פרשת אמור

סירוס בעלי חיים לצורך פיטום 

התורה מונה רשימת המומים שבבקר ובצאן, הפוסלים לקרבן ובהם עיוורון, מחלות עור קשות ושברי עצמות. אולם בעוד שתחילת הרשימה מתייחסת למומים מולדים או לפציעות שאירעו  לבעלי החיים, הרי שבסוף הרשימה מוצאים מומים,  שנגרמו כנראה באופן יזום בידי האדם: "מעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כא-כד). ישנם פירושים אחדים למשמעות כל אחד מהמונחים הללו, אך מוסכם שמדובר בצורות שונות של פגיעה באברי הרבייה שלהם לצורך סירוסם, מבלי שהדבר יפגע בתפקודם הרגיל. יש כאן עדות קדומה לפעולה של סירוס בעלי חיים שנעשו במשק האדם לתועלתו, לצרכים שונים:    פיטום,  הגברת כוח העבודה וקבלת מזג כנוע יותר.  האיסור כולל קבלת בעלי חיים עם מום לקרבן גם מידי גוי (ויקרא כב, כה)  סירוס הצאן,  נעשה בעיקר לזכרים בעודם צעירים, שהרי רובם נשלח לשחיטה ורק מיעוטם שימש להרבעה, כפי שעולה ממנחת יעקב לעשו (בראשית לב, טו).

עדויות היסטוריות

ישנן עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לסירוס בקר בעולם הקדום, כמו במצרים העתיקה. על פי ההלכה איסור הסירוס חל על כל בעלי החיים, הטהורים והטמאים. כך למשל: "שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: ובארצכם לא תעשו – כל שבארצכם לא תעשו"( בבלי, חגיגה יד ע"ב).  מכל מקום, אף שקיים איסור לבצע סירוס בין בארץ ישראל ובין בחו"ל,  ואין להשתמש בו לקורבן, הרי שבפועל מותר להשתמש בו לאכילה, כדין תוצר כלאים (בבלי, חולין קטו ע"א).  לכן נהגו לאכול בשר בעלי חיים מסורסים שנעשו על ידי הגויים, אבל אסור לבקש מהם לעשות זאת.

פרשנים אחדים סבורים ש"ברברים אבוסים", שעלו על שולחנו של שלמה המלך בכל יום (מל"א ה, ג) הם עופות מסורסים. ישנן עדויות רבות להיתר שפשט להשתמש בבשר בהמות  ובעיקר תרנגולים מסורסים, בתפוצות רבות בקהילות ישראל, למשל: באיטליה, פולין, באנגליה, תורכיה, עירק, ארץ ישראל.   

כיום סירוס תרנגולים בעולם  הוא מוגבל למקומות שמגדלים גזעים מסורתיים (בעלי גדילה איטית), בעיקר בארצות מתפתחות ובהיקף מסוים גם בצרפת ובצפון איטליה. בישראל הנוהג פסק החל ממחצית המאה העשרים כאשר החל להתפשט  הגידול של גזעי פיטום, כלומר, תרנגולות  שטופחו לגדילה מהירה ולתפוקת בשר גבוהה וכך הצורך לסירוס הפך למיותר. בשל האיסור ההלכתי אין מסרסים כיום בקר בישראל, אם כי מדי פעם מגיעים לארץ עגלים מסורסים מיבוא. גם חלק ניכר מהבקר המיובא מיבשת אמריקה עבר סירוס. בשנים האחרונות סוגיית סירוס בעלי חיים עלתה לדיון מחודש בעיקר בקשר לחיות מחמד; חתולים וכלבים, על  מנת לצמצמם את ריבויים.

להרחבה, ראו מאמרי ב"המעין",  225 (תשע"ח), עמ' 60 – 66.

 

פרשת קדושים

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם  (ויקרא יט, יט)

הרכבות בין מיני בעל חיים שונים שהיו במשק האדם הייתה תופעה ידועה בעולם העתיק. היא נאסרה מן התורה (ויקרא יט, יט), אך בדיעבד בני המכלוא מותרים בשימוש (משנה, כלאים ח, א). בתקופת המקרא הייתה הרכבת סוס בחמור השכיחה ביותר ותוצריה היה הפרד. לדעת פרשנים רבים, יש לייחס  גילוי או את המצאת הרכבה זו ל"עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו כד).

בתקופת המקרא הפרדים, כמו הסוסים, יובאו מחו"ל מאזור "תוגרמה"(כנראה תורכיה) ובבל (מל"א י, כה ; יחזקאל כז, יד; עזרא ב, סו), יתכן שהסיבה היא איסור כלאים והאפשרות ההלכתית להינות ממוצר שנעשה בידי נכרים.

המשנה מביאה דוגמאות להרכבות בעלי חיים שונים: "הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים א, ו) . חז"ל משקפים בכך את המציאות כפי שהכירוה וגם על סמך ידיעות שהגיעו לאוזנם, מקצתן מופיעות בחיבורי טבע וחקלאות יווניים ורומיים שנכתבו בתקופתם. דומה, שהם בחרו בדוגמאות נדירות אך אפשריות.

כידוע הפרדים הם כרגיל עקרים, אולם ידועים בהיסטוריה עשרות מקרים של פרדות  פוריות שהמליטו (הזכרים הם תמיד עקרים). ברוב המקרים מדובר בפרדה שהייתה בת מכלוא של חמור וסוסה. פרדות פוריות יכולות להזדווג עם סוס או חמור. יתרה מזאת, ישנן גם עדויות  ברורות מהעת החדשה על צאצאים פוריים מהכלאות אלה. מדובר במקרים נדירים, ולרוב מהכלאת פרדה וסוס נוצר ולד הדומה לסוס, ומהרכבת פרדה וחמור נוצר ולד הדומה לפרד. כאשר הצאצאים הם נקבות יש סיכוי מסוים שהם יהיו פוריים, וכך למעשה ניתן לייצור גזעים חדשים.

פעמים רבות התרחשו הכלאות טבעיות או יזומות בין בהמות הבית ובין חיות בר. דוגמה לכך היא הכלאה בין חמור לפרא (Equus hemionus) – הדומה במקצת לסוס. הפרא המקראי נקרא בלשון חז"ל בשם "ערוד" ואינו חמור הבר הנקרא כך בימינו (הכלאות בין חמור לחמור בר מותרות לכתחילה).  הפרא המקומי  נכחד באזורנו בשנות השלושים של המאה העשרים. הבדואים במדבריות ארץ ישראל ועבר הירדן נהגו בעבר ליצור בני מכלוא שהיו מבוקשים בקרב אנשים אמידים בשל נדירותם, מהירותם וכוחם. הכלאה מפורסמת אחרת היא בין עז ליעל, שיוצרת בני מכלוא בשם "יעז". ידידי ד"ר עוזי פז סיפר לי על תצפית נדירה של בן מכלוא של יעל וכבש. תופעה ידועה נוספת היא הכלאה בין כבש ועז (geep) ובאופן נדיר יש להם גם צאצאים פוריים.

הדוגמאות שמביאה המשנה בכלאים הן אפוא מציאותיות. בימינו השימוש בפרדות הולך ופוחת והסיכוי לקבלת צאצאים פוריים כמעט אפסי. גם העדר מפגש יום-יומי ובלתי אמצעי של האדם המודרני וחיות המשק שלו עם חיות בר מפחיתה את האפשרות לצפות כיום בתופעות טבע אלה.

להרחבה, ראו מאמרי,  לשוננו, עו (תשע"ד), עמ' 265 – 283.

פרשת מצורע

עץ ארז

 טקס טהרת המצורע כוללת לקיחת שתי ציפורים, עץ ארז, גיזת צמר הצבועה בתולעת שני ואזוב (ויקרא יד, ד-ז). בעוד האזוב ותולעת השני מסמלים את הקטנים והפחותים שביצורים נחשב הארז לגדול שבעצים. חז"ל הסבירו שחטא המצורע היא בשל הוצאת שם רע, גאווה והתנשאות: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

על מנת להבין משל זה יש לעמוד על מקומו של הארז בעולם הקדום. הארז נזכר למעלה משבעים פעמים במקרא, יותר מכל עץ אחר ומאות פעמים בספרות ההלכה והאגדה. למעשה, יש להבחין בין "ארז הלבנון" (Cedrus libani) ובין "ארזים" (לרוב בלשון רבים), כשם קיבוצי לכלל עצי הסרק: "עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים" (תהלים קמח, ט).

ארז הלבנון גדל ברום 1500 – 1800 מטרים, הוא בעל גזע זקוף העשוי להגיע לגובה של כארבעים מטרים.  הארז הוא  משל  לגובה וחוזק: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג: עמוס ב, ט )    ומסמל את המלוכה, את גאוות האדם וביטחונו בכוחו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב, טו). השימוש בארז בטקס המצורע בא ללמד שאין לאדם לבטוח בכוחו, בגאוותו וביהירותו והוא לבסוף ילקה, כשם שארז הרם והנישא יושפל (ישעיהו ב, יב-יג) ויכרת: "קוֹל ה' שׁבֵֹר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהלים כט, ה). טהרת המצורע היא בהשפלת עצמו באופן קיצוני באזוב וכתולעת השני עד שיגיע לדרך הישר.

עצת הארז מצטיינת באיכות גבוהה, בארומה נעימה ובעמידות לריקבון ולחרקים. בשל תכונות אלה הוא נחשב לעץ הבניה החשוב והיקר ביותר בעולם הקדום לקירוי מבנים ציבורים וממלכתיים.  עבור שליטי הממלכות הגדולות והחזקות היה זה אתגר להעפיל אל מרום הר הלבנון ולכרותיו את ארזיו, על מנת להמחיש בגאוה את כוחם ועוצמתם. כך עולה מדברי הרהב של מלך אשור:  "אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מל"ב יט, כג). מובן אפוא מדוע שלמה המלך ביקש ממלך צור שישלח לו קורות ארזים וברושים לבניית המקדש ולהדרו, שהועברו דרך הים בדוברות עד יפו ומשם לירושלים  (מל"א ה, כב-כד; דה"ב ב, טו). כך גם היה בימי בית שני (עזרא ג, ז).

שרידי קורות וחלקי עץ ארז נמצאו בהרבה אתרים ארכיאולוגים בארץ –ישראל . למשל, בלכיש מתקופת הברונזה, במקדש הפלישתי בתל קסילה ובארמון הורדוס במצדה.   ממצא מעניין נחשף בעת שנערך שיפוץ של גג מסגד אלאקצא. חלק מקורות העץ שהוחלפו נבדקו ותוארכו ובהם ארזי הלבנון שהקדום שבהם הוא מהמאה הרביעית לספירה ועץ ברוש מסוף בית ראשון.

 

פרשת תזריע

זיהוי הצרעת והשחין ביהדות

בפרשות תזריע מצורע מתוארת צרעת האדם, בתסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור שונים, פסוריאזיס ועוד). דברים אלה מתבררים גם מהלכות המצורע במסכת נגעים, שאין המדובר במחלה קוונציונלית  (משנה, נגעים ג, א-ב).  גם צרעת הבגדים והבתים היא משונה, עד כי הרמב"ם שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת ש"אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת ה"לפרה" (lepra; מחלת הנסן) שאינה מתאימה לתיאור המקראי. מדובר בפרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצה בידי הנצרות.  היא פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים. בצורתה החריפה היא גורמת להתעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. העדר טיפול הולם עלול להביא לנמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח "שחין" הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד מהחולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו:  "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (תענית כא ע"א) . בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (אהלות טז, א). מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את אבריהם המודלקים באופן יזום, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).  הניתוח נעשה בשדה ונעיצת האיבר בקוץ של הסירה, נועד להבטיח, שהאיבר הנכרת שמוגדר כרקמה מתה לא יטמא, את הרופא והמטופל כאחד. הנקודה החשובה לענייננו, שמבחינה הלכתית חולי לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שיותר מאוחר היה מקובל בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, עם נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקרבן ראיה, לא משום פסול עקרוני, אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכי שחין ופולפסין – אעפ"י שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל ראויין הן לבוא בפני עצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה בלפרה לא הוגדר ביהדות כטמא – בחייו ובמותו.  במערת קבורה שבגיא בן הינום שבירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי,  התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה של לפרה (מאה ראשונה לסה"נ).  לאור זאת, מוכח שהמינוח העברי המודרני למחלת הלפרה עם ה"צרעת" הוא מוטעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

להרחבה, ראו מאמרי, אסיא, עה-עו (תשס"ה), עמ' 65 – 69.

 

פרשת צו

עצי המערכה

לצורך שריפת הקרבנות שעל המזבח נדרשו חומרי הסקה איכותיים. חומר הבעירה המשובח והיקר ביותר בתקופת המקרא היה עץ. לשם כך כרתו ענפי עצים מתאימים, לעיתים ממרחק רב, כפי שמסופר על אברהם אבינו: "ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים" (בראשית כב, ג). מלאכתם של "חוטבי עצים" היתה חיונית וקשה כשל שואבי המים ועסקו בהם  דלת העם (יהושע ט, כא-כג). המקור העיקרי לעץ היו אזורי החורש והיער (דברים יט, ה) ועם התמעטותם בנוף הארץ ישראלי,   זמינותה של עצה טובה (ששימשה לבניה ולהסקה במגזר הפרטי) היה קשה ומחירה היה יקר (איכה ה, ד). מצב זה היה  בכל תקופותיה של ארץ ישראל. למשל, ר' עובדיה מברטנורא כותב בשלהי התקופה הממלוכית, בעת שהותו בירושלים: "והעצים בעיר הזאת יקרים מאד ובחנויות נמכרים במשקל".

על מזבח העולה שבבית המקדש הכינו בכל יום ערימות של עצים המכונות מערכות, וביום הכפורים הוסיפו עוד מערכה אחת.  המערכה "גדולה" שימשה לצורך הקרבת קרבן תמיד ואמורי שאר הקרבנות, ובסמוך לה מערכה קטנה יותר, שממנה נטלו גחלים להקטרת קטורת הסמים במזבח הזהב. עצי המערכה שמשו גם להדלקת אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה"  (ויקרא ו ה-ו; משנה יומא ד, ו).

המשנה דנה במיני עצים הראויים לעלות על המזבח (משנה, תמיד ב ג): "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין: במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן".  בניסוי שערכנו נמצא ששילוב של עצי אורן, אגוז מלך ותאנה עשוי להפיק בעירת חום גבוהה וממושכת, כך שקרבן העולה יכול להישרף כליל לדשן תוך יום.

בבדיקת איכותם עסקו כוהנים שישבו ב"לשכת העצים" ופסלו את אלה שנמצאו מתולעים (משנה, מידות ב, ה).  "על העצים" היה ממונה מיוחד,  שהיה כנראה אחראי על תהליך הבדיקה שיהיו מספיק יבשים ועל האחסון (תוספתא, שקלים ב, יד).

בתחילה נעשתה האספקה על ידי אנשים פרטיים או משפחות שהתנדבו להביא "קרבן העצים" (נחמיה י לה; יג לא; משנה, תענית ד, ה). בשלהי בית שני נכללו גם עצי המערכה בין הדברים שמומנו בכספי הציבור (בבלי, מנחות כב ע"א).  אבל בשל מחסור בעצים ובעלות הכלכלית נתרמו עצים גם מהציבור. כך למשל, מובא שהכמות המינימלית שיכלו להביא יחידים הם "שני גזירין" (משנה, מנחות יג, ג). כמות העצים שנרשה היתה עצומה. לפי חישובים שונים הכמות המינימלית שנדרשה לקרבנות הציבור נאמדת בכ- 1000 קוב עץ לשנה, שהוא בין 1- 5 אחוז מכלל הכמות שנדרשה עבור קרבנות היחיד שהוקרבו במקדש

להרחבה: ראו ז' עמר, "ההיבט  הכלכלי של קרבנות הציבור במקדש", מעלין בקודש, כב (תשע"א), עמ' 85 – 125.

 

פרשת בחוקותי

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י) – ברכה לשומרי שמיטה

הפרשה פותחת בברכה של גשמים בעתם ושפע של יבול שאיסופו העסיק באינטנסביות את החקלאים:  "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה). ברכות אלה צריך לראות על רקע המציאות שעמה התמודדו לעיתים החקלאים בארץ:  שנות בצורת תכופות, רעב וחוסר בטחון לעתיד הקיומי. בהעדר אמצעי קירור כבימינו נדרש האדם לשמר את המזון לטווח ארוך, לבד מאסטרטגיית הקיום שנהגה לאחסן מזון לתקופות ממושכות לקראת ימי מחסור שעלולים להגיע. לאבותינו היה מגוון אמצעים לשימור מזון ובאחסונו (ראו בהרחבה בפרשת מקץ, בסיפור יוסף המשביר). הבעיה היא שעם הזמן איכותו וטריותו של המזון פוחת. כמו-כן,  גרגרי דגן ודבלים עלולים להיתקף במזיקים שונים, מציאות שכיחה שהתגלתה בשרידי מזון בממצאים ארכיאולוגים מתקופות קדומות שונות.

כרגיל, ניתן לשמר מזון עם רמת נגיעות סבירה בטווח של כשנה, עד לאיסוף היבול החדש ולכל היותר עד שלוש שנים. זהו פשר הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). בלשון קדמונינו: "חדש" הוא כינוי ליבול בן שנתו. יבול שמשתמר כשנתיים מכונה "ישן" וכבן שלוש שנים "ישן נושן". כך הדבר, למשל, לגבי היין: "ישן משל אשתקד, ומיושן משל שלש שנים" (משנה, בבא בתרא ו ג). הברכה המובטחת היא לשפע יבול שיספיק לשלוש שנים בכמותו ובטריות גבוהה, עד כי יהיה צורך לפנות את האסמים על מנת לאחסן את היבול החדש.

שפע של יבול המספיק לשלוש שנים נזקק בעיקר בשנת השמיטה, כדברי התורה:

" וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (ויקרא כה, יט-כב).

קשה שלא לראות את הקשר בין השימוש הכפול במילה "ישן" לברכה של "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י). יתירה מזאת, ברשימת הקללות שמופיעה לאחר מכן מופיע כמה פעמים המילים "שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" (יח, כא, כג, כח)- בניגוד "לָשׂבַע" (ה, כו) – רמיזה לשנת השמיטה. בפרשת הקללות  נזכרת במפורש עבירה אחת בלבד שבעטיה נגרמו כל הצרות והיא אי קיום מצוות שמיטה (שם, פסוק לו). בכך מעמידה התורה את מצוות השמיטה כאתגר הגדול ביותר באמונה לחקלאיים העבריים.  ברכה מיוחדת מובטחת אפוא לשומרי שמיטה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן".

פרשת בהר

 

וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר   (ויקרא כה, ד)

 כאשר התורה מצווה על שמיטת הארץ היא מציינת במפורש איסור של מלאכות היסוד המתייחסות לשני ענפי החקלאות העיקריים שרווחו בארץ ישראל ; זריעה בגידולי שדה של  הדגניים  וזמירה בגידול עצי פרי. אולם מקרב עצי הפרי השכיחים (דברים ח, ח)  מזכירה התורה רק את הגפן וליתר דיוק את הכרם ומלאכת הזמירה. הסיבה היא, שבאותה תקופה זה היה עץ הפרי היחיד שלצורך התפתחותו התקינה והשבחתו יש צורך בפעולת הזמירה לקבלת פרי איכותי.

פעולת הזמירה נעשית כרגיל בחודשי החורף  (טבת-אדר) ואסף הרופא כתב: "החדש הרביעי הוא חדש טבת… הוא המועד לזמור את הכרמים". יש הסבורים ש"עת הזמיר הגיע" הנזכר לאחר עונת הגשמים (שה"ש ב, יב), מתייחס לפעולה זו, אם כי לדעת אחרים,  זה מועד מאוחר מדי לכך ומדובר בשאון זמרת הציפורים האופיינית לעונה זו (אבן עזרא). בלוח גזר נזכר "ירחו זמר" בחודשי סיון-תמוז ושם הכוונה היא כנראה לתחילת הבציר. הכלי ששימש לזמירת ענפים נקרא בלשון המקרא בשם "מזמרה": "וכרת את הזלזלים במזמרות" (ישעיהו יח, ה). אולם מונח זה נשתכח בתקופת חז"ל ובימיהם הוא נקרא "מגל" (ראו למשל, תרגום הארמי לישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג; יואל ד, י). כלי זה לא שימש רק לזמירת הענפים, אלא גם לפעולות אחרות כמו חטיבת עצים ולבציר. הוא דומה בצורתו למגל לקציר תבואות, אך הוא היה בעל ידית ארוכה ולהב קצר וחד באופן יחסי. כלים כאלה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והוא מופיע גם באיורים שעל רצפות פסיפס. למשל, בפסיפס של עונות השנה מציפורי, מופיע בחלק של "תקופת טבת" ציור של מגל. למזמרה הקדומה אין  קשר למונח המודרני המתייחס למזמרת המספריים הקפיצית.

פעולת הזמירה מתקיימת באופן סדיר בכל שנה: "שש שנים תזמור כרמך" (כה, ג). במהלך פעולת הזמירה קוצצים חלק מהענפים החד שנתיים היוצאים מהגזע והם הנקראים "זמורות". מהניצנים ("עיניים" בפי החקלאים) שעל הזמורות יוצאים  בכל שנה הענפים הצעירים (שריגים) הנושאים את אשכולות הענבים. תפקיד פעולת הזמירה לעצב את מבנה הגפן על מנת  לווסת את היבול ושלא תהיה סבוכה ויהיה קל לטפל בה. חיתוך הזמורות מזרז את תהליך הלבלוב וההתעוררות מתרדמת החורף ובעיקר  מאפשר קבלת תנובת פירות איכותית. מדובר במלאכה חיונית הנזכרת במשל הכרם: "ואשיתיהו בתה לא יזמר ולא יעדר" (ישעיהו ה, ו). חז"ל הדגישו את חשיבות הזמירה כשוות ערך בחשיבותה לזריעה: "אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן" (ספרא, בהר, א).

העדר זמירה פוגע כאמור בתנובת הפרי ואיכותו ועלול לגרום לצמיחה פרועה, להתנוונות הגפן ולפגיעה ארוכת טווח בעיצוב הגפן. מכאן החשש הגדול של הכורמים שמא הימנעות זמירה בשנת השמיטה תפגע בגפנים גם לטווח הארוך (השוו: כה, כ). השמיטה מעמידה אתגר אמוני גדול בפני שומריה וחז"ל כינו אותם: "גיבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ). במהלך שנים רבות כורמים שומרי מצוות חששו לכך ובשנת שמיטה הסתמכו על היתר מכירה. בשנים האחרונות ישנם כאלה שמבקשים לשמור על השמיטה בהידור והחלו לחפש פתרונות הלכתיים נוספים וכאן נזכיר כמה מהן. לפי כמה ניסויים שנערכו, ניתן לבצע בגפן גיזום מוקדם מיד אחרי בציר מוקדם (לפני ראש השנה) ואין הדבר משפיע לרעה באופן משמעותי על היבול בשנים שלאחר מכן. לפי ניסיון שהצטבר בקרב כורמי השומרון, גידול הכרם בשמיטה ללא זמירה, אמנם  עלולה  להביא להפחתה בכמות היבול בכמחצית בשנה השמינית, אבל כבר בשנה השניה שלאחר מכן, הכרם  יכול להניב יבול בכמות הרגילה. כלומר העדר גיזום בשנה אחת אינו קריטי לטווח ארוך כפי שטענו המומחים בעבר. פתרון נוסף הוא "גִרדום" הגזע בשנת השמיטה, פעולה שמותרת בשביעית (ראו שו"ת מהרי"ל דיסקין, כז, ב). במהלכה כורתים בסוף החורף את גזע העץ עד לגובה כשמונים ס"מ בסמיכות לנקודת הפיצול עם הבדים וממנו פורצים באביב שריגים ירוקים. בשנה לאחר מכן, מעצבים מחדש את מבנה הגפן וכך גם מחדשים ומרעננים החלקים הרב שנתיים (בדים בלשון המודרנית) ולבסוף מתקבלת גפן "מסודרת" ומניבה כסידרה.

פרשת אחרי מות

"אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף " (ויקרא יז, יג).

ציידים יהודים

התדמית של הציד כמקצוע  סובל מדימוי נמוך בתרבות היהודית. דמויות שני הציידים הנזכרים בתורה: נמרוד ועשו (בראשית י ט; כה כז) מתוארות באופן שלילי. אכן, האופי היהודי לדורותיו נתפס יותר כדמות "צמחונית" ופעילות ציד אכזרית לצורך ספורט ושעשוע כחלק מתרבות הפנאי היא אסורה ואינה מוסרית. בכתבה זו ברצוני לאזן מעט את התמונה. ציד לצורך תועלתי, בעיקר כמקור מזון ולשימושים אחרים כמו ביגוד או לצורך מיגור יצורים מזיקים ומסוכנים –  הוא מותר לכתחילה.

בעבר סל המזונות של אבותינו כלל לא רק בעלי חיים מבויתים, אלא גם חיות בר טהורות ושמות של שבעה מהן נמנו בתורה: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד, ה). יתירה מזאת, כמעט כל העופות שבעולם, ברובם המוחלט עופות בר, שמונים עשרת אלפים מינים, חוץ מכעשרים טמאים שמנתה התורה הם מותרים. אחת ההוכחות החשובות להשגת בשר ציד כשר  הן מפרשתנו שבה התורה עוסקת בדיני כיסוי הדם ומביאה דוגמה מבעלי חיים; חיה ועוף שניצודו: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, יג).

בספרות חז"ל מובאות דוגמאות רבות, מהן ניתן ללמוד על מלאכה זו בקרב יהודים. כך למשל נזכר בין אבות מלאכה שנאסרו בשבת: "הצד צבי" (משנה שבת ז, ב). ציידי עכו היהודים נהגו להחמיר שלא לצוד בחול המועד (מועד קטן יג ע"ב). דוגמה מעניינת היא אופן השגת התור, יונת בר, למאכל וכקרבן העוף למקדש. המדרש מספר על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

הציידים היהודים היו בקיאים במיני העופות המותרים לאכילה על פי מסורת מהימנה: "נאמן צייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי" (בבלי, חולין ס"ג, ע"ב).  כמו כן, נאמר  ש"ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין – מותרין למוכרן לנכרים", אבל לא לכתחילה (פסחים כג ע"א). בתלמוד בבלי נזכרו כמה מחכמי ישראל שהתפרנסו מציד עופות ברשתות, כמו טבות רישבא ויוסף רישבא (שבת יז ע"ב; קל ע"א). ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים באמצעות רשתות מסיבי פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים, ומעורם היה מכין מגילות (כתובות קג ע"ב; בבא מציעא פה ע"ב). בשיטת ציד זו נמנעה האפשרות לטריפה. בשל חשש זה נחלקו האמוראים להיתר לצוד ציפורים באמצעות מקלות דבק (חולין נב ע"א).  תופעת הבזיארות בימי הביניים היה קיימת גם קרב היהודים, ששמרו כמובן על הסייגים ההלכתיים, כמו מסכנת דריסה. הרא"ש  בתוספותיו מביא, "ששמע כי ר"ת היה עושה לנץ שלו, כשהיה רוצה לאכול מצידתו צפרנים מכסף כמו מנעלים", בכדי כדי למנוע מהעוף הדורס להטיל "ארס" מטפריו.

עד לעת החדשה היו נוהגים יהודים לצרוך בשר ציד בקהילות שונות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היו היהודים ההרריים בקווקז ובכורדיסתאן וכן אצל יהודי איטליה, שבקרבם נשמרו מסורת אכילה של כשלושים מיני עופות בר, כפי שמופיע בספרו של ר' יצחק כהן השוחט מליוורנו בעל החיבור "זבחי כהן".  בראשית המאה העשרים עדיין היה בקהילה זו מקצוע של צייד יהודי שנהג לצוד בהתאם למגבלות ההלכה.  לפי עדות אישית שקיבלתי, נהג  הציד להביא לרב אלפרדו שבתי טואף רבה של ליוורנו עפרונים שאותם צד.  תופעה של בשר ציד כשר נעלם בימינו כמעט לחלוטין בשל איבוד של מסורות אכילה של חיות בר ובשל החוק להגנת הטבע בכל רחבי העולם.  כיום אף נאסר לייבא לישראל פרוות של בעלי חיים, אך הוחרגו מהחוק פרוות המיועדות לייצור שטריימלים, שנעשים מבעלי חיים שונים שניצודים לשם כך עד היום בכמה מדינות במזרח אירופה.

מצבה של צייד יהודי, קיבוץ גונן

מצבה של צייד יהודי, קיבוץ גונן

פרשת שמיני

מפחדים מהשפנים

השפן הוא אחד בעלי החיים שמביאה התורה כדוגמה לבעל חיים טמא מעלה גרה, אך אינו מפריס פרסה  (ויקרא יא ה; דברים יד ז). הזיהוי המקובל המיוצג על ידי רב סעדיה גאון שמדובר בשפן הסלעים Procavia capensis)) הנקרא בערבית בשם "ובר". זיהוי זה מתאים בכל פרטיו לתיאור המקראי: בעל חיים קטן יחסית, החי בין הסלעים בחבורות ( תהלים קד, יח; משלי ל, כד-כו). זיהוי אחר הוא עם הארנבון (Oryctolagus cuniculus), שנזכר לראשונה באופן מפורש בספרד בימי הביניים, למשל אצל אבן ג'נאח והרמב"ם וזכה לאחרונה לעדנה.

בעת החדשה דנו רבים בשאלה כיצד התורה מאפיינת את שפן הסלעים כמעלה גרה בעוד שבימינו הוא אינו נחשב כך. נושא זה משמש עד היום מוקד לפולמוס חריף בין שלומי ישראל ומכחישי התורה.

לעניות דעתי מדובר בוויכוח סרק, שנובע משינויי תפיסה של האדם המודרני ביחס להגדרות הביולוגיות הקדומות ובניסיון שלו לאכוף את תפיסותיו עליהן וכך נוצרת בעיה מדומה.  מסתבר שהשפן והארנבת נחשבו בעולם הקדום כמעלי-גרה, למעשה עד לפני כמאתיים שנה. זהו אינו רק אפיון יהודי-דתי, שהרי כך גם הוגדר בקרב הנוכרים.

לפי הגישה הקדומה בעלי חיים סווגו בהתאם לסימנים מורפולוגים ותכונות חיצוניות כפי שנראות לעין האדם ומהבחינה הזו "דיברה תורה בלשון בני אדם". הגישה הקדומה כללה בהגדרה רחבה את המונח מעלה גרה גם אם בפועל לא מתקיימת פעילות כזו מבחינה תפקודית. תנועת הלעיסה המזון של הארנבת ושפן היא סיבובית בדומה למעלה גרה מובהקים. בנוסף, השפן מבצע  תנועות דמויות לעיסה (ללא מזון בפיו) בשעת התגוננות, איום או התרגשות. כמו כן, יש לשפן מערכת עיכול מורכבת ומפותחת, הכוללת שני מעי עיוור, והוא מסוגל להגיע לרמת עיכול יעילה בדומה למעלי גרה מובהקים.

אולם בעת החדשה התפיסה המדעית השתנתה והיא מגדירה כיום באופן מאוד מצומצם את המונח מעלה גרה מובהק, דהיינו ליצור בעל ארבעה מדורי קיבה (שאינו קיים בשפן). המזון נעלס מעט בפה ויורד דרך הושט לכרס ולבית הכוסות לעיכול ראשוני ואחר כך עולה לפה ללעיסה נוספת וחוזר לקיבה המורכבת לעיכול סופי.

עד כאן, זה אמור לספק הסבר לסוגית הגדרת "מעלה גרה" מה עוד שאין לדבר נפקות הלכתית, שהרי בכל מקרה מדובר בבעל חיים טמא, שאינו מפריס פרסה. אולם מסתבר שעד לימינו היו שטענו שהשפן בכל זאת מעלה גרה של ממש, מה שנראה לרוב הזואולוגים כדבר מופרך. זה מוביל אותי לחלקו השני של המאמר.

לפני כמה שנים החלטתי בסמינריון שהעברתי באוניברסיטה לערוך שיעור בנושא העלאת הגרה של השפן ומבנה העיכול שלו ובמסגרתו לבצע ניתוח אנטומי. הקושי העיקרי היה מציאת שפן סלעים שנחשב לחית בר מוגנת. באותם הימים החלה התופעה של התרבות השפנים בישראל, שהפכה כיום למטרד של ממש, בשל היזקם לחקלאות ובשל היותם נושאים את הטפיל של מחלת הלשמניה (שושנת יריחו) המדבקת, העוברת באמצעות עקיצה של זבוב חול הגורם לתפרחות בעור שעלולות להותיר צלקות. בשל החשש הממשי להמשך התפשטות המחלות ננקטים אמצעים שונים להרחקת שפני הסלע, כמו הרס מסלעות שנבנו בסמוך לישובים ובמקרים מסוימים דילול מספרם באמצעות ציידים מורשים.

תלמידי גלעד שני הביא לי שני שפני סלע שנורו באלון מורה בהיתר רהט"ג. בשני ניתוחים שערכנו עמדנו על המבנה הייחודי של המעי העיוור. אולם באחד מהפרטים ראינו שבוושט ישנו שרידי מזון מעוכל היטב ולא היה ברור האם מדובר במזון שנלעס בשיניים בדרכו לקיבה או במזון שעלה בחזרה מהקיבה. בנוסף סיפר לי ידי הרב ד"ר נתן סליפקין שגידל שפני סלע שראה לא פעם תנועת העלאת גרה.

בדיקה אנטומית של מערכת העיכול של שפן סלעים- אוניברסיטת בר אילן

בדיקה אנטומית של מערכת העיכול של שפן סלעים- אוניברסיטת בר אילן

על מנת לבדוק אחת ולתמיד האם ישנה פעילות כל שהיא של העלאת גרה; לאשש או להפריך סברה זו, ביקשתי לבדוק את הדבר באמצעות מכשיר הדמיה משוכלל  שעוקב אחר תהליך העיכול. שיטת המחקר שהצעתי כוללת מתן מזון צמחי רגיל לארנבון חי ומעקב חיצוני אחר תהליך העיכול באמצעות מכשיר זה. הכלורופילים המצויים במזון פולטים באופן  טבעי חומר  פלורוסנטי המוקרן מחוץ לגופם והוא מזוהה כגלי אור במכשיר . מדובר בבדיקה פשוטה ביותר, שאינה גורמת כל נזק ושום כאב וסבל לבעל החיים. הבדיקה נוסתה בעבר (לצורך מחקרים אחרים) בהצלחה רבה על עכברים קטנים, כך שקיימים במחקר תקדימים לכך. לצורך ניסוי ביקורת נבקש להשתמש בעכבר מעבדה ובאוגר. כאמור, תוצאות המחקר  עשויות לפתור באופן מיידי וחד משמעי סוגיה שהתחבטו בה כמאה שנים, ולקדם את הידע האנושי על בסיס מחקר מדעי צרוף המשוחרר מטעויות ואגדות.

לצערי ועדת הניסויים המוסדית בבע"ח לא אשרה את  בקשתי לערוך בדיקה זו (שאינה גורם נזק וסבל כלל לבע"ח) למרות שהמועצה הארצית לא התנגדה לכך. לאחר סדרה של ערעורים התייאשתי. מדהים לגלות שבראשית המאה העשרים ואחד עדיין ישנם אנשים שמפחדים להתמודד עם סוגיות שבין תורה ומדע.

פרשת ויקרא

קרבן העוף

בתחילת ספר ויקרא התורה מציינת את התורים ובני היונה כמינים האפשריים היחידים מקרב משפחת העופות המורשים לעלות כקרבן (ויקרא א, יד ועוד). קורבן זה הובא בין היתר בטקס טהרת האשה היולדת (יב, ו), המצורע (יד, כב) ועוד. במאמר זה ננסה להבין מדוע נבחרו דוקא עופות אלה ומדוע יש להביא בני יונה ולא יונים בוגרים.

ראשית, יש לציין שהתורה מתחשבת במעמדו הכלכלי של האדם ובמקרים אחדים היא מאפשרת לו להקריב עופות שהיו זולים, שכן רבים חיו "מתחת לקו העוני" ולא הייתה באפשרותם לרכוש בהמה לקרבן (ויקרא ה, ז ועוד). הרמב"ם מוסיף שהבחירה בתורים ובני יונים הם מפני שהם המצויים ביותר בארץ ישראל וקל היה להשיגם (מורה נבוכים, ג, מו). פילון האלכסנדרוני מעיר שמקרב כל רבבות מיני העופות הטהורים הם היו היחידים שבויתו וכוונתו ליונת הבית ולתור העיר (כנראה צוצלת). בתקופת בית שני נזכרו מקומות שונים שבהם קננו היונים:  יוני שובך, יוני עליה, יונים המקננים בטפיחין ויוני הרדסיות שהיו כנראה מפוטמות (תוספתא ביצה א, י). אין להוציא מכלל אפשרות שהיו  אנשים שלכדו גם את יונת הסלעים, שהייתה שכיחה ביותר.

התור המקראי כנראה זהה לתור המצוי (Streptopelia turtur), הניכר בתקופת הנדידה בהמייתו המפורסמת "תּוּר־תּוּר": "קול התור נשמע בארצנו" (שה"ש ב, יב). העוף חולף בארץ ישראל בהמוניו, בעיקר בנדידת הסתו (אוגוסט לראשית אוקטובר) ובאביב (אפריל מאי), כלומר ניתן היה לראותו ולצודו בכל מועדי שלושת הרגלים. על אופן השגתו ניתן ללמוד בין היתר מהמדרש על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

נשאלת השאלה מדוע התורה לא התירה את הקרבת התרנגול , שהרי נאמר בתלמוד: "מובחר שבעופות תרנגולת" (בבא מציעא פו ע"ב). ההסבר הראשון הוא היסטורי: בתקופת המקרא התרנגול לא היה שכיח במשק האדם כעוף מאכל וחשיבתו בכלכלת הקיום הייתה נמוכה. ישנן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות דלות  למציאותו בארץ ישראל בתקופות הברזל  ועד שלהי בית ראשון. בדמויות הטבועות על חותמות, כמו זה שנמצאה בתל אלנצבה, רואים תרנגול קרב ששימש כנראה בתחרויות שבמהלכן נלחמים התרנגולים ביניהם עד מות. זה מוביל אותנו להסבר השני הקשור להבדל בין תכונותיה של היונה לזה של התרנגול . היונה והתור נחשבים כמונוגמים מובהקים, בעוד התרנגול מאופיין בפוליגיניה, היינו זכר אחד מזווג נקבות רבות ולכן נחשב כעוף השטוף זימה (ברכות כב ע"א). יתירה מזאת, התרנגול  נחשב כעוף אגרסיבי ומסוכן וישנה עדות על תרנגול שנסקל בירושלים מפני שהרג את הנפש (משנה עדויות ו, א). תכונה זו אינה מתאימה לרוח השלום והתום שסימל המזבח והמקדש בכלל ולכן התרנגול נאסר לקרבן. לכך ניתן לצרף את תקנת חז"ל: ש"אין מגדלים תרנגולים בירושלים מפני הקדשים" (משנה, בבא קמא ז, ז).

על פי ההלכה ניתן להביא כקרבן רק תור בוגר ולחילופין רק בני יונה צעירים והמשנה נתנה סימנים ביולוגים להגדרת דרגת בגרותם (חולין א, ה). ההבדל נובע לפי מדרש לקח טוב (לויקרא א, יד) קשור לאופיים מבחינת תמותם ונאמנותם לבני זוגם:  "מפני מה תורין גדולין כשרין ? שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו".

הבדל נוסף קשור לדעתנו להבדלים בגודלם; התור הוא קטן מהיונה ואין גוזלו ראוי להקרבה, בעוד שבן יונה בטרם בגרותו המינית עשוי להגיע לגודלו המכסימלי, לעיתים יותר מגודל הוריו. מאחר שהוא בשלב זה חסר תנועה, בשרו רך וטעים בניגוד לטעם הבשר הקשה והסיבי של הבוגר. בן יונה נחשב אפוא למשובח יותר ולעיתים הוגש כמעדן כקינוח לסעודה. על תופעה זו ועל ענף גידול היונים לקרבן במקדש על היבטיו הכלכליים, ראו בהרחבה בספרי מסורת העוף, עמ' 191 – 214, 219 – 221.

יונת הבית

יונת הבית