פרשת פקודי

זיהוי אבני החושן

שנים עשר אבנים היו משובצות על החושן, שהיה מונח על האפוד של הכהן הגדול (שמות כח יז-כ; לט י-יג).  סוגיית זיהוי אבני חן הנזכרות במקורות הקדומים היא מהקשות והסבוכות ביותר. אנו מציעים להתמקד בפרשנויות הקדומות ביותר שבידינו, של תרגום השביעים ותרגום אונקלוס, שמשמרות חלק מ"זיכרון המקדש".

ניתוח המקורות מורה שמדובר ברשימת אבני החן היקרות והמוכרות ביותר בעולם הקדום, כחלק מפאר המקדש (ישעיה ס, יג). כך גם העיד יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים: "גם בחושן היו שתים-עשרה אבנים יוצאות מן הכלל בגדלן וביפין, שאין הבריות יכולים לרכשן כתכשיט מחמת מחירן המופלג" (קדמוניות 166 – 167).

ממצא ארכיאולוגי של אלפי אבנים ובחינת מכרות אבני החן בתקופת המקרא ובית שני מראה על שכיחותם של כעשרים סוגי אבנים לכל היותר, בניגוד למגוון מינרלים הידועים בימינו ובחלקם הגדול מיובא מיבשת אמריקה. נתונים אלה ועוד מסייעים בבחינת מידת סבירותם ההיסטורית של הפירושים השונים. למשל, ה"אודם", הראשונה שברשימת אבני החושן מזוהה בוודאות עם  קרנליאן (Carnelian), מינרל ממשפחת הקוורץ בגוון אדום-כתום ומהווה כשליש מהממצא הארכיאולוגי בארץ ישראל וסביבותיה.

בין האבנים נחשבו כיקרות בתקופת המקרא נכללים  קרנליאן, אגת, אמתיסט, גארנט, המטייט,   ג'ספר, לזוריט, מלכיט, אוניקס, אוליבין, טורקיז וקריסטל ומיני קוורץ נוספים. לכך ניתן להוסיף את הענבר (שרף עצים מאובן). אם נקבל את ההנחה שלא הייתה זהות בין כל שתים עשרה אבני החושן, הרי שסביר שחלק מאבנים אלה הן המועמדות העיקריות לזיהויים, וכל מה שנותר  הוא לייחס לכל שם את האבן המתאימה.

בימי הבית השני נמצאו מרחבי כריה חדשים של מכרות בריל במצרים ויובאו אבני חן מהודו וסרילנקה.  חלק מהן נזכרות בתרגומים ביוונית ובארמית, והן: אקוומרין ואזמרגד,  קורונדום כחול, אופל וכן פנינה ואלמוג. ממצא זה וראיות נוספות מוכיחות, למשל, שה"יהלום" המקראי אינה אבן  הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים ורק מאז היה שכיח כאבן חן מלוטשת. 

זכיתי להימנות בצוות מחקר שבדק כחמישים אבני החן מפרויקט סינון עפר שהוצא מהר הבית. להלן כמה דוגמאות שנמצאו ופרטים על מקורם לאור המחקר ההיסטורי:   אבני קרנליאן שכנראה הובאו מתימן, הענבר ממוצא אורגני שמקורו בבקע הירדן והים הבלטי. אבני הלפיס לזולי הגיעו מאפגניסטאן ומזוהים עם ה"ספיר". ממצא נדיר הוא אבן האופל שמקורה בהודו. מקור השם הוא מסנסקריט   (upala)ופירושו "אבן טובה".  האופל וג'ספר צבעוני (Jasper), שמאופיינים ברב-גוניות, הם המועמדים לזיהוי ה"ישפה" שבחושן.

על אבני החושן היו  חקוקים שמות שבטי ישראל, סמל לאחדות המשמרת גם את הזהות והתכונה של כל אחד מהם:  "גוון האבנים ההם כפי גוון מדותיהם למעלה, כי ראובן הרומז למדת הדין אבנו אודם, ובנימן הכלול מכל המדות אבנו ישפה, שהיא כלולה מגוונין הרבה" (רבינו בחיי לבראשית מט).

להרחבה: ז' עמר,  החן שבאבן: אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, מכון הר ברכה תשע"ז

פרשת תצוה

קטורת הסמים

בכל יום הקטירו במשכן ובמקדש את קטורת על גבי מזבח הזהב, בבוקר ובין הערביים. בתורה נזכרו במפורש רק ארבעה מרכיבי הקטורת: "קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה" (שמות ל,  לד). ממסורת חז"ל עולה שהקטורת הכילה למעשה אחד עשר סממנים (כריתות  ו ע"ב). חלק ממרכיבי הקטורת מזוהים בוודאות וחלק נתונים לפרשנויות אחדות. מכל מקום, מדובר בבשמים החשובים והיקרים ביותר בעולם הקדום. התקנתם יחדיו ביחסים שונים מכונה בשם "פיטום הקטורת", מלאכה שדרשה מיומנות  מקצועית גבוהה  – "מעשה רוקח". בימי בית שני היו ממונים על כך משפחת אבטינס, ששמרו על מלאכתם כסוד מקצועי (ירושלמי, שקלים מט ע"א). להלן זיהוי הסממנים הנזכרים בתורה:

  • נטף – מכונה בלשון חז"ל בשמות:  צרי, קטף ואפרסמון. מזוהה עם הצמח הצמח Commiphora gileadensis, שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו. הוא נמכר כשמן ריחני שנחשב ליקר ביותר בעולם בשלהי בית שני. גדל בנאות המדבר: ביריחו ובעין גדי. לאחר כאלף וחמש שנה שנעלם מארצנו הושב בשנים האחרונות לארץ ישראל.
  •  שחלת – מכונה בלשון חז"ל בשם "צפורן". לפי מסורות קדומות אחדות מדובר במכסה הקרני  (operculum)  של מיני חלזונות מסוימים, שנראים כטפרים. הם מכילים חומרים ארומטיים, אולם לצורך ניקוי שיירי הבשר של הקונכיה ניקו אותה לפני כן באמצעות חומר ניקוי שנקרא "בורית כרשינה". סממן זה נקרא במקורות הקדומים בשם "צפורני הבושם" ובשימוש עד היום בחברות מסורתיות.
  • ג.         חלבנה – מזוהה עם שרף המופק מצמח כֶּלֶך החלבנה (Ferula galbaniflua)   הגדל כיום באזור איראן. מהצמח מפיקים שרף לבן חלבי (ונראה שמכאן שמו), שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק.
  • לבונה –   מזוהה בוודאות עם העצים מהסוג Boswellia sp., הודות לשימוש פעיל ורציף המתקיים בה עד היום בחברות מסורתיות רבות. השרף הלבן המופק מהעץ נקרש לגרגרים בגוון צהבהב.  הלבונה יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא (ישעיה ס, ו; ירמיה ו, כ). עד היום גדלים עצי הלבונה המכונים בערבית בשם "לבאן" בדרום תימן ובמזרח אפריקה.

פירוש המילה "קטורת" נגזר מהשורש קט"ר – העשן העולה משריפת הסממנים על גבי הגחלים הלוחשות. קטר בארמית הוא גם לשון "קשר" וחיבור. סגולתה של הקטורת לחבר בין שמים לארץ, בין חומר לרוח, בין קודש לחול  ובין כל בני האדם. זה ההסבר למקומה של שרף החלבנה בקטורת,  שריחו אינו נעים ובעל חריפות עזה. אולם מסתבר שיחד עם שאר מרכיבי הקטורת הוא דוקא מחדד ומטייב את הריח. זה היסוד למאמר חז"ל: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו ע"ב).

פרשת בא

לדמותו של הכלב במקרא

הקב"ה מבטיח בפרשתנו שבעת יציאת מצרים "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז). במאמר זה נעמוד בקצרה על משמעותו של ביטוי זה  ועל רקע מעמדו של הכלב במקרא.

הכלב נזכר במקרא 32 פעמים, מבעלי החיים השכיחים ביותר בסמוך למשכנות האדם.  מוצאו של כלב הבית Canis lupus familiaris)) הוא מהזאב, אם כי לאחר תהליך ביות ממושך הם נחשבו למינים שונים:  "הזאב והכלב… אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה" (משנה, כלאים א, ו). במצרים העתיקה כבר היו ידועים גזעים שונים, אף כחיות מחמד ולציד.

המקרא מזכיר העלאת קרבן כלב כדבר משוקץ (ישעיהו סו, ג ). פולחן הכלבים היה רווח בתרבויות הזרות בתקופת המקרא. הרודוטוס מציין כיצד המצרים היו קוברים את הכלבות בתיבות קדושות. בסטירה יוונית  שנכתבה על הפולחן המצרי נאמר: "אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות, כשאני תופס אותה גונבת מזונות". עדות לפולחן זה, נמצאה למשל בחפירות באשקלון. מאות רבות של קברי כלבים שנקברו בתשומת לב קפדנית וכל הסימנים מראים שהם היו מקודשים לאוכלוסייה הנכרית.

אולם בתרבות הישראלית הקדומה לא נהגו לטפח את הכלב לצרכים אלה. הוא לא נחשב למבוית במלוא מובן המילה. היחס אליו במקרא היה לרוב שלילי ושימש כביטוי של בוז ופחיתות כבוד: "מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב" (מל"ב ח, יג), "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (שמ"ב ג, ח ) או "הַכֶּלֶב הַמֵּת" (שמ"ב ט, ח; טז, ט). כרגיל הוא נחשב, כמפגע רע בסביבת האדם, כחיה רעה למחצה ובמקרים מסוימים תכונה זו נוצלה להנהגת הצאן ושמירתו: "לשית עם כלבי צאני" (איוב ל, א).

  תופעה שכיחה הייתה מציאותן של להקות כלבים משוטטים בחוצות הכפרים ובסביבות הערים. המפגש עם "כלבים עזי נפש" (ישעיהו נו, י-יא) עלול היה להיות מסוכן: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (תהלים כב, יז; כא). נהגו להרחיקם ולהתגונן מפניהם במקלות (שמ"א יז, מג ).  קול נביחותיהם המציקות נשמעו למרחוק: "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תהילים נט, ז). הכלבים המסתובבים ניזונו  משיירי מאכל אדם, כמו נבלות: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל).  בתיאורי פורענות וביזיון הם מופעים כאוכלי פגרי אדם ומלקקים את דמם  (ירמיהו טו, ג; מל"א יד, יא; כב, לח ועוד).

 על רקע זה יש להבין את הפסוקים בפרשתנו, שבהם מתואר הניגוד שיהיה בין קולות הזעקה של המצרים לנוכח פגרי בכוריהם: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובין התנהגותם הכנועה והשקטה של הכלבים: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ו-ז).  דימוי זה מתייחס לשרבוב לשונו של הכלב ובהשאלה לפיו הפעור בעת פעולת הנביחה או הנשיכה  או אולי אף לסימני הכלב השוטה החולה בכלבת: "פיו פתוח, רירו יורד" (ירושלמי יומא ח, ה). התנהגות הכלבים המאופקת בעת יציאת מצרים מתוארת בגדר תופעה נסית, שיתכן גם באה להראות, שאפילו הכלבים שנחשבו בקרב ישראל לבריות שפלות, הבינו את גודל השעה.

פרשת שמות

גֹּמֶא

סיפור הצפנת משה על ידי אמו מתרחש בנוף צומח המים של הנילוס: "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב, ג).

 השם גֹּמֶא הוא שם קיבוצי לצמחי מים מובהקים שונים: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח, יא).    הוא גדל בסמוך ל"קנה" (ישעיהו לה, ז)  וקרוב אליו בשיכול אותיות השם "אגמון" (ישעיהו יט טו ועוד). שמות אלה נובעים מהשם אגם, במשמעות מקווה מים (שמות ח, א). מכאן נגזר שם הפועל שבו השתמש עבד אברהם בפנייתו לרבקה:  "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז).

במיוחד שם זה מתייחס לגומא הפפירוס (Cyperus papyrus) שהיה ידוע בשם "מתנת הנילוס". לצמח זה גבעול יחיד גבוה שבראשו תפרחת סוככנית גדולה. הגבעול עבה; קליפתו ירוקה וליבתו לבנה וספוגית המשמשת כרקמת אִוורור. לצמח  היו מגוון שימושים כמו ייצור כלים, כמו תיבת משה ואף להכנת סירות: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם" (ישעיהו יח, ב).

במקורות חז"ל נזכרו מוצרים שונים מהגומא, בגדים, מחצלאות וכלים שונים, בשמות:  "כלי פפיר" או בשם "גמי". כך למשל, הוא נזכר בקשר לסימון פירות הבכורים: "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה…   קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים" (משנה, ביכורים ג, א).

השימוש המפורסם ביותר היה לצורך תעשיית חומר הכתיבה – הוא הפפירוס. את ליבת הגבעול היו חותכים לרצועות דקות ומניחים זה על גבי זה בשתי וערב, כובשים בלחץ ומחליקים עד שהתקבל גיליון שעליו היו כותבים. חומר זה נקרא בלשון המשנה "נייר" והוא שימש גם לאריזה ועטיפת מוצרים שונים, למשל: "ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח"  (ביצה ד, ה).

ימת החולה היא אזור תפוצתו הצפוני בעולם ואף בה התקיימה תעשייה של מוצרים מגומא הפפירוס. על בני נפתלי שהתנחלו על שפת ימה ועסקו במלאכת הנייר דרשו חז"ל:  "שהיו פותלין את עבודת הניר" (בראשית רבה צד, כד). מלאכת ייצור מחצלאות מגמא הפפירוס התקיימה באזור זה עד לראשית המאה העשרים. תושבי האזור היו קוטלים את הגבעולים ואוגדים אותם לחבילות, שהיו צפות על פני המים ועליהן שטו בסבך הימה. תיאורים אלה זכו לתיעוד מצולם וממחישים באופן ריאלי וחי את המקראות.

נחזור לתיבת משה,  חז"ל כבר עמדו על כך שהיא נעשתה מהגומא הגמיש, שיכול לעמוד בטלטולי זרימת מי הנילוס ובהתנגשות בעצמים נוקשים:  "דבר רך יכול לעמוד לפני רך וקשה" (שמות רבה א, כא). אין זה מיקרי, שסיפור צמיחתו של מנהיג ישראל התרחש במי הנילוס ובכלי מגומא הפפירוס, ששימש את סמלה של מצרים התחתונה. כבר בתחילת דרכו של משה היתה קריאת תגר על פרעה ואלהי מצרים: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט ג). משה נקרא על שם העבר והעתיד: "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"  (שמות ב, י)  והוא עתיד להנהיג את גאולת ישראל בהכאת היאור ובקריעת ים-סּוּף.  

פרשת ויקהל – פקודי

עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.

פרשת תצוה

 "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט, ב)

את כל המנחות הכינו מסולת שנעשתה רק מהחיטה, המשובחת מכל שאר מיני הדגן, כפי שלמדו חז"ל:

אתה אומר סולת מן החטים או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: "סלת חטים תעשה אֹתם" (ספרי פנחס קמב; הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב,ב).

מין החיטה השכיח ביותר בעולם הקדום במזרח התיכון חיטה קשה (Triticum durum) הידועה בשם  חיטה הדורום, בעוד החיטה רכה (T. aestivum) הידועה גם בשם חיטת הלחם הייתה נדירה.   הרוב המוחלט של הממצאים הבוטניים–ארכיאולוגיים (הכוללים מאות רבות של אתרים) הם ממין זה. למעשה, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, רוב זני החיטה המקומיים היו של חיטה קשה.

חיטת הדורום היא משובחת לאפיית לחם היכול לשמור על טריותו ולא להתקשות במהירות.  רקמת המזון שבגרגיר (אֶנְדּוֹסְפֶּרְם) הוא בעל מרקם זגוגי, עשיר בחלבון, גורם המשפיע על כושר הדביקות (גמישות ומתיחות) של העיסה. הטחינה של זני החיטה הזגוגית וניפוים קלים יותר. הקמח המתקבל מהם הוא גריסי (לא דק), פזיר ואינו נמרח, בעל השתמרות גבוהה (סופח פחות לחות ועמיד בפני טמפרטורה גבוהה), אך בשעת לישת הבצק הוא סופג יותר מים ותפוקת הלחם ממנו גדולה מזו שמן הקמח הדק. מיני החיטה הזגוגית מצטיינים גם בכושר אפייה גבוה משל זני החיטה הבלתי-זגוגית.

כל המנחות נעשו מסולת מובחרת.  עקרונית, היא באה מחיטים שגדלו בשדות בעל על קרקעות פוריות ולא כחושות שעברו מחזור זרעים, כעולה ממקורות אחדים, כגון מן המשנה:

וכלן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? מכמס ומזוניחה [גרסה אחרת: מכמש וינוחה] אלפא לסולת. שניה להם — חפרים בבקעה. כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית אילן. ואם הביא — כשר. כיצד הוא עושה? נרה בשנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת הרבה (משנה מנחות ח, א—ב; תוספתא מנחות ט, ב).

הממצאים הארכיאולוגיים שופכים אור על הרישה של המשנה. על חותם לחם עשוי עץ מימי בית שני חרותות שתי מנורות ובצדי רגליהן חרותות האותיות העבריות שב, האות היוונית אלפא (A) ועוד אות לא מזוהה, ואפשר שמדובר בקיצור של המילה "שביעית".  האות היוונית אלפא משמעותה מסוג א כמובא במשנה- "אלפא לסולת"]. ואף על פי שמשמעותו של חותם זו אינה ברורה, הוא מלמד על ההקפדה שהקפידו על איכות הדגניים ומצוות השמיטה בימי בית שני. חריתת שתי המנורות היא כנראה מעין "תו כשרות" מוכר של נחתומים פרטיים שמכרו לחם על פי תקן האיכות ודרישות ההלכה שהיו מקובלות במקדש. קהל היעד היה מן הסתם "חברים" שהקפידו לאכול לחם בטהרה בדרגת הקדושה של לחם המנחות שבמקדש.

הכנת הגרגירים לסולת

תהליך הכנת הסולת היה מורכב ומתואר במקורות משלהי בית שני. לאחר שאותרו מיני החיטים המשובחים להכנת הסולת, הם עברו תהליך ראשוני של ברירת גופים זרים וגרגירים פגומים וסילוקם מתוכם, הוצאת קליפות הגרגירים, טחינת הקמח וניפויו, ובדיקת איכות הסולת בידי גזבר בית המקדש. שלבים אלה, שתוארו במקורות בעניין מנחת העומר, נכונים ברובם גם לשאר המנחות (חוץ מלתיתה):  "היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל הגזבר" (תוספתא מנחות ט, ג).

בעת העתיקה, נחשב לחם לבן למשובח ולמהודר (ואף לבריא ביותר) משאר מיני הלחם. לצורך קבלת פת נקייה היה צורך לרכך את הקליפה על ידי הרטבתה במים והסרתה מגרעין הדגן בשלמותה, תהליך המכונה לתיתה. ההרטבה גורמת לסובין להיות גמישים, כדי שלא יישברו לחתיכות קטנות במהלך הטחינה או הגריסה וכדי שיהיה אפשר להפרידם בנקל משאר חלקי האנדוספרם (רקמת המזון שבגרגיר). מדובר בתהליך הכרחי לקבלת קמח נקי, כמאמר התלמוד: "אי אפשר (פת) נקיה בלא לתיתה" (בבלי פסחים מ ע"א).

אולם מאחר שרוב המנחות מוגדרות כ"מצה" לא ניתן היה להרטיבם  במים ולכן הסירו את קליפת הגרגרים בתהליך ידני ממושך של שפשוף ובעיטה: "כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים" (משנה מנחות  ו,ה), בסדר ובקצב מסוים, "שף אחת, בועט שתים. שף שתים, בועט שלוש" (בבלי מנחות עו ע"א). לדעת רש"י, השיפה היא 'שפשוף בכף היד', והבעיטה 'שפשוף באגרוף'; ואילו לדעת הרמב"ם, השיפה היא 'שפשוף בידיים בכוח' כדי להסיר את האבק שעל הגרגירים, והבעיטה היא 'דריסה ברגל' לקילוף הקליפות. ייתכן שבעת השיפה התלחלחו הגרעינים עקב הזיעה המופרשת מכף היד או מן החום שהופק מן הידיים והדבר גרם להתעבות הלחלוחית הנמצאת בגרגירים, ונוצר למעשה אפקט הדומה ללתיתה.

לאחר תהליך השיפה, טחנו את הגרגירים ועשו מהן סולת. נראה שטחינת גרגירי החיטה נעשתה כמו במנחת העומר "ברחים של גרוסות",  כלומר לא בטחינה למרכיבים דקים אלא לגריסים גסים. בתקופה הרומית הטחינה נעשתה לרוב ברחיים עגולים, המכונים "רחיים של חמור",  בעלי שכב חרוטי קטן ורכב בצורת גליל חלול שהורכב על השכב. גם חלקו העליון של הרכב היה בדמות חרוט, ושימש כמשפך לגרעינים שהוכנסו לתוך הרחיים בתנועה סיבובית כלפי מטה אל בין השכב לרכב כדי לטחון אותם. הרחיים העגולים הונעו על ידי בהמה או בכוח אדם, ותפוקתם רבה מרחיים רגילים, והעבודה בהן פחות קשה. אולם דומה שהיתרון העיקרי שלהם הוא האפשרות לקבוע ולשנות את המרווחים בין השכב לבין הרכב ולהתאים אותם לגריסת גרגירי החיטה לחלקיקים גסים, דהיינו לסולת הרצויה ומעטה בחומר קמחי דק. "רחיים של חמור" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם, כגון הרחיים מפומפי, ואף באתרים רבים בארץ-ישראל מתקופת המשנה והתלמוד, כגון בכפר נחום, בגמלא, בהר גריזים, בחמת טבריה, בחורבת סומקה (כרמל) ובעין גדי.

את החיטה הגרוסה ניפו באחת-עשרה נפות. לדעת ר' שמעון, אין מספר הנפות מחייב והעיקר הוא שתהיה התוצאה ראויה, סולת מנופה היטב ראויה לאפייה (משנה מנחות ו,ז). מאחר שהתצרוכת השנתית של סולת להכנת לחם הפנים הייתה רבה ויקרה, התירו לרכוש אותה מסוחרים שהתמחו בעשייתה.  שערי הסלתות והשמנים למנחות והיינות לנסכים נקבעו אחת בחודש, ואסור היה לספקים להעלות את מחירם בין הפרקים, אך אם הוזל השער, נדרשו לספק את הסחורה במחיר הזול (משנה שקלים ד,ט).

בניגוד לדעה הרווחת, הסולת אינה קמח לבן דק אלא דווקא בקמח הגס הנשאר בנפה, כעולה מהגדרת הנפה במסכת אבות: "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת" (משנה אבות ה,טו). וכן עולה מן הירושלמי:  "המרקד – קמח מלמטן וסולת מלמעלן" (שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). סולת עשויה אפוא בעיקר מגריסי חיטה, גרגירים כתושים באופן גס ובלא מעטפת הזרע.  המטרה העיקרית של הטחינה והניפוי הוא להפריד בין הסובין לבין האנדוספרם. תהליך הניפוי גורם להגדלת הכמות היחסית של החלבון ולהסרת חלק ניכר מן ההרכב העמילני, הנראה כעפרורית לבנה. היתרון של קמח עשיר בחלבון (גלוטן) הוא ביצירת רשת גלוטנית חזקה ויציבה המאפשרת בסיוע חומרים מתפיחים כושר אפייה טוב יותר של העיסה, כלומר תפיחה ומתיחות רבה של הבצק מצד אחד, וכחומר מְתַחְלֵב (אמולסיפייר) הגורם לחיזוק דפנות הבועות שבעיסה מצד שני, כדי שלא יצטמק הלחם כשהוא מתקרר בתום האפייה.  הסולת מוכרת כיום בשם סמולינה (semolina), מונח איטלקי שמקורו בלטינית עתיקה (simila), ומשמעותו 'קמח משובח'. כדי לוודא שהסולת המיועדת למקדש היא משובחת, טריה ללא תולעים ושאחוז המרכיב העמילני הלבן בה קטן יחסית, היה הגזבר הממונה בודק את איכותה, כעולה מן המשנה: "כיצד הוא בודק? הגזבר מכניס את ידו לתוכה, עלה בה אבק — פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה – פסולה (מנחות ח, ב). סולת שהתליעה הייתה מוחזרת לספק והוא היה חייב לספק למקדש סולת אחרת (משנה שקלים ד,ט).

ראוי לציין, שתהליך הכנת הסולת (קוסקוס) במיכון המודרני בימינו הוא דומה; הסרת הסובין, טחינת הגרגרים  לגריסים קטנים שעוברים סדרה של ניפויים. מדובר במוצר משובח, סמל למי שנבחר בקפידה, כמובא במדרש: "ואקח מכם שנים עשר אנשים –  מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם" (ספרי, דברים כא). מנחת הסולת הנעשית עם שמן – "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב) היא ביטוי מושאל המכוון למיטב והמובחר שבו.

להרחבה

ד' עמית, "חותמות לחם יהודיים", בתוך לחם  בקרב דתות ועדות בארץ (נ' בן-יוסף עורך), מוזיאון  ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' 168–169

ז' עמר, חמשת מיני דגן, הר-ברכה תשע"א.

פרשת תרומה

"ומאין היה להם במדבר"?

פרשת תרומה פותחת ברשימת מוצרי היוקרה של העולם הקדום. היא מכילה מוצרים יקרים, מעולם המתכות (מטלורגיה), הצבענים, הטקסטיל והעורות, עצים משובחים לבניה, סממני בושם וקטורת ואבני חן. לתהליך זיהויים ושימושם תרומה חשובה ללהכרת התרבות החומרית הקדומה.

  וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי .וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (שמות כה, א-ז; לה ד, ט).

אחת השאלות המסקרנות היא מנין היה לבני ישראל חומרים אלה ? בשאלה זו התחבטו כבר הקדמונים. חלק מהתשובות נרמזות בתורה עצמה. כבר לפני יציאת מצרים מובא: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). דומה שהיתה כאן גם כוונה לעתיד. יתירה מזאת, חלק מהמוצרים נלקחו שלל מחיל פרעה, כפי שמעיר המדרש: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב –  אמר להן הקב"ה: אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם… (תנחומא, תרומה, ה).

אשר למוצרים הנילווים לקרבנות כמו סולת, שמן ויין ישנה מחלוקת בקרב התנאים האם הציווי לקרבן עולה נהג בכלל בפועל במדבר:  "רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה" (חגיגה ו ע"ב). שאלה זו עקרונית גם לגבי הדלקת המנורה, הסדרת לחם הפנים והקטורת (ראו בהרחבה שו"ת הרשב"ש, סימן נז). לדעת אבן עזרא, בני ישראל לא נדרשו לכמויות גדולות של מוצרים, מפני שהם הקריבו עולות בפועל רק חמישים ימים במדבר סיני, להלן חלק מדבריו:

"כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ, ד), כי בקדש היה, ושם בישוב קנו. ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב" (אבן עזרא הארוך והחזקוני, שמות כט, מב).

אבל עדיין, נשארה בעינה השאלה לגבי המוצרים שמהם נבנה המשכן. אשר לעצי השיטים נדרשו חז"ל לשאלה "מהיכן מצאו אותו לשעה ?" והביאו לכך סברות רבות. סוגיה אחרת הוא המקור של הצבענים היקרים, כמו "תכלת ארגמן ותולעת השני". ר' דוד בן זמרה העלה סברה מעניינת:

…ושאלת ומהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצוד…וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף, שהרי אין בין ים סוף להר סיני, אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש, לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו (שו"ת הרדב"ז, ב, תרפ"ה).

בהנחה שהתכלת מופקת מחלזונות הארגמונים, הרי שלמעשה תעשיית הצביעה מהם התקיימה לאורך החוף הצפוני של ארץ ישראל ולבנון. יחד עם זאת, ישנם ארגמונים גם בים סוף. ר' יצחק אברבנאל הציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן והפעלתו – באמצעות מסחר עם עמים אחרים שבאו במגע עם בני ישראל במדבר:

"והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים (אברבנאל לשמות כה).

פרשת בא

הארבה –  הַמָּוֶת הַזֶּה (שמות י יז)

הארבה הוא אחת מתופעות  הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית ותועדה בהקשר למרחב ארץ ישראל וסביבותיה במאות רבות של מקורות, החל מתקופת המקרא ועד ימינו. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש,  ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו.

הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר  (Schistocerca gregaria), שהגיעו אלינו בעבר לרוב  דרך מצרים  מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. באזורים  אלה הם גדלים כרגיל במופע בודד שאינו מזיק. הזחלים שבוקעים מהביצים לאחר כשלושה שבועות עוברים תהליך התפתחות של חמישה שלבים שאורכו כחודש וחצי עד הגיעם לצורת הארבה הבוגר. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונוח והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה, להתלהקות ולהתארגנות של נדידה מאורגנת בלהקות ענק. בשל ההבדלים הגדולים בין הארבה במופע הבודד לארבה במופע המלוהק: בגודל הכנפיים, בצבע, בהתנהגות ובמידת הנזק. בעבר סברו שמדובר בשני מינים שונים, ורק לפני  כמאה שנים הוכיח המחקר שמדובר למעשה באותו מין שמסוגל לשנות את מופעו בהתאם לנסיבות.

נזקי הארבה

הארבה בשלבי התפתחותו השונים מיסב נזק רב לצמחיה שבה הוא נמצא, כפי שמתואר בפרוטרוט בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר יחסית. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר:  "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). לשם דוגמה נציין שארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-שנים-שלושה גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.  על אף התפתחות המחקר הביולוגי של חיי ארבה המדבר, עדיין קשה לצפות את התנהגותו – הופעתו היא במידה רבה תלויה במשטר הרוחות ובעיקר בידי שמיים. הארבה שכרגיל מסוגל לעוף ק"מ אחדים עשוי לדאות באמצעות הרוחות ולגמא עשרות רבות של ק"מ בכל יום.

תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר:  "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת גרמו רעב וכליה על האדם וההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה והתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶתהַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).

הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם אחד חסין מפניו. אפילו על גופו של פרעה נאחזו נחילי הארבה. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכול למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה.

הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). להקות הארבה הקטנות בהיקפן שפקדו את ארץ ישראל בשנים האחרונות, כמו בשנת תשע"ג, מזכירות לנו שסכנתו טרם חלפה מן העולם. מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.

פרשת וארא

 גידולי היסוד של מצרים: פשתה, שעורה חיטה וכסמת

בתיאור נזקי מכת הברד הקשה שניחתה על מצרים, מתואר בין היתר הפגיעה בגידולי היסוד של מצרים. הפסוקים מזכירים את שלושת מיני הדגן העיקריים ששימשו ללחם והפשתה כגידול תעשיה מרכזי בכלכלה המצרית.

 "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב)

שלושה מיני דגן רווחו במזרח התיכון בתקופת המקרא; החיטה – היא חיטת הדּוּרוּם (Triticum durum), שעורה תרבותית  (Hordeum vulgare) וכֻּסֶּמֶת – היא חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum), שפותחה מחיטת הבר המכונה בשם "אם החיטה". מכל מקום, לפי כל הדעות אין לזהות את הצמח פאגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), ממשפחת הארכובתיים שנקרא בימינו בטעות 'כוסמת'. הבלבול הביא לכך שהשם המודרני למין החיטה הוא "כוסמין".

הכסמת נזכרת במקרא פעמיים נוספים בספרי הנביאים (ישעיהו כח, כה; יחזקאל ד, ט). היא מופיעה בסל המזונות הבסיסי הקדום, אך לא כמרכיב החשוב ביותר. הסיבה לא קשורה לאיכות הקמח שהוא משובח משל השעורה, אלא בשל הטורח בקבלתו. הכסמת שייכת למיני חיטה שגרגיריהם עטויים מוצים וגלומות.  לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות הצריכות כתישה במכתש ועלי כדי לחשוף את הגרגירים. לאחר מכן הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח.

הפשתה התרבותית   (Linum usitatissimum), צמח חד־שנתי שמגבעוליו הפיקו סיבים לתעשיית הטקסטיל. חומר הגלם המעובד נקרא "פשתן" ושימש חומר גלם בסיסי לייצור אריגים והכנת פריטי לבוש. מוכר בספר שמות גם בשמות נרדפים: "בַּד" (שמות כח, מב) ו"שֵׁשׁ" (שמות כה, ד).

הפשתה נחשבה למוצר טקסטיל מרכזי בתרבות החומרית המקראית, השני בשכיחותו לאחר הצמר (למשל: ויקרא יג מז; הושע ב ז; משלי לא יג ועוד). הנביא תיאר את הרס הכלכלה המצרית בעקבות התיבשות היאור, עד כי צמחי הפשתה קמלו. בעקבות זאת נפגעה תעשיית אריגי הפשתן: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט).

במכת הברד נפגעו רק הפשתה והשעורה: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). ההסבר קשור לעיתוי לפנולוגיה של הצמחים במועד שבה ירד הברד בתקופת ה"אביב". אין הכוונה לשם של עונה כמו בימינו אלא למצב בשלות השעורה.

אביב ומועד מכת הברד

בלשון המקרא "אביב" הוא כינוי לתבואה הירוקה, הצעירה, הרעננה – בטרם הבשלתה. בשלב זה קנה השעורה הוא קשיח ושביר. בשעורה מדובר בחודש אדר וראשית ניסן. הפגיעה בצמח בשלב זה מעכבת את תהליך ההשתבלות והתפתחות תקינה של הגרגרים. כך, לגבי הפשתה הגבעול שלה ירוק ושביר והפגיעה בו אינה מאפשרת להפיק ממנו את הסיבים. יש לשים לב למקבילה "אביב – גבעול". המונח "אביב", לשון אבוב (חליל), בשל מבנה קנה הדגן, גבעול בעל מבנה צנורי חלול. בלוח גזר, כתובת ובה תיאור הלוח החקלאי הארץ-ישראלי, מהמאה העשרית לפנה"ס, מופיע שעקירת הפשתה (עצד פשת) הוא בחודש אדר ואילו קציר שעורים הוא בחודש ניסן. לפי זה ניתן להניח שמכת הברד התרחשה בסביבות חודש שבט ותחילת אדר. אולם יש לבחון את הדבר לאור המציאות החקלאית במצרים. מקורות אחדים, כמו ר' בנימין מטודלה (מהדורת אדלר, עמ' סד) שבקרו במצרים ציינו שהזריעה מתקיימת בחודש מרחשון והיבול נאסף לכל המאוחר בסוף חודש אייר (מאי) לפני הצפת הנילוס. קציר השעורים הוא בחודש אדר ואילו איסוף הפשתה הוא כשלושה חודשים וחצי לאחר הזריעה, כלומר בחודש שבט. זאת אומרת שמכת הברד התרחשה כנראה בחודש שבט או מעט לפני כן.  כלומר עונת הקציר במצרים קודמת בכחודש  למציאות בארץ ישראל. בשלב זה השעורה טרם השתבלה וגבעולי הפשתה  טרם נקטפו. לעומת זאת, החיטה והכסמת, טרם פיתחו גבעול זקוף ונוקשה מפני שהם מאחרים להבשיל – "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ולכן לא נפגעו.

לפי המשנה מכות מצרים ארכו שנה (עדויות ב, ב), אך באף מקום אין פירוט כמה זמן נמשכה כל מכה ומה פרק הזמן שבניהם. לפי הסברנו מכת הברד התרחשה בחודש שבט, מכת הארבה היתה בחודש אדר ותאריך זה היה מועד לפורענות מזיק זה עד העת החדשה. מיד לאחר מכן היתה מכת חושך שנמשכה רק שלושה ימים (י, כב) ובניסן מכת בכורות. הפסוק: ""הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג, ד),  ביום שהתבואה במצב "אביב" הוא על פי מקצב הלוח החקלאי הארץ-ישראלי. להלכה נקבע חג הפסח לפי מצב ה"אביב" בארץ ישראל ולשם כך אף עיברו את השנה (תוספתא סנהדרין ב, ב-ג).

פרשת וארא

מכות מצרים: ריאליה ונס

 אין ספור פירושים נכתבו על משמעותם של מכות מצרים. ישנם חוקרים שביקשו למצוא בהם הסבר ריאלי גרידא. למשל, ניתן להסביר את מכת ברד המלווה באש, כתופעה נדירה של ברד וולקני הקשור להתפרצות של הר געש, שמביא עימו עם הרוחות אפר וולקני שגרם למכת חושך. אולם הסבר תופעות אלה רק בדרך הטבע , עוקר את המימד הנסי המתואר במקרא ומחמיץ את המסר והמוסר שבו.

אנו בגישה, שאכן ניתן למצוא הסברים אפשריים לרוב המכות המתוארות במצרים, אולם המקרא מציין מפורשות שהיה בהם נס שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים. דומה, שהתמודדות עם מציאות מוכרת למצריים, שמשנה את סדריה הטבעיים עשויה להיות כואבת ומבלבלת יותר מהופעת גורם בלתי מוכר לחלוטין. נוכל להדגים זאת, באמצעות ארבע המכות הראשונות.

דם

מכת דם בנהר הנילוס היתה יכולה לכאורה להתפרש כעכירות המים בעת גאותו. פעמים, שהמים מקבלים גוון אדמדם כדם, בשל אדמת הסחף האדומה.  כרגיל סחף זה עשיר בחומר אורגני שבאמצעותו דגת היאור מתרבה. הסבר אחר שמדובר בהתפתחות אצות אדומיות ורעילות, תופעה שלא נצפהבנילוס. אבל התורה מציינת במפורש שאירוע הופעת הדם התחיל  מיד עם הכאת היאור במטה ופסק ברצון ה'  לאחר שבעה ימים. העוצמה היתה כה חזקה שכל הדגה מתה והמים הבאישו מהם (השוו תהלים קד, כט). לבסוף, המכה פגעה רק במי השתיה של המצרים  ולא של בני ישראל והיא כללה רק את המרחב של ארץ מצרים (שמות ז, כא).

צפרדע

צפרדעים שרצו מאז ומתמיד  בנילוס וקרקורהם בוודאי נשמעו למרחוק וליוו  את הוי החיים המצרי. אבל הפסוק מציין שמדובר בריבוי עצום, שהתפרץ כמגפה רק בתחום מצרים: "והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז, כז). הצפרדע עולה מהיאור שהוא בית גידולה הטבעי וחודרת בהמוניה על פני היבשה לכל פינה ורק בעם המצרי. גם כאן הקב"ה שולט בעיתוי ובעקבות תפילת משה, מכת הצפרדעים פסקה והם נותרו חיים רק ביאור (ח, ז).

אגב, רס"ג פירש בספר תהילים שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח): "וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם" (תהלים עח, מה). אבן עזרא מסביר פירוש זה לאור לשון הפסוקים במילים נגף והשחתה: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (א"ע הארוך, ז, כז).

מכות מצחינות מבשרות את המות של אלוהי מצרים

 היאור סמל האלוהות והחיות של מצרים וגם את פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם –  אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים … וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"  (ח, ט-י). אין זה מיקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל.  שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶתרֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים והצפרדעים במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר  (ט, ו), של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

כינים

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים   (היסטוריה ב, 37) וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להמנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה.

לאור זאת, ברור שאין המדובר במכת כינים רגילה, אלא בהתפרצות מגיפת כנמת שהפכה את כל עפר ארץ מצרים בלבד לכינים (ח, יג). שום טיפול רפואי ואמצעי מניעה אחרת לא עזרו: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, טו).

תפקיד החרטומים

לחרטומי מצרים יש תפקיד מכריע בסיפור גאולת עםישראל. זה מתחיל בכישלונם לפתור את חלומות פרעה ועלייתו של יוסף מהבור ועד לחשיפת מגבלותיהם במכות מצרים. לאט לאט יסתבר שארץ אנשי החרטומים והמכשפים נכנעת בפני כוחו של הקב"ה. הם מצליחים להפוך מטה לתנין אבל מטה אהרון בולע אותם; הם מצליחים להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים – אבל לא להסיר אותם. במכת כינים הם כבר נאלצים להודות "אצבע אלהים היא". רק הם ידעו להכיר מהו כישוף מזויף ומהו נס אמתי. החרטומים התגלו כאנשים רגילים, שלקו במכות כמו כל המצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (ט, יא). כאשר גם כוחם המיסטי ומעמדם הרם של החרטומים בתודעה המצרית התפוגג לחלוטין, הבינו כולם, חוץ מפרעה בעליונותו של הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?" (י, ז).

  ערוב

מהי מכת ערוב ? כבר מגן הילדים מחנכים אותנו שמדובר בחיות טרף מעורבבות. זה כמובן נתמך בפירושים המסורתיים. אולם לאמתו של דבר מצאנו בכך מחלוקת בקרב חז"ל, שנטו לדעת ר' יהודה:

 למה הביא ערוב על המצריים? לפי שהיו אומרים לישראל: הביאו לנו דובים ואריות, כדי להיות  מצירים בהם. לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהם חיות מעורבבות – דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (שמות רבה וארא, יא).

דומה, שדברי ר' יהודה מתאים יותר לריאליה הארץ ישראלית שבהם נמצאים אריות ודובים. ולא למצרים. קשה שלא לחוש בדוגמה האקטואלית שמביא הדרשן מתקופתו שבהם הרומאים היו משתמשים בשבויים יהודים כגלאדיאטורים, אותם אילצו להלחם על נפשם בחיות טרף מורעבות (ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות טו, 273 – 274). לכן נאסר להשתתף במופעים כאלה ולמכור לרומים חיות אלה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (ראו למשל משנה, עבודה זרה א, ז).

לפי פירושים אחרים, מדובר בעורבים ובעופות דורסים, נמרים וזאבים (שוחר טוב לתהלים עח, מה; ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתכ). הפסוק בתהלים: "וישלח בהם ערוב ויאכלם" ( עח, מה) לכאורה מתאים לחיות טרף, אבל גם מי שנתקף על ידי עדת יתושים יכול לחוש כיצד הם "אוכלים" כביכול את בשרו. מכת יתושים עלולה להיות טורדנית ולפיכך נקבע בירושלמי, שמפנים את הסוכה מפני גשמים, השרב ומפני היתושים (סוכה נג ע"ב). במקרים מסויימים היו קובעים תענית ותפילה מיוחדת מפני היזקם של חרקים שונים ובהם יתושים (בבלי, תענית יד ע"א). ה"פלסמדיום" כמחולל המלריה, מגורמי המוות העיקרים בעבר ובהווה,  התגלה רק בסוף המאה התשע עשרה, אבל הקדמונים ידעו שיש קשר בין ה"קדחת" ובין היתושים וקרבת לביצות.

דומה שתאורו של רי' נחמיה מתאים מאוד לריאליה המצרית. תרגום השבעים שנכתב במצרים מתרגם את הערוב עם היתושים (בספר היובלים מח, ה: נזכרים יתושים במקום כינים).  הרודוטוס מציין שהמצרים כרגיל סבלו ממכות היתושים בשל הסמיכות ליאור והיו להם שיטות שונות להתמודד עמהם ובהם כילות:

"כנגד היתושים הרבים מצאו המצרים תחבולות אלה: המצרים הגרים מעל לביצות נעזרים במגדלים, שאליהם הם מטפסים כדי לישון; כי בגלל הרוחות היתושים אינם יכולים לעופף גבוה. אלה הגרים באזור הביצות מצאו תחבולה אחרת במקום מגדלים: לכל גבר יש רשת, שביום משמשת לדיג, אך בלילה הוא משתמש בה כך: הוא מקיף ברשת את מיטתו, אחר כך נכנס מתחת לרשת וישן" (היסטוריה ב, 95).

בקרב כמה מהחוקרים המודרנים (אהרני, מרגולין) מקובל להניח שהערוב הוא כינוי ל"ברחש" (Leptoconops bezii) , יתוש זעיר המהווה מטרד קשה לבני אדם ולבעלי חיים. הבוגרים מופיעים בהמונים בימי הקיץ, לעיתים בצורת עמוד ענן ומציקים בכך שחודרים לתוך עינהם, אפם ואזניהם של אנשים, והנקבות הזקוקות לדם אף עוקצות.

גם במכה זו הנס התאפיין בעוצמה, ב"ערוב כבד" מהרגיל, שפגעה רק במצרים ולא בבני ישראל. קביעת תזמון הופעת המכה והסרתה היה נסי: "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה, מעבדיו ומעמו – לא נשאר אחד" (ח, כז). דומה, שהנס נראה גדול יותר כאשר מדובר בחרקים קטנים ומזיקים כמו היתושים שלא נותר מהם "אחד". דוגמה נוספת לכך מוצאים במכה חרקים אחרת, שבהם מופיע ריבוי עצום של ארבה: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יט).