פרשת אמור

סירוס בעלי חיים לצורך פיטום 

התורה מונה רשימת המומים שבבקר ובצאן, הפוסלים לקרבן ובהם עיוורון, מחלות עור קשות ושברי עצמות. אולם בעוד שתחילת הרשימה מתייחסת למומים מולדים או לפציעות שאירעו  לבעלי החיים, הרי שבסוף הרשימה מוצאים מומים,  שנגרמו כנראה באופן יזום בידי האדם: "מעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כא-כד). ישנם פירושים אחדים למשמעות כל אחד מהמונחים הללו, אך מוסכם שמדובר בצורות שונות של פגיעה באברי הרבייה שלהם לצורך סירוסם, מבלי שהדבר יפגע בתפקודם הרגיל. יש כאן עדות קדומה לפעולה של סירוס בעלי חיים שנעשו במשק האדם לתועלתו, לצרכים שונים:    פיטום,  הגברת כוח העבודה וקבלת מזג כנוע יותר.  האיסור כולל קבלת בעלי חיים עם מום לקרבן גם מידי גוי (ויקרא כב, כה)  סירוס הצאן,  נעשה בעיקר לזכרים בעודם צעירים, שהרי רובם נשלח לשחיטה ורק מיעוטם שימש להרבעה, כפי שעולה ממנחת יעקב לעשו (בראשית לב, טו).

עדויות היסטוריות

ישנן עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לסירוס בקר בעולם הקדום, כמו במצרים העתיקה. על פי ההלכה איסור הסירוס חל על כל בעלי החיים, הטהורים והטמאים. כך למשל: "שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: ובארצכם לא תעשו – כל שבארצכם לא תעשו"( בבלי, חגיגה יד ע"ב).  מכל מקום, אף שקיים איסור לבצע סירוס בין בארץ ישראל ובין בחו"ל,  ואין להשתמש בו לקורבן, הרי שבפועל מותר להשתמש בו לאכילה, כדין תוצר כלאים (בבלי, חולין קטו ע"א).  לכן נהגו לאכול בשר בעלי חיים מסורסים שנעשו על ידי הגויים, אבל אסור לבקש מהם לעשות זאת.

פרשנים אחדים סבורים ש"ברברים אבוסים", שעלו על שולחנו של שלמה המלך בכל יום (מל"א ה, ג) הם עופות מסורסים. ישנן עדויות רבות להיתר שפשט להשתמש בבשר בהמות  ובעיקר תרנגולים מסורסים, בתפוצות רבות בקהילות ישראל, למשל: באיטליה, פולין, באנגליה, תורכיה, עירק, ארץ ישראל.   

כיום סירוס תרנגולים בעולם  הוא מוגבל למקומות שמגדלים גזעים מסורתיים (בעלי גדילה איטית), בעיקר בארצות מתפתחות ובהיקף מסוים גם בצרפת ובצפון איטליה. בישראל הנוהג פסק החל ממחצית המאה העשרים כאשר החל להתפשט  הגידול של גזעי פיטום, כלומר, תרנגולות  שטופחו לגדילה מהירה ולתפוקת בשר גבוהה וכך הצורך לסירוס הפך למיותר. בשל האיסור ההלכתי אין מסרסים כיום בקר בישראל, אם כי מדי פעם מגיעים לארץ עגלים מסורסים מיבוא. גם חלק ניכר מהבקר המיובא מיבשת אמריקה עבר סירוס. בשנים האחרונות סוגיית סירוס בעלי חיים עלתה לדיון מחודש בעיקר בקשר לחיות מחמד; חתולים וכלבים, על  מנת לצמצמם את ריבויים.

להרחבה, ראו מאמרי ב"המעין",  225 (תשע"ח), עמ' 60 – 66.

 

פרשת קדושים

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם  (ויקרא יט, יט)

הרכבות בין מיני בעל חיים שונים שהיו במשק האדם הייתה תופעה ידועה בעולם העתיק. היא נאסרה מן התורה (ויקרא יט, יט), אך בדיעבד בני המכלוא מותרים בשימוש (משנה, כלאים ח, א). בתקופת המקרא הייתה הרכבת סוס בחמור השכיחה ביותר ותוצריה היה הפרד. לדעת פרשנים רבים, יש לייחס  גילוי או את המצאת הרכבה זו ל"עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו כד).

בתקופת המקרא הפרדים, כמו הסוסים, יובאו מחו"ל מאזור "תוגרמה"(כנראה תורכיה) ובבל (מל"א י, כה ; יחזקאל כז, יד; עזרא ב, סו), יתכן שהסיבה היא איסור כלאים והאפשרות ההלכתית להינות ממוצר שנעשה בידי נכרים.

המשנה מביאה דוגמאות להרכבות בעלי חיים שונים: "הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים א, ו) . חז"ל משקפים בכך את המציאות כפי שהכירוה וגם על סמך ידיעות שהגיעו לאוזנם, מקצתן מופיעות בחיבורי טבע וחקלאות יווניים ורומיים שנכתבו בתקופתם. דומה, שהם בחרו בדוגמאות נדירות אך אפשריות.

כידוע הפרדים הם כרגיל עקרים, אולם ידועים בהיסטוריה עשרות מקרים של פרדות  פוריות שהמליטו (הזכרים הם תמיד עקרים). ברוב המקרים מדובר בפרדה שהייתה בת מכלוא של חמור וסוסה. פרדות פוריות יכולות להזדווג עם סוס או חמור. יתרה מזאת, ישנן גם עדויות  ברורות מהעת החדשה על צאצאים פוריים מהכלאות אלה. מדובר במקרים נדירים, ולרוב מהכלאת פרדה וסוס נוצר ולד הדומה לסוס, ומהרכבת פרדה וחמור נוצר ולד הדומה לפרד. כאשר הצאצאים הם נקבות יש סיכוי מסוים שהם יהיו פוריים, וכך למעשה ניתן לייצור גזעים חדשים.

פעמים רבות התרחשו הכלאות טבעיות או יזומות בין בהמות הבית ובין חיות בר. דוגמה לכך היא הכלאה בין חמור לפרא (Equus hemionus) – הדומה במקצת לסוס. הפרא המקראי נקרא בלשון חז"ל בשם "ערוד" ואינו חמור הבר הנקרא כך בימינו (הכלאות בין חמור לחמור בר מותרות לכתחילה).  הפרא המקומי  נכחד באזורנו בשנות השלושים של המאה העשרים. הבדואים במדבריות ארץ ישראל ועבר הירדן נהגו בעבר ליצור בני מכלוא שהיו מבוקשים בקרב אנשים אמידים בשל נדירותם, מהירותם וכוחם. הכלאה מפורסמת אחרת היא בין עז ליעל, שיוצרת בני מכלוא בשם "יעז". ידידי ד"ר עוזי פז סיפר לי על תצפית נדירה של בן מכלוא של יעל וכבש. תופעה ידועה נוספת היא הכלאה בין כבש ועז (geep) ובאופן נדיר יש להם גם צאצאים פוריים.

הדוגמאות שמביאה המשנה בכלאים הן אפוא מציאותיות. בימינו השימוש בפרדות הולך ופוחת והסיכוי לקבלת צאצאים פוריים כמעט אפסי. גם העדר מפגש יום-יומי ובלתי אמצעי של האדם המודרני וחיות המשק שלו עם חיות בר מפחיתה את האפשרות לצפות כיום בתופעות טבע אלה.

להרחבה, ראו מאמרי,  לשוננו, עו (תשע"ד), עמ' 265 – 283.

פרשת מצורע

עץ ארז

 טקס טהרת המצורע כוללת לקיחת שתי ציפורים, עץ ארז, גיזת צמר הצבועה בתולעת שני ואזוב (ויקרא יד, ד-ז). בעוד האזוב ותולעת השני מסמלים את הקטנים והפחותים שביצורים נחשב הארז לגדול שבעצים. חז"ל הסבירו שחטא המצורע היא בשל הוצאת שם רע, גאווה והתנשאות: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

על מנת להבין משל זה יש לעמוד על מקומו של הארז בעולם הקדום. הארז נזכר למעלה משבעים פעמים במקרא, יותר מכל עץ אחר ומאות פעמים בספרות ההלכה והאגדה. למעשה, יש להבחין בין "ארז הלבנון" (Cedrus libani) ובין "ארזים" (לרוב בלשון רבים), כשם קיבוצי לכלל עצי הסרק: "עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים" (תהלים קמח, ט).

ארז הלבנון גדל ברום 1500 – 1800 מטרים, הוא בעל גזע זקוף העשוי להגיע לגובה של כארבעים מטרים.  הארז הוא  משל  לגובה וחוזק: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג: עמוס ב, ט )    ומסמל את המלוכה, את גאוות האדם וביטחונו בכוחו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב, טו). השימוש בארז בטקס המצורע בא ללמד שאין לאדם לבטוח בכוחו, בגאוותו וביהירותו והוא לבסוף ילקה, כשם שארז הרם והנישא יושפל (ישעיהו ב, יב-יג) ויכרת: "קוֹל ה' שׁבֵֹר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהלים כט, ה). טהרת המצורע היא בהשפלת עצמו באופן קיצוני באזוב וכתולעת השני עד שיגיע לדרך הישר.

עצת הארז מצטיינת באיכות גבוהה, בארומה נעימה ובעמידות לריקבון ולחרקים. בשל תכונות אלה הוא נחשב לעץ הבניה החשוב והיקר ביותר בעולם הקדום לקירוי מבנים ציבורים וממלכתיים.  עבור שליטי הממלכות הגדולות והחזקות היה זה אתגר להעפיל אל מרום הר הלבנון ולכרותיו את ארזיו, על מנת להמחיש בגאוה את כוחם ועוצמתם. כך עולה מדברי הרהב של מלך אשור:  "אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מל"ב יט, כג). מובן אפוא מדוע שלמה המלך ביקש ממלך צור שישלח לו קורות ארזים וברושים לבניית המקדש ולהדרו, שהועברו דרך הים בדוברות עד יפו ומשם לירושלים  (מל"א ה, כב-כד; דה"ב ב, טו). כך גם היה בימי בית שני (עזרא ג, ז).

שרידי קורות וחלקי עץ ארז נמצאו בהרבה אתרים ארכיאולוגים בארץ –ישראל . למשל, בלכיש מתקופת הברונזה, במקדש הפלישתי בתל קסילה ובארמון הורדוס במצדה.   ממצא מעניין נחשף בעת שנערך שיפוץ של גג מסגד אלאקצא. חלק מקורות העץ שהוחלפו נבדקו ותוארכו ובהם ארזי הלבנון שהקדום שבהם הוא מהמאה הרביעית לספירה ועץ ברוש מסוף בית ראשון.

 

פרשת תזריע

זיהוי הצרעת והשחין ביהדות

בפרשות תזריע מצורע מתוארת צרעת האדם, בתסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור שונים, פסוריאזיס ועוד). דברים אלה מתבררים גם מהלכות המצורע במסכת נגעים, שאין המדובר במחלה קוונציונלית  (משנה, נגעים ג, א-ב).  גם צרעת הבגדים והבתים היא משונה, עד כי הרמב"ם שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת ש"אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת ה"לפרה" (lepra; מחלת הנסן) שאינה מתאימה לתיאור המקראי. מדובר בפרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצה בידי הנצרות.  היא פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים. בצורתה החריפה היא גורמת להתעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. העדר טיפול הולם עלול להביא לנמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח "שחין" הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד מהחולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו:  "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (תענית כא ע"א) . בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (אהלות טז, א). מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את אבריהם המודלקים באופן יזום, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).  הניתוח נעשה בשדה ונעיצת האיבר בקוץ של הסירה, נועד להבטיח, שהאיבר הנכרת שמוגדר כרקמה מתה לא יטמא, את הרופא והמטופל כאחד. הנקודה החשובה לענייננו, שמבחינה הלכתית חולי לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שיותר מאוחר היה מקובל בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, עם נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקרבן ראיה, לא משום פסול עקרוני, אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכי שחין ופולפסין – אעפ"י שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל ראויין הן לבוא בפני עצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה בלפרה לא הוגדר ביהדות כטמא – בחייו ובמותו.  במערת קבורה שבגיא בן הינום שבירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי,  התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה של לפרה (מאה ראשונה לסה"נ).  לאור זאת, מוכח שהמינוח העברי המודרני למחלת הלפרה עם ה"צרעת" הוא מוטעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

להרחבה, ראו מאמרי, אסיא, עה-עו (תשס"ה), עמ' 65 – 69.

 

פרשת צו

עצי המערכה

לצורך שריפת הקרבנות שעל המזבח נדרשו חומרי הסקה איכותיים. חומר הבעירה המשובח והיקר ביותר בתקופת המקרא היה עץ. לשם כך כרתו ענפי עצים מתאימים, לעיתים ממרחק רב, כפי שמסופר על אברהם אבינו: "ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים" (בראשית כב, ג). מלאכתם של "חוטבי עצים" היתה חיונית וקשה כשל שואבי המים ועסקו בהם  דלת העם (יהושע ט, כא-כג). המקור העיקרי לעץ היו אזורי החורש והיער (דברים יט, ה) ועם התמעטותם בנוף הארץ ישראלי,   זמינותה של עצה טובה (ששימשה לבניה ולהסקה במגזר הפרטי) היה קשה ומחירה היה יקר (איכה ה, ד). מצב זה היה  בכל תקופותיה של ארץ ישראל. למשל, ר' עובדיה מברטנורא כותב בשלהי התקופה הממלוכית, בעת שהותו בירושלים: "והעצים בעיר הזאת יקרים מאד ובחנויות נמכרים במשקל".

על מזבח העולה שבבית המקדש הכינו בכל יום ערימות של עצים המכונות מערכות, וביום הכפורים הוסיפו עוד מערכה אחת.  המערכה "גדולה" שימשה לצורך הקרבת קרבן תמיד ואמורי שאר הקרבנות, ובסמוך לה מערכה קטנה יותר, שממנה נטלו גחלים להקטרת קטורת הסמים במזבח הזהב. עצי המערכה שמשו גם להדלקת אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה"  (ויקרא ו ה-ו; משנה יומא ד, ו).

המשנה דנה במיני עצים הראויים לעלות על המזבח (משנה, תמיד ב ג): "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין: במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן".  בניסוי שערכנו נמצא ששילוב של עצי אורן, אגוז מלך ותאנה עשוי להפיק בעירת חום גבוהה וממושכת, כך שקרבן העולה יכול להישרף כליל לדשן תוך יום.

בבדיקת איכותם עסקו כוהנים שישבו ב"לשכת העצים" ופסלו את אלה שנמצאו מתולעים (משנה, מידות ב, ה).  "על העצים" היה ממונה מיוחד,  שהיה כנראה אחראי על תהליך הבדיקה שיהיו מספיק יבשים ועל האחסון (תוספתא, שקלים ב, יד).

בתחילה נעשתה האספקה על ידי אנשים פרטיים או משפחות שהתנדבו להביא "קרבן העצים" (נחמיה י לה; יג לא; משנה, תענית ד, ה). בשלהי בית שני נכללו גם עצי המערכה בין הדברים שמומנו בכספי הציבור (בבלי, מנחות כב ע"א).  אבל בשל מחסור בעצים ובעלות הכלכלית נתרמו עצים גם מהציבור. כך למשל, מובא שהכמות המינימלית שיכלו להביא יחידים הם "שני גזירין" (משנה, מנחות יג, ג). כמות העצים שנרשה היתה עצומה. לפי חישובים שונים הכמות המינימלית שנדרשה לקרבנות הציבור נאמדת בכ- 1000 קוב עץ לשנה, שהוא בין 1- 5 אחוז מכלל הכמות שנדרשה עבור קרבנות היחיד שהוקרבו במקדש

להרחבה: ראו ז' עמר, "ההיבט  הכלכלי של קרבנות הציבור במקדש", מעלין בקודש, כב (תשע"א), עמ' 85 – 125.

 

פרשת ויקהל – פקודי

עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.

פרשת תצוה

 "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט, ב)

את כל המנחות הכינו מסולת שנעשתה רק מהחיטה, המשובחת מכל שאר מיני הדגן, כפי שלמדו חז"ל:

אתה אומר סולת מן החטים או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: "סלת חטים תעשה אֹתם" (ספרי פנחס קמב; הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב,ב).

מין החיטה השכיח ביותר בעולם הקדום במזרח התיכון חיטה קשה (Triticum durum) הידועה בשם  חיטה הדורום, בעוד החיטה רכה (T. aestivum) הידועה גם בשם חיטת הלחם הייתה נדירה.   הרוב המוחלט של הממצאים הבוטניים–ארכיאולוגיים (הכוללים מאות רבות של אתרים) הם ממין זה. למעשה, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, רוב זני החיטה המקומיים היו של חיטה קשה.

חיטת הדורום היא משובחת לאפיית לחם היכול לשמור על טריותו ולא להתקשות במהירות.  רקמת המזון שבגרגיר (אֶנְדּוֹסְפֶּרְם) הוא בעל מרקם זגוגי, עשיר בחלבון, גורם המשפיע על כושר הדביקות (גמישות ומתיחות) של העיסה. הטחינה של זני החיטה הזגוגית וניפוים קלים יותר. הקמח המתקבל מהם הוא גריסי (לא דק), פזיר ואינו נמרח, בעל השתמרות גבוהה (סופח פחות לחות ועמיד בפני טמפרטורה גבוהה), אך בשעת לישת הבצק הוא סופג יותר מים ותפוקת הלחם ממנו גדולה מזו שמן הקמח הדק. מיני החיטה הזגוגית מצטיינים גם בכושר אפייה גבוה משל זני החיטה הבלתי-זגוגית.

כל המנחות נעשו מסולת מובחרת.  עקרונית, היא באה מחיטים שגדלו בשדות בעל על קרקעות פוריות ולא כחושות שעברו מחזור זרעים, כעולה ממקורות אחדים, כגון מן המשנה:

וכלן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? מכמס ומזוניחה [גרסה אחרת: מכמש וינוחה] אלפא לסולת. שניה להם — חפרים בבקעה. כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית אילן. ואם הביא — כשר. כיצד הוא עושה? נרה בשנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת הרבה (משנה מנחות ח, א—ב; תוספתא מנחות ט, ב).

הממצאים הארכיאולוגיים שופכים אור על הרישה של המשנה. על חותם לחם עשוי עץ מימי בית שני חרותות שתי מנורות ובצדי רגליהן חרותות האותיות העבריות שב, האות היוונית אלפא (A) ועוד אות לא מזוהה, ואפשר שמדובר בקיצור של המילה "שביעית".  האות היוונית אלפא משמעותה מסוג א כמובא במשנה- "אלפא לסולת"]. ואף על פי שמשמעותו של חותם זו אינה ברורה, הוא מלמד על ההקפדה שהקפידו על איכות הדגניים ומצוות השמיטה בימי בית שני. חריתת שתי המנורות היא כנראה מעין "תו כשרות" מוכר של נחתומים פרטיים שמכרו לחם על פי תקן האיכות ודרישות ההלכה שהיו מקובלות במקדש. קהל היעד היה מן הסתם "חברים" שהקפידו לאכול לחם בטהרה בדרגת הקדושה של לחם המנחות שבמקדש.

הכנת הגרגירים לסולת

תהליך הכנת הסולת היה מורכב ומתואר במקורות משלהי בית שני. לאחר שאותרו מיני החיטים המשובחים להכנת הסולת, הם עברו תהליך ראשוני של ברירת גופים זרים וגרגירים פגומים וסילוקם מתוכם, הוצאת קליפות הגרגירים, טחינת הקמח וניפויו, ובדיקת איכות הסולת בידי גזבר בית המקדש. שלבים אלה, שתוארו במקורות בעניין מנחת העומר, נכונים ברובם גם לשאר המנחות (חוץ מלתיתה):  "היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל הגזבר" (תוספתא מנחות ט, ג).

בעת העתיקה, נחשב לחם לבן למשובח ולמהודר (ואף לבריא ביותר) משאר מיני הלחם. לצורך קבלת פת נקייה היה צורך לרכך את הקליפה על ידי הרטבתה במים והסרתה מגרעין הדגן בשלמותה, תהליך המכונה לתיתה. ההרטבה גורמת לסובין להיות גמישים, כדי שלא יישברו לחתיכות קטנות במהלך הטחינה או הגריסה וכדי שיהיה אפשר להפרידם בנקל משאר חלקי האנדוספרם (רקמת המזון שבגרגיר). מדובר בתהליך הכרחי לקבלת קמח נקי, כמאמר התלמוד: "אי אפשר (פת) נקיה בלא לתיתה" (בבלי פסחים מ ע"א).

אולם מאחר שרוב המנחות מוגדרות כ"מצה" לא ניתן היה להרטיבם  במים ולכן הסירו את קליפת הגרגרים בתהליך ידני ממושך של שפשוף ובעיטה: "כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים" (משנה מנחות  ו,ה), בסדר ובקצב מסוים, "שף אחת, בועט שתים. שף שתים, בועט שלוש" (בבלי מנחות עו ע"א). לדעת רש"י, השיפה היא 'שפשוף בכף היד', והבעיטה 'שפשוף באגרוף'; ואילו לדעת הרמב"ם, השיפה היא 'שפשוף בידיים בכוח' כדי להסיר את האבק שעל הגרגירים, והבעיטה היא 'דריסה ברגל' לקילוף הקליפות. ייתכן שבעת השיפה התלחלחו הגרעינים עקב הזיעה המופרשת מכף היד או מן החום שהופק מן הידיים והדבר גרם להתעבות הלחלוחית הנמצאת בגרגירים, ונוצר למעשה אפקט הדומה ללתיתה.

לאחר תהליך השיפה, טחנו את הגרגירים ועשו מהן סולת. נראה שטחינת גרגירי החיטה נעשתה כמו במנחת העומר "ברחים של גרוסות",  כלומר לא בטחינה למרכיבים דקים אלא לגריסים גסים. בתקופה הרומית הטחינה נעשתה לרוב ברחיים עגולים, המכונים "רחיים של חמור",  בעלי שכב חרוטי קטן ורכב בצורת גליל חלול שהורכב על השכב. גם חלקו העליון של הרכב היה בדמות חרוט, ושימש כמשפך לגרעינים שהוכנסו לתוך הרחיים בתנועה סיבובית כלפי מטה אל בין השכב לרכב כדי לטחון אותם. הרחיים העגולים הונעו על ידי בהמה או בכוח אדם, ותפוקתם רבה מרחיים רגילים, והעבודה בהן פחות קשה. אולם דומה שהיתרון העיקרי שלהם הוא האפשרות לקבוע ולשנות את המרווחים בין השכב לבין הרכב ולהתאים אותם לגריסת גרגירי החיטה לחלקיקים גסים, דהיינו לסולת הרצויה ומעטה בחומר קמחי דק. "רחיים של חמור" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם, כגון הרחיים מפומפי, ואף באתרים רבים בארץ-ישראל מתקופת המשנה והתלמוד, כגון בכפר נחום, בגמלא, בהר גריזים, בחמת טבריה, בחורבת סומקה (כרמל) ובעין גדי.

את החיטה הגרוסה ניפו באחת-עשרה נפות. לדעת ר' שמעון, אין מספר הנפות מחייב והעיקר הוא שתהיה התוצאה ראויה, סולת מנופה היטב ראויה לאפייה (משנה מנחות ו,ז). מאחר שהתצרוכת השנתית של סולת להכנת לחם הפנים הייתה רבה ויקרה, התירו לרכוש אותה מסוחרים שהתמחו בעשייתה.  שערי הסלתות והשמנים למנחות והיינות לנסכים נקבעו אחת בחודש, ואסור היה לספקים להעלות את מחירם בין הפרקים, אך אם הוזל השער, נדרשו לספק את הסחורה במחיר הזול (משנה שקלים ד,ט).

בניגוד לדעה הרווחת, הסולת אינה קמח לבן דק אלא דווקא בקמח הגס הנשאר בנפה, כעולה מהגדרת הנפה במסכת אבות: "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת" (משנה אבות ה,טו). וכן עולה מן הירושלמי:  "המרקד – קמח מלמטן וסולת מלמעלן" (שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). סולת עשויה אפוא בעיקר מגריסי חיטה, גרגירים כתושים באופן גס ובלא מעטפת הזרע.  המטרה העיקרית של הטחינה והניפוי הוא להפריד בין הסובין לבין האנדוספרם. תהליך הניפוי גורם להגדלת הכמות היחסית של החלבון ולהסרת חלק ניכר מן ההרכב העמילני, הנראה כעפרורית לבנה. היתרון של קמח עשיר בחלבון (גלוטן) הוא ביצירת רשת גלוטנית חזקה ויציבה המאפשרת בסיוע חומרים מתפיחים כושר אפייה טוב יותר של העיסה, כלומר תפיחה ומתיחות רבה של הבצק מצד אחד, וכחומר מְתַחְלֵב (אמולסיפייר) הגורם לחיזוק דפנות הבועות שבעיסה מצד שני, כדי שלא יצטמק הלחם כשהוא מתקרר בתום האפייה.  הסולת מוכרת כיום בשם סמולינה (semolina), מונח איטלקי שמקורו בלטינית עתיקה (simila), ומשמעותו 'קמח משובח'. כדי לוודא שהסולת המיועדת למקדש היא משובחת, טריה ללא תולעים ושאחוז המרכיב העמילני הלבן בה קטן יחסית, היה הגזבר הממונה בודק את איכותה, כעולה מן המשנה: "כיצד הוא בודק? הגזבר מכניס את ידו לתוכה, עלה בה אבק — פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה – פסולה (מנחות ח, ב). סולת שהתליעה הייתה מוחזרת לספק והוא היה חייב לספק למקדש סולת אחרת (משנה שקלים ד,ט).

ראוי לציין, שתהליך הכנת הסולת (קוסקוס) במיכון המודרני בימינו הוא דומה; הסרת הסובין, טחינת הגרגרים  לגריסים קטנים שעוברים סדרה של ניפויים. מדובר במוצר משובח, סמל למי שנבחר בקפידה, כמובא במדרש: "ואקח מכם שנים עשר אנשים –  מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם" (ספרי, דברים כא). מנחת הסולת הנעשית עם שמן – "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב) היא ביטוי מושאל המכוון למיטב והמובחר שבו.

להרחבה

ד' עמית, "חותמות לחם יהודיים", בתוך לחם  בקרב דתות ועדות בארץ (נ' בן-יוסף עורך), מוזיאון  ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' 168–169

ז' עמר, חמשת מיני דגן, הר-ברכה תשע"א.

פרשת תרומה

"ומאין היה להם במדבר"?

פרשת תרומה פותחת ברשימת מוצרי היוקרה של העולם הקדום. היא מכילה מוצרים יקרים, מעולם המתכות (מטלורגיה), הצבענים, הטקסטיל והעורות, עצים משובחים לבניה, סממני בושם וקטורת ואבני חן. לתהליך זיהויים ושימושם תרומה חשובה ללהכרת התרבות החומרית הקדומה.

  וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי .וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (שמות כה, א-ז; לה ד, ט).

אחת השאלות המסקרנות היא מנין היה לבני ישראל חומרים אלה ? בשאלה זו התחבטו כבר הקדמונים. חלק מהתשובות נרמזות בתורה עצמה. כבר לפני יציאת מצרים מובא: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). דומה שהיתה כאן גם כוונה לעתיד. יתירה מזאת, חלק מהמוצרים נלקחו שלל מחיל פרעה, כפי שמעיר המדרש: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב –  אמר להן הקב"ה: אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם… (תנחומא, תרומה, ה).

אשר למוצרים הנילווים לקרבנות כמו סולת, שמן ויין ישנה מחלוקת בקרב התנאים האם הציווי לקרבן עולה נהג בכלל בפועל במדבר:  "רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה" (חגיגה ו ע"ב). שאלה זו עקרונית גם לגבי הדלקת המנורה, הסדרת לחם הפנים והקטורת (ראו בהרחבה שו"ת הרשב"ש, סימן נז). לדעת אבן עזרא, בני ישראל לא נדרשו לכמויות גדולות של מוצרים, מפני שהם הקריבו עולות בפועל רק חמישים ימים במדבר סיני, להלן חלק מדבריו:

"כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ, ד), כי בקדש היה, ושם בישוב קנו. ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב" (אבן עזרא הארוך והחזקוני, שמות כט, מב).

אבל עדיין, נשארה בעינה השאלה לגבי המוצרים שמהם נבנה המשכן. אשר לעצי השיטים נדרשו חז"ל לשאלה "מהיכן מצאו אותו לשעה ?" והביאו לכך סברות רבות. סוגיה אחרת הוא המקור של הצבענים היקרים, כמו "תכלת ארגמן ותולעת השני". ר' דוד בן זמרה העלה סברה מעניינת:

…ושאלת ומהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצוד…וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף, שהרי אין בין ים סוף להר סיני, אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש, לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו (שו"ת הרדב"ז, ב, תרפ"ה).

בהנחה שהתכלת מופקת מחלזונות הארגמונים, הרי שלמעשה תעשיית הצביעה מהם התקיימה לאורך החוף הצפוני של ארץ ישראל ולבנון. יחד עם זאת, ישנם ארגמונים גם בים סוף. ר' יצחק אברבנאל הציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן והפעלתו – באמצעות מסחר עם עמים אחרים שבאו במגע עם בני ישראל במדבר:

"והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים (אברבנאל לשמות כה).

פרשת בא

הארבה –  הַמָּוֶת הַזֶּה (שמות י יז)

הארבה הוא אחת מתופעות  הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית ותועדה בהקשר למרחב ארץ ישראל וסביבותיה במאות רבות של מקורות, החל מתקופת המקרא ועד ימינו. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש,  ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו.

הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר  (Schistocerca gregaria), שהגיעו אלינו בעבר לרוב  דרך מצרים  מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. באזורים  אלה הם גדלים כרגיל במופע בודד שאינו מזיק. הזחלים שבוקעים מהביצים לאחר כשלושה שבועות עוברים תהליך התפתחות של חמישה שלבים שאורכו כחודש וחצי עד הגיעם לצורת הארבה הבוגר. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונוח והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה, להתלהקות ולהתארגנות של נדידה מאורגנת בלהקות ענק. בשל ההבדלים הגדולים בין הארבה במופע הבודד לארבה במופע המלוהק: בגודל הכנפיים, בצבע, בהתנהגות ובמידת הנזק. בעבר סברו שמדובר בשני מינים שונים, ורק לפני  כמאה שנים הוכיח המחקר שמדובר למעשה באותו מין שמסוגל לשנות את מופעו בהתאם לנסיבות.

נזקי הארבה

הארבה בשלבי התפתחותו השונים מיסב נזק רב לצמחיה שבה הוא נמצא, כפי שמתואר בפרוטרוט בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר יחסית. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר:  "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). לשם דוגמה נציין שארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-שנים-שלושה גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.  על אף התפתחות המחקר הביולוגי של חיי ארבה המדבר, עדיין קשה לצפות את התנהגותו – הופעתו היא במידה רבה תלויה במשטר הרוחות ובעיקר בידי שמיים. הארבה שכרגיל מסוגל לעוף ק"מ אחדים עשוי לדאות באמצעות הרוחות ולגמא עשרות רבות של ק"מ בכל יום.

תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר:  "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת גרמו רעב וכליה על האדם וההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה והתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶתהַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).

הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם אחד חסין מפניו. אפילו על גופו של פרעה נאחזו נחילי הארבה. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכול למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה.

הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). להקות הארבה הקטנות בהיקפן שפקדו את ארץ ישראל בשנים האחרונות, כמו בשנת תשע"ג, מזכירות לנו שסכנתו טרם חלפה מן העולם. מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.

פרשת וארא

 גידולי היסוד של מצרים: פשתה, שעורה חיטה וכסמת

בתיאור נזקי מכת הברד הקשה שניחתה על מצרים, מתואר בין היתר הפגיעה בגידולי היסוד של מצרים. הפסוקים מזכירים את שלושת מיני הדגן העיקריים ששימשו ללחם והפשתה כגידול תעשיה מרכזי בכלכלה המצרית.

 "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב)

שלושה מיני דגן רווחו במזרח התיכון בתקופת המקרא; החיטה – היא חיטת הדּוּרוּם (Triticum durum), שעורה תרבותית  (Hordeum vulgare) וכֻּסֶּמֶת – היא חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum), שפותחה מחיטת הבר המכונה בשם "אם החיטה". מכל מקום, לפי כל הדעות אין לזהות את הצמח פאגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), ממשפחת הארכובתיים שנקרא בימינו בטעות 'כוסמת'. הבלבול הביא לכך שהשם המודרני למין החיטה הוא "כוסמין".

הכסמת נזכרת במקרא פעמיים נוספים בספרי הנביאים (ישעיהו כח, כה; יחזקאל ד, ט). היא מופיעה בסל המזונות הבסיסי הקדום, אך לא כמרכיב החשוב ביותר. הסיבה לא קשורה לאיכות הקמח שהוא משובח משל השעורה, אלא בשל הטורח בקבלתו. הכסמת שייכת למיני חיטה שגרגיריהם עטויים מוצים וגלומות.  לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות הצריכות כתישה במכתש ועלי כדי לחשוף את הגרגירים. לאחר מכן הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח.

הפשתה התרבותית   (Linum usitatissimum), צמח חד־שנתי שמגבעוליו הפיקו סיבים לתעשיית הטקסטיל. חומר הגלם המעובד נקרא "פשתן" ושימש חומר גלם בסיסי לייצור אריגים והכנת פריטי לבוש. מוכר בספר שמות גם בשמות נרדפים: "בַּד" (שמות כח, מב) ו"שֵׁשׁ" (שמות כה, ד).

הפשתה נחשבה למוצר טקסטיל מרכזי בתרבות החומרית המקראית, השני בשכיחותו לאחר הצמר (למשל: ויקרא יג מז; הושע ב ז; משלי לא יג ועוד). הנביא תיאר את הרס הכלכלה המצרית בעקבות התיבשות היאור, עד כי צמחי הפשתה קמלו. בעקבות זאת נפגעה תעשיית אריגי הפשתן: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט).

במכת הברד נפגעו רק הפשתה והשעורה: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). ההסבר קשור לעיתוי לפנולוגיה של הצמחים במועד שבה ירד הברד בתקופת ה"אביב". אין הכוונה לשם של עונה כמו בימינו אלא למצב בשלות השעורה.

אביב ומועד מכת הברד

בלשון המקרא "אביב" הוא כינוי לתבואה הירוקה, הצעירה, הרעננה – בטרם הבשלתה. בשלב זה קנה השעורה הוא קשיח ושביר. בשעורה מדובר בחודש אדר וראשית ניסן. הפגיעה בצמח בשלב זה מעכבת את תהליך ההשתבלות והתפתחות תקינה של הגרגרים. כך, לגבי הפשתה הגבעול שלה ירוק ושביר והפגיעה בו אינה מאפשרת להפיק ממנו את הסיבים. יש לשים לב למקבילה "אביב – גבעול". המונח "אביב", לשון אבוב (חליל), בשל מבנה קנה הדגן, גבעול בעל מבנה צנורי חלול. בלוח גזר, כתובת ובה תיאור הלוח החקלאי הארץ-ישראלי, מהמאה העשרית לפנה"ס, מופיע שעקירת הפשתה (עצד פשת) הוא בחודש אדר ואילו קציר שעורים הוא בחודש ניסן. לפי זה ניתן להניח שמכת הברד התרחשה בסביבות חודש שבט ותחילת אדר. אולם יש לבחון את הדבר לאור המציאות החקלאית במצרים. מקורות אחדים, כמו ר' בנימין מטודלה (מהדורת אדלר, עמ' סד) שבקרו במצרים ציינו שהזריעה מתקיימת בחודש מרחשון והיבול נאסף לכל המאוחר בסוף חודש אייר (מאי) לפני הצפת הנילוס. קציר השעורים הוא בחודש אדר ואילו איסוף הפשתה הוא כשלושה חודשים וחצי לאחר הזריעה, כלומר בחודש שבט. זאת אומרת שמכת הברד התרחשה כנראה בחודש שבט או מעט לפני כן.  כלומר עונת הקציר במצרים קודמת בכחודש  למציאות בארץ ישראל. בשלב זה השעורה טרם השתבלה וגבעולי הפשתה  טרם נקטפו. לעומת זאת, החיטה והכסמת, טרם פיתחו גבעול זקוף ונוקשה מפני שהם מאחרים להבשיל – "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ולכן לא נפגעו.

לפי המשנה מכות מצרים ארכו שנה (עדויות ב, ב), אך באף מקום אין פירוט כמה זמן נמשכה כל מכה ומה פרק הזמן שבניהם. לפי הסברנו מכת הברד התרחשה בחודש שבט, מכת הארבה היתה בחודש אדר ותאריך זה היה מועד לפורענות מזיק זה עד העת החדשה. מיד לאחר מכן היתה מכת חושך שנמשכה רק שלושה ימים (י, כב) ובניסן מכת בכורות. הפסוק: ""הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג, ד),  ביום שהתבואה במצב "אביב" הוא על פי מקצב הלוח החקלאי הארץ-ישראלי. להלכה נקבע חג הפסח לפי מצב ה"אביב" בארץ ישראל ולשם כך אף עיברו את השנה (תוספתא סנהדרין ב, ב-ג).