדובר בהתפתחות אצות אדומיות ורעילות, תופעה שלא נצפהבנילוס. אבל התורה מציינת במפורש שאירוע הופעת הדם התחיל  מיד עם הכאת היאור במטה ופסק ברצון ה'  לאחר שבעה ימים. העוצמה היתה כה חזקה שכל הדגה מתה והמים הבאישו מהם (השוו תהלים קד, כט). לבסוף, המכה פגעה רק במי השתיה של המצרים  ולא של בני ישראל והיא כללה רק את המרחב של ארץ מצרים (שמות ז, כא).

צפרדע

צפרדעים שרצו מאז ומתמיד  בנילוס וקרקורהם בוודאי נשמעו למרחוק וליוו  את הוי החיים המצרי. אבל הפסוק מציין שמדובר בריבוי עצום, שהתפרץ כמגפה רק בתחום מצרים: "והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז, כז). הצפרדע עולה מהיאור שהוא בית גידולה הטבעי וחודרת בהמוניה על פני היבשה לכל פינה ורק בעם המצרי. גם כאן הקב"ה שולט בעיתוי ובעקבות תפילת משה, מכת הצפרדעים פסקה והם נותרו חיים רק ביאור (ח, ז).

אגב, רס"ג פירש בספר תהילים שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח): "וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם" (תהלים עח, מה). אבן עזרא מסביר פירוש זה לאור לשון הפסוקים במילים נגף והשחתה: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (א"ע הארוך, ז, כז).

מכות מצחינות מבשרות את המות של אלוהי מצרים

 היאור סמל האלוהות והחיות של מצרים וגם את פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם –  אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים … וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"  (ח, ט-י). אין זה מיקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל.  שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶתרֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים והצפרדעים במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר  (ט, ו), של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

כינים

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים   (היסטוריה ב, 37) וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להמנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה.

לאור זאת, ברור שאין המדובר במכת כינים רגילה, אלא בהתפרצות מגיפת כנמת שהפכה את כל עפר ארץ מצרים בלבד לכינים (ח, יג). שום טיפול רפואי ואמצעי מניעה אחרת לא עזרו: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, טו).

תפקיד החרטומים

לחרטומי מצרים יש תפקיד מכריע בסיפור גאולת עםישראל. זה מתחיל בכישלונם לפתור את חלומות פרעה ועלייתו של יוסף מהבור ועד לחשיפת מגבלותיהם במכות מצרים. לאט לאט יסתבר שארץ אנשי החרטומים והמכשפים נכנעת בפני כוחו של הקב"ה. הם מצליחים להפוך מטה לתנין אבל מטה אהרון בולע אותם; הם מצליחים להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים – אבל לא להסיר אותם. במכת כינים הם כבר נאלצים להודות "אצבע אלהים היא". רק הם ידעו להכיר מהו כישוף מזויף ומהו נס אמתי. החרטומים התגלו כאנשים רגילים, שלקו במכות כמו כל המצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (ט, יא). כאשר גם כוחם המיסטי ומעמדם הרם של החרטומים בתודעה המצרית התפוגג לחלוטין, הבינו כולם, חוץ מפרעה בעליונותו של הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?" (י, ז).

  ערוב

מהי מכת ערוב ? כבר מגן הילדים מחנכים אותנו שמדובר בחיות טרף מעורבבות. זה כמובן נתמך בפירושים המסורתיים. אולם לאמתו של דבר מצאנו בכך מחלוקת בקרב חז"ל, שנטו לדעת ר' יהודה:

 למה הביא ערוב על המצריים? לפי שהיו אומרים לישראל: הביאו לנו דובים ואריות, כדי להיות  מצירים בהם. לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהם חיות מעורבבות – דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (שמות רבה וארא, יא).

דומה, שדברי ר' יהודה מתאים יותר לריאליה הארץ ישראלית שבהם נמצאים אריות ודובים. ולא למצרים. קשה שלא לחוש בדוגמה האקטואלית שמביא הדרשן מתקופתו שבהם הרומאים היו משתמשים בשבויים יהודים כגלאדיאטורים, אותם אילצו להלחם על נפשם בחיות טרף מורעבות (ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות טו, 273 – 274). לכן נאסר להשתתף במופעים כאלה ולמכור לרומים חיות אלה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (ראו למשל משנה, עבודה זרה א, ז).

לפי פירושים אחרים, מדובר בעורבים ובעופות דורסים, נמרים וזאבים (שוחר טוב לתהלים עח, מה; ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתכ). הפסוק בתהלים: "וישלח בהם ערוב ויאכלם" ( עח, מה) לכאורה מתאים לחיות טרף, אבל גם מי שנתקף על ידי עדת יתושים יכול לחוש כיצד הם "אוכלים" כביכול את בשרו. מכת יתושים עלולה להיות טורדנית ולפיכך נקבע בירושלמי, שמפנים את הסוכה מפני גשמים, השרב ומפני היתושים (סוכה נג ע"ב). במקרים מסויימים היו קובעים תענית ותפילה מיוחדת מפני היזקם של חרקים שונים ובהם יתושים (בבלי, תענית יד ע"א). ה"פלסמדיום" כמחולל המלריה, מגורמי המוות העיקרים בעבר ובהווה,  התגלה רק בסוף המאה התשע עשרה, אבל הקדמונים ידעו שיש קשר בין ה"קדחת" ובין היתושים וקרבת לביצות.

דומה שתאורו של רי' נחמיה מתאים מאוד לריאליה המצרית. תרגום השבעים שנכתב במצרים מתרגם את הערוב עם היתושים (בספר היובלים מח, ה: נזכרים יתושים במקום כינים).  הרודוטוס מציין שהמצרים כרגיל סבלו ממכות היתושים בשל הסמיכות ליאור והיו להם שיטות שונות להתמודד עמהם ובהם כילות:

"כנגד היתושים הרבים מצאו המצרים תחבולות אלה: המצרים הגרים מעל לביצות נעזרים במגדלים, שאליהם הם מטפסים כדי לישון; כי בגלל הרוחות היתושים אינם יכולים לעופף גבוה. אלה הגרים באזור הביצות מצאו תחבולה אחרת במקום מגדלים: לכל גבר יש רשת, שביום משמשת לדיג, אך בלילה הוא משתמש בה כך: הוא מקיף ברשת את מיטתו, אחר כך נכנס מתחת לרשת וישן" (היסטוריה ב, 95).

בקרב כמה מהחוקרים המודרנים (אהרני, מרגולין) מקובל להניח שהערוב הוא כינוי ל"ברחש" (Leptoconops bezii) , יתוש זעיר המהווה מטרד קשה לבני אדם ולבעלי חיים. הבוגרים מופיעים בהמונים בימי הקיץ, לעיתים בצורת עמוד ענן ומציקים בכך שחודרים לתוך עינהם, אפם ואזניהם של אנשים, והנקבות הזקוקות לדם אף עוקצות.

גם במכה זו הנס התאפיין בעוצמה, ב"ערוב כבד" מהרגיל, שפגעה רק במצרים ולא בבני ישראל. קביעת תזמון הופעת המכה והסרתה היה נסי: "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה, מעבדיו ומעמו – לא נשאר אחד" (ח, כז). דומה, שהנס נראה גדול יותר כאשר מדובר בחרקים קטנים ומזיקים כמו היתושים שלא נותר מהם "אחד". דוגמה נוספת לכך מוצאים במכה חרקים אחרת, שבהם מופיע ריבוי עצום של ארבה: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יט).

פרשת כי תשא

עגל מסכה (שמות לב, ד)

 סיפור יצירת עגל הזהב בפרשתנו היא הזדמנות לעמוד על דמותו של העגל בחיי היום-יום ובפולחן בימי המקרא.

העגל הוא בן-בקר צעיר (ויקרא ט, ב) ומבחינה הלכתית לצורך קרבן הוא מוגדר לרוב כוולד הפרה בשנתו הראשונה ולא יותר מבין שנתיים (מיכה ו, ו; משנה, פרה א, א; בבלי, ר"ה י ע"א). מבחינה תזונתית העגל נחשב למשובח יותר מהפר שכן בשרו רך וטעים יותר. ברור אפוא שלכתחילה הייתה העדפה לבני בקר צעירים "שאין מביאים זקנים מפני הכבוד" (משנה, שם, ב). עגל שהיו מפטמים אותו על מנת להשמין את בשרו נקרא "עגל-מרבק" (ש"א כח כד ועוד).  נראה  שהמונח "מריא" מתייחס לבקר בוגר מפוטם, ולא למין ספציפי של בקר אחר, כמו הג'אמוס שהגיע למזרח התיכון רק לאחר הכיבוש הערבי.

העגל וליתר דיוק הפר או השור נחשבו בעולם הקדום לסמל של כוח ועוצמה, שכן הוא נחשב לבהמת העבודה החזקה ביותר במשק האדם, בדומה לטרקטור של ימינו. מוצאו מ"שור הפר" Bos primigenius)), בקר גדול-ממדים שחי בארץ ישראל בתקופת המקרא. עוצמת השור הייתה אפוא דימוי בעולם הפגאני הקדום לכוחם של האלים. עד היום נחשבת הפרה מקודשת בהודו, כפי  שהעיר הרמב"ם בזמנו: "ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל" (מורה נבוכים ג, מו)

עמים שונים בתקופת המקרא דימו את דמות האל  כרוכבת על גבו של בעל-חיים, בדרך כלל על גב אריה או על גבי עגל. בחזון יחזקאל מתוארת מרכבתו של ה' העשויה ארבע חיות "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה… ופני שור… ופני נשר" (יחזקאל א, י). יתכן כי עגל הזהב שעשו ישראל במדבר, שאין על גביו שום דמות, שימש באופן סמלי את הכוח המנהיג, שעליה ניצב האל הבלתי נראה או לפי פירוש הרמב"ן  (לשמות לב, א) תחליף להנהגתו של משה. כך גם עגלי הזהב של ירבעם היו דימוי מוחשי לאלוהי ישראל  (מל"א יב, כח-כט; מל"ב י, כח-כט). העגל היה אפוא סמל מקובל באותם ימים לנוכחות כוח האל, אם כי על פי התפיסה המונותאיסטית הטהורה שמייצג המקרא הוא  נחשב כעבודה זרה ממש: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו יח-יט, השוו: מל"א יד, ט; מל"ב יז, טז).

כיצד נראה עגל הזהב ?

 לא ברור האם העגל היה עשוי זהב טהור או מעץ מצופה בזהב, כפי גם נרמז בעניין "עגל שומרון" שנעשה בידי חרש ויאבד לשבבים (הושע ח, ה-ו) ואותו נהגו החוטאים לנשק (הושע, יג ב). דומה שהממצא הארכיאולוגי יכול לשפוך אור על הסיפור עגל. צלמיות ופסלים רבים של פרים נמצאו בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא בארץ. למשל, באשקלון נמצאה צלמית פר עשויה ברונזה מצופה בכסף, בפתח דגם מקדש. הפסלים הם קטנים ולא בגודל טבעי כפי שמופיע בציורים, שמנסים להמחיש את סצינת עגל הזהב המקראי. זה מעמיד גם באופן ריאלי את כמות הזהב המוגבלת באופן יחסי, ממה שניתן לקבל מנזמי הנשים. יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל, כמו ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו.  אחת מהן מראס שמרה (אוגרית): הפר עומד על בסיס שטוח המצויד בתקע, שנועד כנראה להציבו בראש נס.

בקר הזבו

יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל. למשל, ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו , נמצאו בכמה אתרים כנענים  בגזר, חצור ובית שאן. אחת מהדוגמאות המובהקות היא צלמית של בקר זבו עשויה מברונזה שנמצא  בראש הר בצפון השומרון, כחלק ממתחם פולחני המתוארך למאה השתים-עשרה לפנה"ס, המזכירה את "עגל שומרון". עדויות ארכאולוגיות נוספות מעידות שהזבו היה אחד מגזעי הבקר השכיחים בארץ ישראל. בעת החדשה היו דיונים הלכתיים בקשר לכשרותו של מין בקר זה ועל כך ראו במאמר הבא.

 נסיים בחטא העגל ובכפרתו, בתורה נזכר הקרבת עגל לחטאת רק פעם אחת על ידי אהרן (ויקרא ט, ב) ורש"י (ע"פ תנחומא, ד) כתב: "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".

להרחבה:

ע' מזר, "'אתר הפר' – מקום פולחן קדום בהרי שומרון", קדמוניות, טו 57 (תשמ"ב), עמ' 61 – 63; 

הנ"ל, "אתר פולחן מתקופת השופטים בהרי שומרון", ארץ ישראל, טז (תשמ"ב), עמ' 134 – 145.

ז' עמר, "הזֶבּוּ בארץ ישראל: בקר עם חטוטרת", קתדרה, 157 (תשע"ו), עמ' 7 – 32.

 

 

 

 

פרשת יתרו

נֶּשֶׁר

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (יט, ד).

בדרך מליצית זו מתאר הקב"ה כיצד הוא הציל ושמר את בני ישראל מיד מצרים והביאם למעמד הר סיני. הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מיקרי. הקב"ה מלך העולם בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות" (חגיגה יג, ע"ב). למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתירה בעיני בני קדם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר. הוא גם נזכר ראשון ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יג; דברים יד, יב)  ומופיע במרכבה בחזון יחזקאל כנציג העופות (יחזקאל א, י; י, יד).

שמו של הנשר השתמר בשפות השמיות, כמו בערבית "נסר", ואין ספק שבמרחב ארץ ישראל הקדומה הכוונה היא לרוב לעוף המכונה בימינו בשם נשר (Gyps fulvus) ולא כפי שסברו חלק מהפרשנים שמדובר בעוף דורס מהסוג המכונה בימינו בשם עיט (Aquila sp.).

הביטוי "כנפי נשרים" בריבוי, מעיד שמדובר בעוף חברותי מתקהל ומקנן במושבות רבות. הנשר אוכל נבלות מובהק ומבנה גופו מותאם לכך, למשל, ראשו קרח מנוצות: "הרחיבי קרחתך כנשר" (מיכה א, טז), ובכך הוא מותאם להיתחב לתוך הפגר מבלי מפריע. היותו עוף טמא אוכל נבלות לא הפחיתה את מעמדו בעיני הקדמונים, נהפוכו, הם הכירו בערכו כסניטר של הטבע. במיוחד הוא נערץ בשל גודלו וכושר תעופתו. מוטת כנפיו הרחבה עשויה להגיע לגודל של 2.8 מטר: "הנשר הגדול, גדול הכנפים ארך האבר" ( יחזקאל יז, ג; ז). הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקים  (ירמיהו ד, יג; איכה ד, יט ועוד) ולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמים: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"  (משלי ל, יט).

הנשר מקנן בסלעים גבוהים: "כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ" (ירמיה מט טז). הוא  מזהה את מזונו ממרחק רב, וצולל בטיסה מהירה היישר לנבלתו (איוב ט, כו, חבקוק א, ח). תיאור מלא של הנשר מובא באיוב: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּו סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה. מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, כז-ל). תכונותיו אלה הפכו אותו למשל ולסמל   לכובש עז וכוחני (דברים כח, מט; חבקוק ה, ח ; ירמיהו מח, מ).

אולם בפרשתנו, הנשר מסמל דוקה את מידת הרחמים; הקב"ה מגן ומסוכך על בני ישראל כנשר על גוזליו. משל זה מופיע גם בספר דברים: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (לב, יא). יש מי שיבקש לדקדק מפסוק זה שההחלפה בין נשר לעיט  (Aquila sp.) הייתה כבר בתקופת המקרא:  בניגוד לנשר המטיל ביצה אחת בלבד, העיט מטיל שתיים-שלוש ביצים ומלווה את גוזליו כאשר הם לומדים לעוף. לכך ניתן להשיב, שאמנם תחילת הפסוק מזכיר גוזלים ברבים אך סופו מתייחס לפרט בודד. הסבר יותר פשוט הוא שאפשר שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

מה המשמעות של נשיאת הגוזלים על הכנפיים ?

במדרש הובן הפסוק במשמעות הפשוטה, של נשיאת הגוזלים באופן ממשי על הכנפיים:

"מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם, שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב; רש"י לשמות יט ד).

בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או בעיטים, אך היא ידועה בצפורי-מים בשם טבלנים. הם נושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם. נראה, שהפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו: "כאשר ישא האומן את היונק על האדמה" (במדבר יא, יב, השוו לבראשית לב, כד). הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים לארץ ישראל באמצעות כביכול נשיאה ביד של הקב"ה חוזר על עצמו כמה פעמים (שמות ה, ח; יחזקאל כ, ו):"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא).

יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. אמנם, לא מצאנו לפי שעה, תיאור של נשיאת גוזלי הנשר על הכנפיים, אבל בהחלט נזכר העיט שהוחלף עמו, כיוצא דופן במסירותו בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית):

כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד.

פרשת תרומה

מהו גוון הארגמן?

המונח העברי "אַרְגָּמָן" נזכר 38 פעמים במקרא; נוסף על כך, מופיע בשם "אַרְגְּוָן" (דברי הימים ב, ב, ו), ובשם  הארמי "אַרְגְּוָנָא"  (דניאל ה, ז, טז, כט). הוא מופיע כסממן צביעה או כגיזות צמר ופריטים הצבועים בו, יחד עם פריטים הצבועים  בצבענים היוקרתיים של העולם הקדום: "תכלת" ו"תולעת השני". גוונים אלה מופיעים כתשליב באריגת פריטים שונים הקשורים לכלי הקודש במשכן  (שמות כה, ד; לה, ו), כגון: היריעות,  הפרוכת , מסך (וילון) שער החצר, האפוד והחושן ובגדי השרד של הכוהנים. את מזבח העולה במשכן כיסו ב"בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד, יג).

הארגמן  מופיע גם בלבוש החולין של בני המעמד הגבוה, למשל בתיאור לבושה של "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא, כב). הוא נחשב כסממן מלכותי ופעמים מופיע עם הזהב. על המלך שלמה נאמר שמצעו היה עשוי זהב ומקום מושבו ארגמן: "רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י).   מרדכי יצא בלבוש מלכות הכולל "תַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (אסתר ח, טו).  

גוון הארגמן: ניתוח המקורות העבריים מראה שהגוון הוגדר כ"אדום". אולם ברור שאין הוא יכול להיות זהה ל"תולעת השני" שהייתה בגוון הקרוב לכתום, אלא כדברי רמב"ן "אדום יותר" (לבמדבר ד, ז). לפי המדרשים צבעו היה אדום כשל יין או של דם וכך עולה מהפרשנות הערבית-יהודית למילה ארג'ואן, במשמעות של אדום עמוק, כשל דם קרוש כהה. כל התיאורים הללו מראים ממדובר בגווני אדום-סגול, במיוחד לצבע בורדו.

גוון הארגמן קשור כמובן גם לזיהויו. בתרגומים היוונים לתורה, השבעים ועקילס מתורגם הארגמן ל"פורפורה". בשם זה מתוארים בספרות הטבע היוונית-רומית חלזונות מהסוג Murex, שמהם הפיקו צבע בגוון אדמדם וסגול, ובתנאי הפקה שונים ניתן לקבל גווני כחול היא ה"תכלת".

הרמב"ם בפירושו למשנה (כלאים ט, א) כתב שמדובר ב"ארג'ואן" צבע אדום-בורדו המופק מכנימת הלכה שיובאה מהודו ואילו במשנה תורה פסק באופן כללי שמדובר בצמר הצבוע אדום (כלי המקדש ח, יג).

מהו הארגמן המחייב מבחינה הלכתית ?

הדיון בסוגיה זו  עשוי להיות מנותק מבחינת זיהוי הארגמן ההיסטורי בתקופת הבית הראשון והשני ואינו מחייב לעתיד לבוא. יש להדגיש, שחז"ל והראשונים לא עסקו בזיהוי הארגמן, כנראה משום שאין לדבר משמעות הלכתית. בניגוד להפקת התכלת לשם מצווה, שצריכה להיות מן החילזון (תוספתא, מנחות, ט, טז), אין כל התנייה כזו לגבי הארגמן. אמנם נראה מהירושלמי שמקורו היה מן החי (כלאים ט, א לב ע"א), אך זה רק מציין את מהותו של הארגמן באותה תקופה, כנראה חלזון הפורפרה שההפקה ממנו פסקה בימי הגאונים.  

מהרמב"ם ניתן להסיק שהארגמן  (ארג'ואן)  מתייחס לגוון מסוים של אדום שיכול היה להתקבל מסממנים שונים  והלכה שהייתה מצויה בימיו היא דוגמה ספציפית ומשובחת לקבלת גוון זה. דומה אפוא שזיהוי הארגמן ה'מקורי' אינו מעכב, וההשלכה ההלכתית היא שכול אפשרויות הזיהוי עשויות להיות כשרות. במילים אחרות, נראה שבארגמן ההלכה הקפידה במראית צבעו ולא במקורו, ועל כן ניתן היה להפיק צבע זה מכל סממן איכותי, ובימינו אולי אף מחומר סינתטי. הבחירה בחומרים יקרים היא בבחינת הידור מצווה שראוי להעניק לכלי המקדש.

להרחבה ראו בספרי "הארגמן", בהוצאת מכון הר ברכה.

פרשת משפטים

 "כי יגח שור" (שמות כא כח)

השור נזכר במקרא שמונים פעמים, כינוי לזכר שבבקר ובעיקר ככינוי לבהמה המספקת כוח עבודה בשדה, בדומה לטרקטור של ימינו. זאת בניגוד למונח "פר/ה", בקר שיעודו בעיקר לבשר ונזכר לרוב בקשר לקרבנות. השור בויית משור הבר,  מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה, שהתקיים בארץ ישראל הקדומה. גם השור המבוית לגזעיו ניחן כוח עצום העשוי באמצעות קרניו לנגח ואף להרים ולהטיח בחזקה את הסובבים אותו, כעולה בברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז)

בפרשתנו נזכר השור למעלה מעשרים פעמים בעניינים שונים הקשורים לחיי-היום של האדם בתקופת המקרא. הדבר מעיד שהשור, הנזכר לרוב עם החמור,  היה חיית משק שכיחה וחשובה. לכן הוא התאים לשמש דוגמה אופיינית לאירועים שונים העשויים להתרחש, כמו נזק לרכוש (כא, לג) או גניבה של רכוש (כא, לז), בהלכות שומרים (כב, ט) ואבדה (כג, ג-ה), שמירת שבת (כג, יב) ועוד.

דומה, שהאיזכורים השכיחים ביותר קשורים להלכות נזקים הנגרמים כתוצאה מנגיחת שוורים: "וכי יגח שור את איש או את האשה ומת" (שמות כא כח). דוגמה שכיחה אחרת היא נגיחה של שור  בשור  והתורה עורכת הבחנה בין שור תם לשור מועד (כא, לה-לו).  תופעה של נגיחת שוורים במשק החקלאי ידועה גם בימינו; ניתן להבחין בקרבות המתנהלים בין הפרטים השונים בעדר או בפגיעה קשה בפרות אחרות או אף בתקיפת בני אדם שעלולה לגרום לפציעות חמורות ואף למוות (תופעות אלה קיימות במלחמות שוורים ובמשחקי הרודיאו). לכן, ישנן מקומות שבהם מסירים את קרני השוורים. פתרון יותר מקובל הוא  סירוס הזכרים הצעירים המדכא את הארסיביות שלהם ומאפשר לקבל בהמות בעלות מזג כנוע ורגוע יותר. תופעה זו היתה קיימת (גם לצרכי פיטום, ראו בפרשת אמור) בעת העתיקה ובימינו שכיחה בארצות יבשת אמריקה, שבהם מגדלים את רוב עגלי הבקר לבשר. לכן בימינו, תופעת היזקם של השוורים במקומות אלה היא פחות שכיחה כבעבר. בחברה היהודית הקדומה הקפידו על קיום איסור סירוס מהתורה  (ויקרא כב, כא-כד; בבלי, שבת קי"א ע"א). בשל כך, היזקם של השוורים היה שכיח ביותר ולכן אפוא קיימת לתופעה זו התייחסות נרחבת בתורה ובספרות חז"ל (למשל, משנה בבא קמא ג, יא; ד, א; ה, א).

שוורים

שוורים

פרשת בשלח

פרשת בשלח היא פרשה שכולה בסימן של הנסים שאירעו לבני ישראל בצאתם ממצרים, לקראת הליכה לארץ מובטחת ובלתי נודעת. התמודדות עם מציאות חדשה,  רצופה בתלאות המדבר, המחסור המתמיד במים במזון ובעיקר עם מחלת "קוצר הרוח" והעדר אמונה וכוחות נפשיים בבניית העתיד. כל ההנהגה המתוארת בפרשה היא בדרך של נס, שלעיתים משמשת בערבוביה עם המציאות. חלק מתיאור הניסים שבפרשה  מבוסס על דימויים וסמלים מעולם הטבע של הקדמונים, כפי שנבקש להמחיש להלן.

 

מנין להומאופתיה מן התורה ?

לאחר נס קריעת ים סוף וההתרוממות הרוחנית ושירת הים, מסופר שבני ישראל הולכים במדבר שלושה ימים ולא מצאו מים, עד שהגיעו למקום בשם מרה: " וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה". יש המזהים את המקום עם "ביר אלמֻרה" (הבאר המרה) שנמצאת באזור האגמים המרים באזור תעלת ים סוף. העם צמא ופונה בטרוניה למשה וזועק:

 מַה-נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ  (שמות טו, כד-כה).

הקב"ה אפוא בדרך ניסית "ריפא" את המים והכשיר אותם לשתייה. בזיקה זו מובאים הפסוקים הבאים, שבהם מובטח לעם ישראל שאם ישמרו את מצוותיו: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (כו). התורה אינה מציינת את זהותו של אותו העץ (בדומה לעץ הדעת) אבל הסברה האנושית הפשוטה, שמדובר בעץ עם טעם מתוק שאמור להמתיק את המים המרים או המלוחים ולהתקינם לשתייה. חז"ל מציעים כמה אפשרויות לזיהוי העץ, כמו שורשי תאנים או רימונים (שמות רבה, נ). להלן נביא את דעת התנאים במדרש:

 "ר' יהודה אומר: זה עץ של ערבה,

 ר' אלעזר אומר: זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מעץ זית.

 ר' יהושע בן קרחה אומר: זה עץ הרדפני" (מכילתא דר' ישמעאל ויסע פ"א).

 

עץ זית

עץ זית

ר' יהודה מציע זיהוי שמתאים לתיאור שבתורה; מדובר בעץ הערבה (Salix) הגדל ליד מקורות מים (ויקרא כג, מ). כבר בעולם הקדום הייתה מפורסמת הערבה בסגולותיה הרפואיות. השימוש נעשה בקליפת הערבה שהיא מרה מאוד. הערבה מהווה ציון דרך בפרמקולוגיה הרפואית שממנה לראשונה סונתיזה תרופה במעבדה בשנת 1897, הידועה כמשכך כאבים יעיל בשם אספרין. ר' אלעזר, מביא את עץ הזית, שמסמל את בית גידולו באדמה מנוקזת ויבשה, כפי שעולה מהיונה שמבשרת לנוח על קץ המבול (בראשית ח, יא). אולם  הסיבה העיקרית היא שמדובר בצמח שהיה בתקופתם סמל לדבר המר ביותר. ר' יהושע בן קרחה הולך צעד נוסף ומציע שמדובר בעץ הנקרא בימינו הרדוף הנחלים  (Nerium oleander) שיח הגדל בגדות נחלים, אך רעיל ביותר ומוגדר כסם מות (משנה, חולין ג, ה; בבלי, סוכה לב ע"ב) ובמינון נמוך ביותר משמש לצרכים רפואיים.

המפתיע שבכל הזיהויים הוא שחז"ל הבינו בפשטות שאין המדובר בעץ עם טעם מתוק, אלא ההפך, בצמח מר או אף רעיל. בכך חז"ל ביקשו להעצים את האירוע ולהגדירו "כנס בתוך נס". המילה "נִסָּהוּ" בכפל לשון, ניסיון ובחינה  אך גם במשמעות נס. חז"ל למדו מכך שדרכו של הקב"ה כמרפא נבדלת משיטת הריפוי של רופא אנושי.  על הפסוק "ויורהו עץ" דרשו:  בוא וראה כמה מפורשין דרכי בשר ודם מדרכי המקום, בשר ודם מתוק מרפא את המר אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא מר מרפא את המר… כדי לעשות נס בתוך נס" (מדרש הגדול לשמות, עמ' שיז).

לפי פרשנות  זאת התורה מציגה שיטת טיפול ותפיסת עולם רפואית ופילוסופית המבוססת על העיקרון של "דומה בדומה". שיטה זו מוכרת בשמה "הומאופתיה", מונח יווני: הומאוס=דומה ופאתוס=מחלה. עיקרון זה היה מוכר ליוונים ונזכר בספרי היפוקראס ובספרות המאוחרת. בעת החדשה המציא הרופא והכימאי סמואל האנמן (1755 – 1843) את  תורת הריפוי ההומאופתית, השכיחה כיום בין ענפי הרפואה האלטרנטיבית. העיקרון של ריפוי באמצעות מינון נמוך של מחולל המחלה הוא היסוד הקיים, למשל, בטיפול בהכשות נחשים באמצעות נסיובים שהופקו מארסם או לחיסונים כנגד נגיפים ומחלות שונות.

בין הכאת היאור להכאת הצור

בפעם שניה בפרשתנו מתמודדים בני ישראל שיצאו ממצרים בתלאות המדבר ובמחסור במים לשתייה. העם הוא קצר רוח ותאב להגשמת ההבטחה האלוהית: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶלאֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, ח). המחסור במים גרם לתסיסה בעם והם זועמים על משה:  "וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם… לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז, ב-ג). משה פונה אל ה' ומבקש עצה ודרך להשיב לתלונות העם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". הפסוקים מציינים במפורש, שנלוותה לתלונה המוצדקת של חוסר במים גם טענות של אמונה בעצם קיומו של ה'  וברצון להעמיד את הבטחתו בניסיון.

בתגובה לכך הקב"ה מורה למשה להוכיח את קיום הבטחתו להולכם במדבר בשלום. את כל פעולתו הוא מבקש לעשות בשיתוף עם זקני העדה בפרהסיה, בחשיפה ציבורית גדולה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶתהַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.  הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ה-ו).

יתירה מזאת, ה' מבקש ממשה להשתמש באותו המטה שבו הוא היכה את היאור להכאת הצור. דומה שבכך ביקש באופן סמלי להנגיד בין מצרים לארץ ישראל. היאור מסמל את אספקת המים הסדירה במצרים שאליה התגעגעו המתלוננים (דברים יא, י-יא), לעומת ה"צּוּר בְּחֹרֵב". המונח "צּוּר" (בשורוק) במקרא הוא כינוי כללי לסלע גדול, מצוק, לעיתים חזק (ש"א כד, ג; ישעיהו ב, כא; תהלים פט, מד), בניגוד ל"צֹר" (בחולם) כשם ספציפי לאבן חדה (שמות ד, כה), הזהה כנראה לסלע העשוי מסיליקה (SiO2) הנקרא כך גם בימינו. הצּוּר מסמל את מקורות המים של ארץ ישראל היוצאים מתוך אקוויפר ההר, מעיינות הנובעים משכבות הסלעי ההר הנראים יבשים. במטה שהוכה הנילוס והפכו המים לדם עד "לא יכלו לשתות מימי היאור" (שמות ז, כד). באותה המטה ה' מוציא מהסלע הקשה מים חיים. כמו בסיפור העץ שהמתיק את מי מרה, היה כאן מעשה של נס שבא להפריך את הניסיון של בני ישראל:  "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (ז).

התנהלותו של דור המדבר מתאפיינת לאורך כל הדרך בספקות וחוסר אמונה בקיומו של הקב"ה וביכולו לממש את הבטחתו להעלותם לארץ הטובה. דומה שחוסר האמונה היא לא רק בה' אלא בעצמם, ביכולת שלהם להשתחרר באופן נפשי מעבדות מצרים ולהתמודד עם אתגריה של ארץ ישראל.  הם מתרגלים במדבר להנהגה הנסית, עד כי היא אינה מותירה בליבם רושם עז. דור חדש יקום שילמד שצריכה להיות אמונה גדולה בה' ובאדם עצמו, לדעת שניתן להוציא מים מהסלע ובארץ ישראל גם שמן ודבש: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג; תהלים פא, יז).

סלע צור

סלע צור

פרשת שמות

מי הוא הסנה ?

ההתגלות הראשונה של הקב"ה למשה ובשורת הגאולה מתרחשת במדבר בעודו רועה צאן:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה  וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג, א-ג).

גם לפי שיטת הרמב"ם הסבור שכל הסיפור היה במחזה נבואי (מו"נ ב, ו), הרי שהחזיון רואה משה מעוגן בציור מציאותי כלשהוא. ההנחה המקובלת שמדובר במין צמח שכרגיל נשרף ואילו עתה עולה באש ואינו מתאכל. אולם ניתן להעצים את הנס בכך שהאש דולקת למרות שהסנה אינו אוכל. לפי זה הסנה נמשל לישראל ואילו האש היא מצרים שאינה מצליחה לכלותו.

החוקרים המודרנים עסקו רבות בתיאור הסנה ובנסיון לזהותו. שיטה אחת המוצאת לה סימוכין במתולוגיה הקדומה מצאה לה כביכול סימוכין בכתובת עתיקה (קדם-סינאי) שעליה רשום: "האל ספדו שוכן בתוך נבס". לדעתם היא המקבילה המקראית של  "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז). הם מזהים את ה"נבס" עם הצמח הנקרא בערבית בשם "נבק", עץ השיזף המצוי.

חוקרים אחרים טענו שמדובר בצמחי מדבר שונים שיש להם תפרחת צהובה או אדומה המזכירה כביכול להבת אש, כמו: הרנוג השיטים, טופל אדום, יחנוק המדבר וקרקש צהוב. היה מי שסבר שמדובר בצמח מעלה עשן מדברי, שיש ברקמותיו תרכובות זרחניות דליקות כזיקוקים.  התיזה של חוקרים אלה שמדובר בתפרחת שיצרה בעיני משה אשליה כאלו מדובר באש. אולם יש לדחות הצעות אלה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא עקרונית, את הסיפור המקראי יש לקבל כפי שהוא, מי שמבקש "לנטרל" ממנו את הפן הניסי עוקר ממנו את מהותו ומחמיץ את הסיפור המקראי. להבדיל, משול הדבר למי שקורא ספרות של מתולוגיה יוונית ומבקש להוציא ממנה את גיבורי הפנתאון שלה. הסיבה השניה היא, שהמקרא מתאר את משה כרועה צאן. לא יתכן,  שמי שמכיר את המדבר ואורחותיו ילך שולל, מתפרחות צמחים שיתעתעו אותו. יתירה מזאת, כאשר הוא חש שמדובר בחזיון מוזר כתוב במפורש שהוא התקרב לראותו.

לעומת דעות החוקרים המודרנים,  מי שיבחן את כל מסורות הזיהוי העתיקות ביותר יגלה שקיימת הסכמה חד משמעית לזיהוי הסנה. לצורך כאן נביא את המדרש המאלף הבא:

  מתוך הסנה –  שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה:  מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה ? א"ל: אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני ?… ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה, בלבת אש" (שמות רבה, ב).

מדובר כאן במדרש פולמוסי, בין גוי (פגאני או נוצרי) ובין חכם יהודי. אין מחלוקת בניהם לגבי זיהוי הסנה, אלא רק בשאלה מדוע התגלה הקב"ה דוקה בו. הגוי יוצא מנקודת הנחה שהאל יכול להתגלות רק במקום בו שוכנים עצים גדולים כחרוב וכשקמה, על פי התפיסה האלילית הקדומה (למשל הושע ד, יג; יחזקאל ו, יג). לעומת זאת, החכם היהודי משקף את התפיסה היהודית שהקב"ה אינו מוגבל ונמצא בכל מקום, אף במקום השפל ביותר. הסנה אפוא משמש כסמל לעץ נמוך ופחות ערך. לצורך זיהוי מוחלט של הסנה נוכל לנתח את המשך הדימויים של הסנה במדרש. להלן נביא את חלקם בטבלה:

הסנה כמשל ישראל כנמשל תכונות הסנה
 מה הסנה שפל מכל האילנות כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים צמח נמוך, שפל, פחות ערך
  מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה כך ישראל גדר לעולם צמח משוכה, מתאים כגדר
  מה הסנה הזה גדל על כל מים כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים צמח בעל זיקה למים
מה הסנה הזה גדל בגינה ובנהר כך ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב צמח הגדל בתרבות וגם בר באזורי מים
מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים, צמח קוצני, בעל פריחה של וורד
מה הסנה הזה כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש וכשהוא מוציאה מסתרטת כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה כשיצאו יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה צמח קוצני ביותר, עם קוצים מאונקלים, חד כיוונים.

מכל הצמחים הגדלים במרחב שלנו ישנם רק מועמדים ספורים המתאים לזיהוי הסנה, כמו הצלף הקוצני. אולם רק צמח אחד עומד בכל הקריטריונים והוא הצמח המכונה בימינו פטל קדוש (Rubus sanguineus). מדובר בשיח קוצני ביותר היכול לשמש כמשוכה יעילה, בעל זיקה למים ונושא בגבעוליו ובעלעליו קוצים חדים מאונקלים. מדובר בצמח ממשפחת הוורדניים, מאופיין כמו כל וורדי הבר בחמישה עלי כותרת בגוון וורוד-סגול. זה תואם גם למשל המשווה בין   בין אשכולות פרותיו של הפטל הפחותים בערכם מאשכולות הגפן:

  תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא ישא בת עם הארץ – משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל (בבלי, פסחים מט ע"א).

יתירה מזאת, כל התרגומים הקדומים מסכימים שמדובר בצמח הפטל: בתרגום השבעים היווני – batos ובתרגום הוולגאטה בלטינית rubus ובחיבורו של אסף הרופא. אגב,  גם הנוצרים מזהים צמח זה עם ה'סנה', והם מטפחים אותו במסורת עד היום במתחם כנסיית סנטה קתרינה שבסיני.

הסנה והר סיני– אין מקום ללא שכינה

הפסוקים  מציינים שכל ההתגלות בסנה היתה באזור "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". הפרשנים כבר עמדו על הקשר אטימולוגי שבין ה"סנה" ל"סיני" (למשל, פרקי דרבי אליעזר, פרקים מ-מא). הזיהוי עם צמח הפטל שהוא גדל בזיקה למים נתמך בפסוקים אחרים המתארים במפורש כיצד הושלך עפרו של עגל הזהב למקורות המים שהיו למרגלותיו של הר סיני  (שמות לב כ; דברים ט' כ"א).

כפי שהסנה משקף את ההשקפה שאין מקום פנוי בלי שכינה כך גם הר סיני. ישנו מדרש מאוחר, מפורסם מאוד המציג גישה זו:

 הביט הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שראוי ליתן תורה עליו ולהשרות שכינה עליו כהר סיני. ומפני מה זכה הר סיני לכל זאת ? מפני שהשפיל את עצמו, שכשראה שהר חרמון והר שריון היו מתגרים זה עם זה:  זה אומר עלי ישכון !  וזה אומר לא  ! כי אם עלי ישכון ! אז כשראה סיני שהיו מתגרים זה עם זה והגביהו את עצמן השפיל הוא את עצמו. ולפיכך ראה הקדוש ברוך הוא בשפלותו והשרה שכינתו עליו, שהאלהים רם ונשא ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 452).

המסר שעולה מהמדרש הוא שהופעת האל ומעמד קבלת התורה אינו צריך להתרחש בהר גבוה כמקובל בתפיסה הפגאנית. הקב"ה באופן מכוון בחר בהר קטן ושפל, שאינו מפורסם ואינו בולט בנוף – כי אין מקום ללא שכינה. יתירה מזאת, בניגוד לאתרים מקראיים אחרים, הר סיני לא זכה לזיהוי ספציפי ולא התקדש ביהדות.

המדרש הנ"ל מסופר לנו כבר בגן הילדים, הוא למעשה משקף פולמוס עמוק של היהודים כנגד הנצרות, שקדשה במאה הששית לסה"נ את אזור ג'בל מוסא שבהר הגבוה בסיני, כהמשך לאתר פולחני פגאני קדום. כל המבקר בפסגת ההר העשוי מסלעי גרניט אדומים, בעיקר בעת הזריחה שקרני השמש הלוהבות והערפל האופף את ההר יכול לקבל תחושה של  מעין המעמד  הנזכר במקרא (שמות כד טו-יח). "גושפנה" לזיהוי זה היתה עם עלייתו של הרב שלמה גורן לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים, שם תקע בשופר: "חשתי תחושה גדולה וחזקה של פעמי היסטוריה. זו הפעם השנייה בהיסטוריה שתוקעים בשופר על הר סיני" (בעוז ותעצומות, עמ' 251 – 252).

למעשה עד היום החוקרים הציעו כחמש עשרה הצעות זיהוי שונות למיקומו של הר סיני: באזור הנגב, בצפון סיני, במרכז סיני ובדרומו, בהרי אדום ובחצי האי ערב. כל כל שלל הזיהויים, כמו של הר כרכום, אופנה מחקרית, הן בגדר השערות ללא כל ביסוס ממשי. זה מוכיח אפוא שהפסוקים במקרא בהקשר לכך הם עמומים, כנראה באופן מכוון.  מקומו של הר סיני לא נודע, כנראה על מנת למנוע מהמוני העם להפוך אותו למקום פולחן עם סממני עבודה זרה, בדומה למה שקרה עם אתרים אחרים.

אבני הסנה מהר סיני

בימי הביניים התפתחה מסורת המזהה את הסנה עם סוג של אבנים מופלאות שעליהם היו חקוק דמות צמח הסנה. כך למשל, כתב ר' משה נרבוני, בביאורו למורה נבוכים:  

דע כי הר סיני העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר עליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה, כמו שנגלה השם למשה מתוך הסנה. ואחד מנכבדי ברצלונה מבני חסדאי הביא עימו מהאבנים האלה והראם לי אחד מתלמידי בני משפחתו. וראיתי בו הסנה מצוייר בתכלית הציור, ציור אלהי, בגוון מתחלף לגוון האבן. ושברתי האבן לחצאין ונמצא הסנה מצוייר בשטח כל חלק וכן חלקתי כל חלק לחצאין… ועדיין הסנה בהם ונפלאתי מזה… 

תיאור דומה מופיע בעוד מקורות יהודים והיא מופיעה גם בקרב הצליינים הנוצרים שביקרו בהר סיני, וכן במקורות ערבים אחדים. כשביקרתי בהר הגבוה בסיני לפני שנים רבות, עדיין ראיתי כיצד נערים בדואים מוכרים את "אבן הסנה" ורכשתי מהם כמה. אכן, רואים עליהם צורת של צמח, שנותרת בהם גם לאחר שבירתם.

מדובר בתופעה גיאולוגית הידועה בשם "אבני מנגן" (דנדריט) הנפוצה באזור ג'בל מוסא. כלומר, התגבשות מינרלים בתוך סלע הגרניט בצורה של צמח מסועף. התופעה המופלאה שלהבה את דמיונם של הצליינים שזיהו אותו עם הסנה של הר סיני (ראו מאמרם של ישפה, קתדרה, מס' 48, עמ' 3-8; עמר, קתדרה מס' 52, עמ' 181 – 182).