פרשת ויקהל – פקודי

עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.

פרשת תצוה

 "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט, ב)

את כל המנחות הכינו מסולת שנעשתה רק מהחיטה, המשובחת מכל שאר מיני הדגן, כפי שלמדו חז"ל:

אתה אומר סולת מן החטים או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: "סלת חטים תעשה אֹתם" (ספרי פנחס קמב; הרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יב,ב).

מין החיטה השכיח ביותר בעולם הקדום במזרח התיכון חיטה קשה (Triticum durum) הידועה בשם  חיטה הדורום, בעוד החיטה רכה (T. aestivum) הידועה גם בשם חיטת הלחם הייתה נדירה.   הרוב המוחלט של הממצאים הבוטניים–ארכיאולוגיים (הכוללים מאות רבות של אתרים) הם ממין זה. למעשה, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, רוב זני החיטה המקומיים היו של חיטה קשה.

חיטת הדורום היא משובחת לאפיית לחם היכול לשמור על טריותו ולא להתקשות במהירות.  רקמת המזון שבגרגיר (אֶנְדּוֹסְפֶּרְם) הוא בעל מרקם זגוגי, עשיר בחלבון, גורם המשפיע על כושר הדביקות (גמישות ומתיחות) של העיסה. הטחינה של זני החיטה הזגוגית וניפוים קלים יותר. הקמח המתקבל מהם הוא גריסי (לא דק), פזיר ואינו נמרח, בעל השתמרות גבוהה (סופח פחות לחות ועמיד בפני טמפרטורה גבוהה), אך בשעת לישת הבצק הוא סופג יותר מים ותפוקת הלחם ממנו גדולה מזו שמן הקמח הדק. מיני החיטה הזגוגית מצטיינים גם בכושר אפייה גבוה משל זני החיטה הבלתי-זגוגית.

כל המנחות נעשו מסולת מובחרת.  עקרונית, היא באה מחיטים שגדלו בשדות בעל על קרקעות פוריות ולא כחושות שעברו מחזור זרעים, כעולה ממקורות אחדים, כגון מן המשנה:

וכלן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? מכמס ומזוניחה [גרסה אחרת: מכמש וינוחה] אלפא לסולת. שניה להם — חפרים בבקעה. כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית אילן. ואם הביא — כשר. כיצד הוא עושה? נרה בשנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת הרבה (משנה מנחות ח, א—ב; תוספתא מנחות ט, ב).

הממצאים הארכיאולוגיים שופכים אור על הרישה של המשנה. על חותם לחם עשוי עץ מימי בית שני חרותות שתי מנורות ובצדי רגליהן חרותות האותיות העבריות שב, האות היוונית אלפא (A) ועוד אות לא מזוהה, ואפשר שמדובר בקיצור של המילה "שביעית".  האות היוונית אלפא משמעותה מסוג א כמובא במשנה- "אלפא לסולת"]. ואף על פי שמשמעותו של חותם זו אינה ברורה, הוא מלמד על ההקפדה שהקפידו על איכות הדגניים ומצוות השמיטה בימי בית שני. חריתת שתי המנורות היא כנראה מעין "תו כשרות" מוכר של נחתומים פרטיים שמכרו לחם על פי תקן האיכות ודרישות ההלכה שהיו מקובלות במקדש. קהל היעד היה מן הסתם "חברים" שהקפידו לאכול לחם בטהרה בדרגת הקדושה של לחם המנחות שבמקדש.

הכנת הגרגירים לסולת

תהליך הכנת הסולת היה מורכב ומתואר במקורות משלהי בית שני. לאחר שאותרו מיני החיטים המשובחים להכנת הסולת, הם עברו תהליך ראשוני של ברירת גופים זרים וגרגירים פגומים וסילוקם מתוכם, הוצאת קליפות הגרגירים, טחינת הקמח וניפויו, ובדיקת איכות הסולת בידי גזבר בית המקדש. שלבים אלה, שתוארו במקורות בעניין מנחת העומר, נכונים ברובם גם לשאר המנחות (חוץ מלתיתה):  "היו בוררין אותה, ולותתין אותה, וטוחנין אותה, ומרקידין אותה, ומוליכין אותה אצל הגזבר" (תוספתא מנחות ט, ג).

בעת העתיקה, נחשב לחם לבן למשובח ולמהודר (ואף לבריא ביותר) משאר מיני הלחם. לצורך קבלת פת נקייה היה צורך לרכך את הקליפה על ידי הרטבתה במים והסרתה מגרעין הדגן בשלמותה, תהליך המכונה לתיתה. ההרטבה גורמת לסובין להיות גמישים, כדי שלא יישברו לחתיכות קטנות במהלך הטחינה או הגריסה וכדי שיהיה אפשר להפרידם בנקל משאר חלקי האנדוספרם (רקמת המזון שבגרגיר). מדובר בתהליך הכרחי לקבלת קמח נקי, כמאמר התלמוד: "אי אפשר (פת) נקיה בלא לתיתה" (בבלי פסחים מ ע"א).

אולם מאחר שרוב המנחות מוגדרות כ"מצה" לא ניתן היה להרטיבם  במים ולכן הסירו את קליפת הגרגרים בתהליך ידני ממושך של שפשוף ובעיטה: "כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה. והשיפה והבעיטה בחטים" (משנה מנחות  ו,ה), בסדר ובקצב מסוים, "שף אחת, בועט שתים. שף שתים, בועט שלוש" (בבלי מנחות עו ע"א). לדעת רש"י, השיפה היא 'שפשוף בכף היד', והבעיטה 'שפשוף באגרוף'; ואילו לדעת הרמב"ם, השיפה היא 'שפשוף בידיים בכוח' כדי להסיר את האבק שעל הגרגירים, והבעיטה היא 'דריסה ברגל' לקילוף הקליפות. ייתכן שבעת השיפה התלחלחו הגרעינים עקב הזיעה המופרשת מכף היד או מן החום שהופק מן הידיים והדבר גרם להתעבות הלחלוחית הנמצאת בגרגירים, ונוצר למעשה אפקט הדומה ללתיתה.

לאחר תהליך השיפה, טחנו את הגרגירים ועשו מהן סולת. נראה שטחינת גרגירי החיטה נעשתה כמו במנחת העומר "ברחים של גרוסות",  כלומר לא בטחינה למרכיבים דקים אלא לגריסים גסים. בתקופה הרומית הטחינה נעשתה לרוב ברחיים עגולים, המכונים "רחיים של חמור",  בעלי שכב חרוטי קטן ורכב בצורת גליל חלול שהורכב על השכב. גם חלקו העליון של הרכב היה בדמות חרוט, ושימש כמשפך לגרעינים שהוכנסו לתוך הרחיים בתנועה סיבובית כלפי מטה אל בין השכב לרכב כדי לטחון אותם. הרחיים העגולים הונעו על ידי בהמה או בכוח אדם, ותפוקתם רבה מרחיים רגילים, והעבודה בהן פחות קשה. אולם דומה שהיתרון העיקרי שלהם הוא האפשרות לקבוע ולשנות את המרווחים בין השכב לבין הרכב ולהתאים אותם לגריסת גרגירי החיטה לחלקיקים גסים, דהיינו לסולת הרצויה ומעטה בחומר קמחי דק. "רחיים של חמור" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי העולם, כגון הרחיים מפומפי, ואף באתרים רבים בארץ-ישראל מתקופת המשנה והתלמוד, כגון בכפר נחום, בגמלא, בהר גריזים, בחמת טבריה, בחורבת סומקה (כרמל) ובעין גדי.

את החיטה הגרוסה ניפו באחת-עשרה נפות. לדעת ר' שמעון, אין מספר הנפות מחייב והעיקר הוא שתהיה התוצאה ראויה, סולת מנופה היטב ראויה לאפייה (משנה מנחות ו,ז). מאחר שהתצרוכת השנתית של סולת להכנת לחם הפנים הייתה רבה ויקרה, התירו לרכוש אותה מסוחרים שהתמחו בעשייתה.  שערי הסלתות והשמנים למנחות והיינות לנסכים נקבעו אחת בחודש, ואסור היה לספקים להעלות את מחירם בין הפרקים, אך אם הוזל השער, נדרשו לספק את הסחורה במחיר הזול (משנה שקלים ד,ט).

בניגוד לדעה הרווחת, הסולת אינה קמח לבן דק אלא דווקא בקמח הגס הנשאר בנפה, כעולה מהגדרת הנפה במסכת אבות: "נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת" (משנה אבות ה,טו). וכן עולה מן הירושלמי:  "המרקד – קמח מלמטן וסולת מלמעלן" (שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). סולת עשויה אפוא בעיקר מגריסי חיטה, גרגירים כתושים באופן גס ובלא מעטפת הזרע.  המטרה העיקרית של הטחינה והניפוי הוא להפריד בין הסובין לבין האנדוספרם. תהליך הניפוי גורם להגדלת הכמות היחסית של החלבון ולהסרת חלק ניכר מן ההרכב העמילני, הנראה כעפרורית לבנה. היתרון של קמח עשיר בחלבון (גלוטן) הוא ביצירת רשת גלוטנית חזקה ויציבה המאפשרת בסיוע חומרים מתפיחים כושר אפייה טוב יותר של העיסה, כלומר תפיחה ומתיחות רבה של הבצק מצד אחד, וכחומר מְתַחְלֵב (אמולסיפייר) הגורם לחיזוק דפנות הבועות שבעיסה מצד שני, כדי שלא יצטמק הלחם כשהוא מתקרר בתום האפייה.  הסולת מוכרת כיום בשם סמולינה (semolina), מונח איטלקי שמקורו בלטינית עתיקה (simila), ומשמעותו 'קמח משובח'. כדי לוודא שהסולת המיועדת למקדש היא משובחת, טריה ללא תולעים ושאחוז המרכיב העמילני הלבן בה קטן יחסית, היה הגזבר הממונה בודק את איכותה, כעולה מן המשנה: "כיצד הוא בודק? הגזבר מכניס את ידו לתוכה, עלה בה אבק — פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה – פסולה (מנחות ח, ב). סולת שהתליעה הייתה מוחזרת לספק והוא היה חייב לספק למקדש סולת אחרת (משנה שקלים ד,ט).

ראוי לציין, שתהליך הכנת הסולת (קוסקוס) במיכון המודרני בימינו הוא דומה; הסרת הסובין, טחינת הגרגרים  לגריסים קטנים שעוברים סדרה של ניפויים. מדובר במוצר משובח, סמל למי שנבחר בקפידה, כמובא במדרש: "ואקח מכם שנים עשר אנשים –  מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם" (ספרי, דברים כא). מנחת הסולת הנעשית עם שמן – "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב) היא ביטוי מושאל המכוון למיטב והמובחר שבו.

להרחבה

ד' עמית, "חותמות לחם יהודיים", בתוך לחם  בקרב דתות ועדות בארץ (נ' בן-יוסף עורך), מוזיאון  ישראל, ירושלים תשס"ו, עמ' 168–169

ז' עמר, חמשת מיני דגן, הר-ברכה תשע"א.

פרשת תרומה

"ומאין היה להם במדבר"?

פרשת תרומה פותחת ברשימת מוצרי היוקרה של העולם הקדום. היא מכילה מוצרים יקרים, מעולם המתכות (מטלורגיה), הצבענים, הטקסטיל והעורות, עצים משובחים לבניה, סממני בושם וקטורת ואבני חן. לתהליך זיהויים ושימושם תרומה חשובה ללהכרת התרבות החומרית הקדומה.

  וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי .וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (שמות כה, א-ז; לה ד, ט).

אחת השאלות המסקרנות היא מנין היה לבני ישראל חומרים אלה ? בשאלה זו התחבטו כבר הקדמונים. חלק מהתשובות נרמזות בתורה עצמה. כבר לפני יציאת מצרים מובא: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). דומה שהיתה כאן גם כוונה לעתיד. יתירה מזאת, חלק מהמוצרים נלקחו שלל מחיל פרעה, כפי שמעיר המדרש: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב –  אמר להן הקב"ה: אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם… (תנחומא, תרומה, ה).

אשר למוצרים הנילווים לקרבנות כמו סולת, שמן ויין ישנה מחלוקת בקרב התנאים האם הציווי לקרבן עולה נהג בכלל בפועל במדבר:  "רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה" (חגיגה ו ע"ב). שאלה זו עקרונית גם לגבי הדלקת המנורה, הסדרת לחם הפנים והקטורת (ראו בהרחבה שו"ת הרשב"ש, סימן נז). לדעת אבן עזרא, בני ישראל לא נדרשו לכמויות גדולות של מוצרים, מפני שהם הקריבו עולות בפועל רק חמישים ימים במדבר סיני, להלן חלק מדבריו:

"כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ, ד), כי בקדש היה, ושם בישוב קנו. ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב" (אבן עזרא הארוך והחזקוני, שמות כט, מב).

אבל עדיין, נשארה בעינה השאלה לגבי המוצרים שמהם נבנה המשכן. אשר לעצי השיטים נדרשו חז"ל לשאלה "מהיכן מצאו אותו לשעה ?" והביאו לכך סברות רבות. סוגיה אחרת הוא המקור של הצבענים היקרים, כמו "תכלת ארגמן ותולעת השני". ר' דוד בן זמרה העלה סברה מעניינת:

…ושאלת ומהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצוד…וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף, שהרי אין בין ים סוף להר סיני, אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש, לפי שהיה מצוי ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו (שו"ת הרדב"ז, ב, תרפ"ה).

בהנחה שהתכלת מופקת מחלזונות הארגמונים, הרי שלמעשה תעשיית הצביעה מהם התקיימה לאורך החוף הצפוני של ארץ ישראל ולבנון. יחד עם זאת, ישנם ארגמונים גם בים סוף. ר' יצחק אברבנאל הציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן והפעלתו – באמצעות מסחר עם עמים אחרים שבאו במגע עם בני ישראל במדבר:

"והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים (אברבנאל לשמות כה).

פרשת בא

הארבה –  הַמָּוֶת הַזֶּה (שמות י יז)

הארבה הוא אחת מתופעות  הטבע המשמעותיות ביותר בעת העתיקה. בשל כך היא נצרבה עמוק בתודעה האנושית ותועדה בהקשר למרחב ארץ ישראל וסביבותיה במאות רבות של מקורות, החל מתקופת המקרא ועד ימינו. עד לאמצע המאה העשרים פקדו את ארץ-ישראל להקות ארבה בתדירות גבוהה, כל שנתיים-שלוש,  ורק הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, כמעט ונעלמה תופעה זו מאזורנו.

הארבה הוא כינוי לתופעה ביולוגית המציינת התלהקות של מיני חגבים שונים בכמויות עצומות הנעים באמצעות משטר הרוחות ומסבים נזק רב לאדם. באזורנו הדבר מייחד בעיקר את להקות ארבה המדבר  (Schistocerca gregaria), שהגיעו אלינו בעבר לרוב  דרך מצרים  מאזור מסודן. היא ממשיכה להתקיים במלוא עוצמתה עד היום במדינות מתפתחות רבות, בעיקר ביבשת אפריקה וחצי האי ערב. באזורים  אלה הם גדלים כרגיל במופע בודד שאינו מזיק. הזחלים שבוקעים מהביצים לאחר כשלושה שבועות עוברים תהליך התפתחות של חמישה שלבים שאורכו כחודש וחצי עד הגיעם לצורת הארבה הבוגר. צירוף נסיבות כמו ריבוי גשמים, אקלים חמים ונוח והתפתחות צמחייה עשירה מביאה לצפיפות אוכלוסין רבה והיא שעלולה לגרום להתפתחות יצר הנדידה, להתלהקות ולהתארגנות של נדידה מאורגנת בלהקות ענק. בשל ההבדלים הגדולים בין הארבה במופע הבודד לארבה במופע המלוהק: בגודל הכנפיים, בצבע, בהתנהגות ובמידת הנזק. בעבר סברו שמדובר בשני מינים שונים, ורק לפני  כמאה שנים הוכיח המחקר שמדובר למעשה באותו מין שמסוגל לשנות את מופעו בהתאם לנסיבות.

נזקי הארבה

הארבה בשלבי התפתחותו השונים מיסב נזק רב לצמחיה שבה הוא נמצא, כפי שמתואר בפרוטרוט בספר יואל. הוא אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, וברעבונו עלול לכרסם קליפות עצים, עצה ((wood ובדים. הארבה יכול לכלות לחלוטין שטחים עצומים של גידולים חקלאיים בזמן קצר יחסית. זאת היתה אחת הקללות הקשות ביותר:  "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה" (דברים כח לח). לשם דוגמה נציין שארבה בוגר אוכל כל יום כמות מזון הקרבה למשקל גופו, דהיינו כ-שנים-שלושה גרם ירק. בכל להקה המשתרעת על שטח של עשר קמ"ר מצויים כחצי מיליארד פרטים; הם מכסים את מרחב השמים ומסוגלים לכלות אלפי טון ירק במהירות עצומה.  על אף התפתחות המחקר הביולוגי של חיי ארבה המדבר, עדיין קשה לצפות את התנהגותו – הופעתו היא במידה רבה תלויה במשטר הרוחות ובעיקר בידי שמיים. הארבה שכרגיל מסוגל לעוף ק"מ אחדים עשוי לדאות באמצעות הרוחות ולגמא עשרות רבות של ק"מ בכל יום.

תיאור מכת הארבה במצרים מתאים ביותר לארבה המדבר:  "ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים…ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי הארץ" (שמות י י-טו). מכות ארבה תכופות, לעיתים בשילוב שנות בצורת גרמו רעב וכליה על האדם וההתמודדות עמו הייתה בעיקר בתפילה והתענית (למשל יואל א, יד; משנה, תענית ג, ב). דבר זה בא לידי ביטוי בקריאתו של פרעה בזמן מכת הארבה במצרים, בגוף ראשון: "וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶתהַמָּוֶת הַזֶּה" (שמות י יז).

הפסוק מדגיש כיצד הארבה חדר לכל מקום במצרים ולא היה אדם אחד חסין מפניו. אפילו על גופו של פרעה נאחזו נחילי הארבה. מכת ארבה כבדה כמו זה שהייתה במצרים יכול למוטט את כלכלתה של ארץ, לחולל רעב ולזרוע תמותה רבה.

הארבה כמו זו המתואר בפרשתנו ובספר יואל הוא שליחו של הקב"ה: "חילי הגדול אשר שלחתי בכם" (יואל ב, כה). להקות הארבה הקטנות בהיקפן שפקדו את ארץ ישראל בשנים האחרונות, כמו בשנת תשע"ג, מזכירות לנו שסכנתו טרם חלפה מן העולם. מדובר בתופעת טבע מופלאה שעוצמתה שמזכירה לאדם את מגבלותיו לנוכח חרק קטן זה.

פרשת וארא

 גידולי היסוד של מצרים: פשתה, שעורה חיטה וכסמת

בתיאור נזקי מכת הברד הקשה שניחתה על מצרים, מתואר בין היתר הפגיעה בגידולי היסוד של מצרים. הפסוקים מזכירים את שלושת מיני הדגן העיקריים ששימשו ללחם והפשתה כגידול תעשיה מרכזי בכלכלה המצרית.

 "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב)

שלושה מיני דגן רווחו במזרח התיכון בתקופת המקרא; החיטה – היא חיטת הדּוּרוּם (Triticum durum), שעורה תרבותית  (Hordeum vulgare) וכֻּסֶּמֶת – היא חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum), שפותחה מחיטת הבר המכונה בשם "אם החיטה". מכל מקום, לפי כל הדעות אין לזהות את הצמח פאגופירון תרבותי (Fagopyrum esculentum), ממשפחת הארכובתיים שנקרא בימינו בטעות 'כוסמת'. הבלבול הביא לכך שהשם המודרני למין החיטה הוא "כוסמין".

הכסמת נזכרת במקרא פעמיים נוספים בספרי הנביאים (ישעיהו כח, כה; יחזקאל ד, ט). היא מופיעה בסל המזונות הבסיסי הקדום, אך לא כמרכיב החשוב ביותר. הסיבה לא קשורה לאיכות הקמח שהוא משובח משל השעורה, אלא בשל הטורח בקבלתו. הכסמת שייכת למיני חיטה שגרגיריהם עטויים מוצים וגלומות.  לאחר הדישה מתקבלות שיבוליות הצריכות כתישה במכתש ועלי כדי לחשוף את הגרגירים. לאחר מכן הגרגירים נכתשים שנית לצורך טחינתם לקמח.

הפשתה התרבותית   (Linum usitatissimum), צמח חד־שנתי שמגבעוליו הפיקו סיבים לתעשיית הטקסטיל. חומר הגלם המעובד נקרא "פשתן" ושימש חומר גלם בסיסי לייצור אריגים והכנת פריטי לבוש. מוכר בספר שמות גם בשמות נרדפים: "בַּד" (שמות כח, מב) ו"שֵׁשׁ" (שמות כה, ד).

הפשתה נחשבה למוצר טקסטיל מרכזי בתרבות החומרית המקראית, השני בשכיחותו לאחר הצמר (למשל: ויקרא יג מז; הושע ב ז; משלי לא יג ועוד). הנביא תיאר את הרס הכלכלה המצרית בעקבות התיבשות היאור, עד כי צמחי הפשתה קמלו. בעקבות זאת נפגעה תעשיית אריגי הפשתן: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט).

במכת הברד נפגעו רק הפשתה והשעורה: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל  וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). ההסבר קשור לעיתוי לפנולוגיה של הצמחים במועד שבה ירד הברד בתקופת ה"אביב". אין הכוונה לשם של עונה כמו בימינו אלא למצב בשלות השעורה.

אביב ומועד מכת הברד

בלשון המקרא "אביב" הוא כינוי לתבואה הירוקה, הצעירה, הרעננה – בטרם הבשלתה. בשלב זה קנה השעורה הוא קשיח ושביר. בשעורה מדובר בחודש אדר וראשית ניסן. הפגיעה בצמח בשלב זה מעכבת את תהליך ההשתבלות והתפתחות תקינה של הגרגרים. כך, לגבי הפשתה הגבעול שלה ירוק ושביר והפגיעה בו אינה מאפשרת להפיק ממנו את הסיבים. יש לשים לב למקבילה "אביב – גבעול". המונח "אביב", לשון אבוב (חליל), בשל מבנה קנה הדגן, גבעול בעל מבנה צנורי חלול. בלוח גזר, כתובת ובה תיאור הלוח החקלאי הארץ-ישראלי, מהמאה העשרית לפנה"ס, מופיע שעקירת הפשתה (עצד פשת) הוא בחודש אדר ואילו קציר שעורים הוא בחודש ניסן. לפי זה ניתן להניח שמכת הברד התרחשה בסביבות חודש שבט ותחילת אדר. אולם יש לבחון את הדבר לאור המציאות החקלאית במצרים. מקורות אחדים, כמו ר' בנימין מטודלה (מהדורת אדלר, עמ' סד) שבקרו במצרים ציינו שהזריעה מתקיימת בחודש מרחשון והיבול נאסף לכל המאוחר בסוף חודש אייר (מאי) לפני הצפת הנילוס. קציר השעורים הוא בחודש אדר ואילו איסוף הפשתה הוא כשלושה חודשים וחצי לאחר הזריעה, כלומר בחודש שבט. זאת אומרת שמכת הברד התרחשה כנראה בחודש שבט או מעט לפני כן.  כלומר עונת הקציר במצרים קודמת בכחודש  למציאות בארץ ישראל. בשלב זה השעורה טרם השתבלה וגבעולי הפשתה  טרם נקטפו. לעומת זאת, החיטה והכסמת, טרם פיתחו גבעול זקוף ונוקשה מפני שהם מאחרים להבשיל – "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" ולכן לא נפגעו.

לפי המשנה מכות מצרים ארכו שנה (עדויות ב, ב), אך באף מקום אין פירוט כמה זמן נמשכה כל מכה ומה פרק הזמן שבניהם. לפי הסברנו מכת הברד התרחשה בחודש שבט, מכת הארבה היתה בחודש אדר ותאריך זה היה מועד לפורענות מזיק זה עד העת החדשה. מיד לאחר מכן היתה מכת חושך שנמשכה רק שלושה ימים (י, כב) ובניסן מכת בכורות. הפסוק: ""הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג, ד),  ביום שהתבואה במצב "אביב" הוא על פי מקצב הלוח החקלאי הארץ-ישראלי. להלכה נקבע חג הפסח לפי מצב ה"אביב" בארץ ישראל ולשם כך אף עיברו את השנה (תוספתא סנהדרין ב, ב-ג).

פרשת מקץ

 מי הם הבטנים ?

יעקב אבינו ציווה את בניו להוריד למשנה למלך מצרים "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" – מוצרי רפואה, בושם  ופירות המיוחדים לארץ ישראל: "בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). התרגום המיוחס ליונתן מציין שהכוונה לשמנים שהופקו מהם. כל מסורות הזיהוי הקדומות ביותר מסכימות שהבטנים הוא כינוי לעץ מהסוג אלה (Pistacia); האלה הארץ-ישראלית ((P. palaestina ואלה אטלנטית P. atlantica)). העץ, בעיקר פריו, נקרא בארמית בשם "בוטנין" ועד היום בערבית בשם "בֻּטֻם".

מסורת זיהוי אחרת שמביאה אסף הרופא ואחזו בה חוקרים אחדים, שמדובר בפירות  אלה אמתית  (P. vera) המוכר בשם העממי "פסתוק חלבי". נראה שמדובר בזיהוי מאוחר; שרידי העץ אינם מופיעים באזורנו בממצא הבוטני ארכאולוגי מתקופת המקרא ושיטת ריבויו באמצעות שיטת ההרכבות, נפוצה בעולם החקלאי רק מהתקופות הקלאסיות ואילך. כמו כן, המציאות המתוארת בפרשתנו כתקופת בצורת, מתאימה יותר לאיסוף מוצרים ייחודיים מצמחי בר הגדלים בארץ, ולא לעץ מבוית. אגוזי האדמה ((Arachis hypogaea) הנקראים בימינו בטעות "בטנים" מקורם בעולם החדש.

האלה הארץ-ישראלית מהווה יסוד מרכזי בנוף החורש והיא טופחה על ידי האדם. על שמה נקראו מקומות, כמו "בְטֹנִים" (יהושע יג, כו) שבעבר הירדן ויריד הבוטנה (ירושלמי, ע"ז א, ד) שמצפון-מערב לחברון. השימוש השכיח ביותר הוא בפירות האלה הארץ-ישראלית והאלה האטלנטית למאכל ולתבלין בשלהי הקיץ קוטפים את הפירות עתירי השמן, קולים במחבת עם מעט מלח ואוכלים. מהפירות היו מפיקים שמן שנחשב למשובח עם ניחוח אופייני. עדויות לכך ישנן מימי הביניים באזור חברון ומהגליל.  מקורות יהודים רבים מציינים עצי "בוטן" גדולים בסמוך לקברי קדושים. למשל, ר' משה באסולה  מספר על אילן הבטן שעל קבר ר' אלעזר בן עזריה בכפר עלמא, שמפיקים ממנו שמן. מוצרים אלה היו מופקים בכפרי הדרוזים בגליל עד שלהי המאה העשרים ובימינו עדיין נמכרים הפירות בחנויות התבלינים ששווקים המסורתיים באזור חברון. על פי ניסוי שערכתי ניתן להפיק מק"ג אחד של הפירות הבשלים הירוקים  כ-200 מ"ל שמן.

מסורת השימוש באלה ובמוצריה הולכת ונעלמת מן העולם, אבל כאמור הבוטנים נחשבו בעת העתיקה למוצר ייחודי של ארץ ישראל. מעצי האלה הפיקו גם שרף לקטורת ולרפואה.  לסיפור מנחת יעקב ניתן למצוא אישוש בממצא הארכיאולוגי.   למשל, במטען ספינה טרופה המתוארכת למאה ה-14לפנה"ס ליד חופי תורכיה. בין הממצאים כמאה וחמישים אמפורות כנעניות שבתוכן כטון שרף שזוהה כשרף אלה. עדויות לשרף של אלות נמצאו גם באמפורות וקערות כנעניות באלעמארנה שבמצרים מתקופת הברונזה המאוחרת.  בשני אוסטרוקנים  מהמאות שביעית – שישית לפנה"ס שנמצאו בארץ-ישראל נזכר משלוח מוצרים שונים ובהם ה"בטנא". באחד מהם  מופיעה כתובת על כד בגודל בינוני המזכירה מוצר זה, ששימש כמנחה ושם מקום בשם "כפר גלגול" (כנראה ח' כפר ג'ול) שבשפלת יהודה. סביר להניח שמקור הפירות מאזור הרי חברון שעד היום נאספים ונמכרים שם.

פרשת וישב

בושם הלוט של ארץ ישראל

בפרשתנו מסופר כיצד נמכר יוסף לישמעאלים שסחרו במיני בשמים: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית לז כה). נראה שהלוט הוא ה"לוטם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו). הוא גם נזכר באחת התעודות של בר כוכבא.

הצעות זיהוי רבות נתנו לזיהוי ה"לוט", כגון שמן המור (תרגום השבעים) ושרף אלת המסטיק  (בראשית רבא). בפרשנות ימי הביניים יש המפרשים את הלוט כמין פרי משובח, כמו צנובר (רמב"ם)  או בהשפעת הדמיון ללשון הערבית: אלון – "בלוט"  או כדעת רס"ג הוא פרי הקסטניה, הנקרא בערבית "שאה-בלוט", כלומר מלך האלונים. בעת החדשה הוצעו עוד מגוון זיהויים וריבוי הדעות מוכיח שמסורת הזיהוי של ה"לוט" המקראי אבדה והכל בגדר השערות.

על רקע זה מעניין שמחדשי הלשון העברית אימצו את ההשערה שהלוט הוא הצמח מהסוג  קיסטוס (Cistus) הגדלים באזור הים תיכון. פרשנות זו מסתמכת על הדמיון בין השמות לוטם לשם הערבי של הצמח "לאד'ן". לחלק  ממיני הקיסטוס ישנן בלוטות שרף ריחניות שמהם הפיקו את אחד הבשמים האהודים בעולם הקדום המוכר גם בימינו בשם לאדנום.

בושם זה נזכר רבות במקורות ההיסטוריות, למשל, בתעודות האשוריות, מוזכר מס שהועלה לתגלת פלאסר השלישי בשנת 738 לפנה"ס –  "20 כיכר לדנ". הרודוטוס מציין שהלאדנום גדל בערב והתושבים הערבים משתמשים בו במיוחד לקטורת.  בנוסף, מזכיר פליניוס הזקן (23 – 79 לסה"נ) את הלדנום האמיתי שבאי קפריסין ועל שיטת איסוף השער באמצעות סריקת שיער עדרי העזים שהשרף נדבק בהם.  הרופא יוחנא אבן מאסויה (777- 857) בחיבורו על הבשמים: "לאד'ן – הוא בא מאלשאם (ארץ-ישראל וסוריה)…  הוא מושם בקטורת המיועדת לנשים וגברים".

שני מיני הקיסטוס המפורסמים ביותר הם  הלוטם  הדביק (Cistus ladanifer),  הגדל בר בחצי האי האיברי ובצפון אפריקה והלוטם הכרתי Cistus creticus)), שגדל באיי מזרח הים התיכון. כיום גדלים בארץ ישראל בר הלוטם המרווני בעל הפרחים בלבנים והלוטם השעיר בעל הפרחים הוורודים, הדומה לתת המין הכרתי. עד כה לא תועד השימוש  במיני הלוטם של הארץ  לצרכי בושם. לעומת זאת, באי כרתים נותרו כמה אנשים בודדים בכפר אחד בלבד בעולם, שבו משמרים את המסורת של איסוף השרף. נסעתי לשם ותיעדתי את מלאכת הפקת השרף, שנעשית באמצעות הצלפה של רצועות עור  על השיחים ואיסוף השרף שנדבק בהם. מדובר בעבודה קשה שנעשית בימי הקיץ החמים. את השרף החום מוכרים ליצרני בשמים והעלים משמשים לצרכים רפואיים.

כאשר חזרתי לארץ ישראל גיליתי, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

את יתר הפרטים תוכלו לקרא במאמרי שפורסם בכתב העת "במעבה ההר" כרך שביעי. 

פרשת חיי שרה

בני דודנו הסוחרים בבשמים

וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן (כה ג).

סופה של פרשתנו עוסק ברשימת היוחסין של בני אברהם אבינו וקטורה (פרק כה). חז"ל דרשו שקטורה היא הגר אם ישמעאל: "למה נקרא שמה קטורה, שנאים מעשיה כקטרת" (תנחומא, פרשת חיי שרה, ח).  ניתוח שמות צאצאיהם  אכן מגלה את הזיקה הישירה שלהם למסחר בסממני הקטורת ולבשמים היקרים ביותר בעולם בתקופת המקרא. בשמות בני ישמעאל נמנו "מִבְשָׂם" (שם, יג) ו"בָּשְׂמַת" (לו, ג) – שנגזרו מהמילה בושם.

במסחר זה התמחו במיוחד בני "דְּדָן" ו"שְׁבָא"  (כה, ג), שפעלו בדרום חצי האי ערב, תימן וסעודיה של היום  ושלטו במשך מאות שנים במסחר הבשמים העולמי: "רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם" (יחזקאל כז כב).  על רקע זה יש להזכיר את הכתובת השבאית העתיקה שנמצאה בדרום תימן, ושנכתבה כנראה בסוף המאה השביעית. הכתובת מזכירה את שליחו של מלך שבא, ואת המסחר ל"דדן עזה וערי יהודה  "(HGR YHD).  כל העדויות הללו, ובמיוחד האחרונה שבהן מעמידה בקונטקסט היסטורי   את הרקע לסיפור המקראי המפורסם אודות המתנות שהעניקה מלכת שבא לשלמה המלך: "בְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד… לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא  עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מל"א י', י').  עד היום  מהווה אזור זה את בית הגידול הטבעי של עצי הקטורת כמו האפרסמון, המור ולבונה. המקרא מציין במפורש: "לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" (ירמיה ו כ). הישמעאלים כסוחרי בשמים נזכרו גם בסיפור מכירת יוסף למצרים: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז כה).

עדויות אחדות למסחר בבשמים מדרום ערב לישראל מתקופת הברזל הראשונה נמצאו בתל באר שבע ובערד בדמות מכסי אבן של בקבוקים קטנים. התפשטות המסחר בבשמים בא לידי ביטוי גם בהתרחבות השימוש הפרטי במקטרי קטורת דמויי מזבח.  עשרות מהן נמצאו למשל בתל מקנה (עקרון). ממצא יוצא דופן הוא מזבח שנמצא בתל באר שבע ועליו חרות עיטור של גמלים חד-דבשתיים. אין לראות בממצא המקטרים העשיר שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל רק עדות לשימוש בקטורת לצרכי פולחן, אלא הדבר קשור  לשימוש הנרחב של הקטורת לשימושי חולין בחיי היום-ביום בעולם הקדום, ובכלל זה בישראל, כפי שעולה למשל בדיני ברכות על ה"מוגמר" (משנה, ברכות ו, ו).

השבטים הערבים שלטו על דרכי הבשמים  גם בתקופת חז"ל והם למעשה ידועים בשם הנבטים. לא בכדי זיהה אונקלוס בתרגומו את 'קדר' עם הנבטים: "ערב וכל נשיאי קדר המה סוחרי ידך" (יחזקאל כז כא) – "ערב וכל רברבי נבט אינון תגריך". גם הסופרים היוונים והרומים תיארו את המסחר הערבי בבשמים, כמו הרודוטוס: "בכיוון דרום הארץ המיושבת הרחוקה ביותר היא ערב. רק בה גדלים הלבונה, המור, הקסיה, הקינמון והלוט. את כל אלה, חוץ מן המור, משיגים הערבים בעמל רב…"  ( III, 107).

אין ספק שבני דודנו הערבים נמנו עם ספקי הקטורת והבשמים החשובים לבית המקדש. יתכן שמציאותם של חרותות בכתב דרום-ערבי בעיר דוד מהמאות שביעית-שישית לפנה"ס מעידות על קשרי מסחר אמיצים בסממני הקטורת. לעתיד לבוא ניבא הנביא ישעיהו, ישתתפו עמים רבים בגאולת ישראל ובבניין ירושלים והמקדש, ובני שבא יביאו בין היתר קטורת לעבודת ה':  "כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ" (ס, ו).

פרשת לך לך

זהירות בולענים !

בפרשתנו מסופר על מלחמת עולם שהתרחשה באזור ים המלח. המערכה היא בין ארבע ממלכות הנמצאות מצפון לארץ ישראל לבין חמש ערי מדינה  הנמצאות בדרום ים המלח: סדום, עמורה, צבויים, אדמה וצוער.

מוקד התכנסות לקרב היה ב"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח (בראשית יד, ג) יתכן שמקור השם "שִּׂדִּים" רומז לחומר דמוי  סִיד (במקרא תמיד כתיב: שִּׂיד, למשל דברים כז ב), ואולי הכוונה לאזור הבקע בו מצויה תצורת חוואר הלשון המבהיקות מלובן ומזכירות בגוונם חומר זה.

באותו אזור המכונה "שדים" גם הוכרע הקרב כפי שמעיד המקרא: "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּשָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (שם, י).

מהם אותם בארות חמר שלתוכם הם נפלו?

הניקוד של המילה "בֶּאֱרֹת" בפרשתנו שונה מ"בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (בראשית כו טו) הרגילים. בפינה זו נבקש להציג את הפרשנות שמדובר בתופעת הבולענים הידועה בימינו באזור ים המלח. ההסבר המקובל מייחס את התופעה לירידת מפלס מי הימה בשנים האחרונות כתוצאה מהתייבשותה הנגרמת מסיבות שונות (סכירת סכר דגניה שמונע את הגעת מי הירדן, פעילות מפעלי ים המלח ועוד). נסיגת הים גורמת למי תהום מתוקים לחדור לשכבות המלח  בתת-הקרקע ולהמיס אותן. כתוצאה מכך נפער חלל תת קרקע ולעיתים שכבת הסלע העליונה נסדקת וקורסת לתוכו. כך נפערו בעשרות השנים האחרונות אלפי בולענים בגדלים שונים. הנזקים הכלכליים שנגרמים בעטיים הם כבדים, כמו פגיעה בתיירות בשל סגירת חופי רחצה, מטעי תמרים שננטשים וקטעים מכביש 90 הנמצאים בסכנת התמוטטות.

הבולענים עלולים להיפער באופן פתאומי.  ישנן עדויות לנפילת בני אדם לעומק רב לבורות שנפערו בפתאומיות.  ברוב המקרים הסתיים הדבר ללא פגיעת משמעותית,  אולי משום שקרקע החוואר רככה את חבטת הנפילה. יתכן אפוא שה"חמר" הנזכר בפרשתנו אינו האספלט (זפת) כפירוש המקובל, המצוי רק באזור ים המלח, אלא שכבת חוואר.  נציין שהחמר הנובע בדרום ים המלח מתערבב לעיתים עם אדמת חוואר וחצץ, ובעת העתיקה נהגו לזקקו בכדי לקבל את המוצר הטהור.

השאלה היא האם תופעת הבולענים הייתה ידועה גם בתקופת המקרא? מחקרים אחדים עסקו בתנודות מפלס מי ים המלח בתקופות ההיסטוריות. כך למשל, יש עדויות להתייבשות ים המלח בתקופת הברונזה הבניימית, מבלי קשר להתערבות האדם. הממצא המעניין הוא בולענים עתיקים, שנותרו מהם מעט סימנים. דוגמה לבולען כזה נמצא בנחל דרגה ממזרח לכביש 90 והוא שנוצר לפני כארבעת אלפים שנים (תודתי לפרופ' עמוס פרומקין ופרופ' אמוץ עגנון האוניברסיטה העברית על מידע זה). יתכן שבתקופתו של אברהם אזור דרום ים המלח היה יבש והיו בו בולענים. מאוחר יותר, בתקופת נתינת התורה, הוא היה אזור זה שוב מוצף ולכן הכתוב היה צריך לציין ש"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח" (יד, ג).

פשר ה"בֶּאֱרֹת" בפרשתנו, כמו רבים מהמונחים הריאליים מתחום הטבע המקרא; צמחים, בעלי חיים ועולם המחצב כבר אינם נהירים לנו. בשל ריחוק זמן האירועים אנו יכולים להציע רק פרשנויות והסבירות שלהם נמדדת בהסבר ריאלי שמתאים לתיאור מקראי. ההסבר המובא כאן מבטא את השאיפה של כל הפרשנים לדורותיהם לגשר על פני מרחק הזמן והמרחב בהתאם למציאות המוכרת להם.

 

פרשת בראשית

הנחש הקדמוני  

 אחד מסיפורי בראשית שמשמעותו עדיין לוט בערפל הוא על הנחש ותפקידו באכילת פרי עץ הדעת. אין ספק שלא ניתן להבין את הסיפור כפשוטו ומכופלים בו רבדים רעיוניים עמוקים.  למרות זאת, ברור שהתורה מתייחסת בהעברת המסר בבעל חיים המוכר בשם נחש.

זכה הנחש והיה לבעל החיים הראשון המתואר בתנ"ך (חוץ מתיאור כללי של בריאת היצורים) ולבן שיחו של האדם נזר הבריאה. ההסבר טמון בעובדה שהוא היה היצור המתוחכם ביותר מכל היצורים, עומד על רגליו, שיכל  לתקשר עם האדם ונמצא בדרגת "מדבר": "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (ג, ב). כלומר, "עָרום" במשמעות פקח ובעל תחבולות. אולם כדרכו של מקרא הוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות  ובשינוי ניקוד,  עֵרום הוא יצור שמעורטל מלבושו. הנחש מייצג את הזוחלים שאין להם כביכול לבוש כמו פרווה אצל היונקים או נוצות אצל העופות. אין זה מיקרי שהוא יגרום לאדם וחוה לאכול מהפרי האסור ובערמומיותו הביא אותם למודעות  וליצור את הלבוש הראשון של האנושות: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו חגרת". (ג, ז). על פי הפרשנים, הנחש הקדמוני היה בתחילה מהלך על רגליו עד שקולל ונענש בקיצוץ רגליו.

אם מחפשים זיהוי ריאלי לנחש הקדמון, ניתן להציע כמה מיני נחשים ממשפחת החנקיים : סמוך לביב שלהם יש שרידי רגליים, כעין שני טפרים קטנים. בארץ ישראל יש למשפחה זו נציג אחד – חנק משריץ (Eryx jaculus).

"ועפר תאכל" – האמנם ?

כאשר התורה דברה על מזונו של הנחש היא כיוונה לתפיסה שרווחה בקרב חלק מהקדמונים שאכן הנחש אוכל עפר. בימינו ידוע שנחשים ניזונים מבעלי חיים שונים ולא מעפר. אולם בעת העתיקה, האפשרויות לראות נחש אוכל היו נדירות ומוגבלות. ישנם נחשים שיכולים לצום חודשים ולכידת מזונם ואכילתם לעיתים בלילה ובמקומות מסתור. יתירה מזאת, פעילותו צמודה לרוב לאדמה והוא מסתתר בתוך מחילות עמוקות בקרקע, כדברי המדרש: בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע ושומט גידין של אדמה ואוכל" (ב"ר כ, ה). אין זה מפליא אפוא, שסברו שהוא כביכול אוכל עפר.

המקרא אינו מתייחס בהכרח לעובדות הזואולוגיות כפי שהן, אלא כפי שהן נתפסו בידי האדם להעברת המסרים אליו.  גם בימינו, שהידע הזואולוגי הוא שונה, הפן רעיוני הוא העיקר. הנחש נתפס כמי שנושא את תפקיד "יצר הרע", אבל אפשר שהוא דימוי לכל דמות ערטלאית יציר אלוה בעלת פוטנציאל גדול, שנועדה לגדולות, הכזיבה וקלקלה במעשיה גם לאחרים. הייתה לנחש הזדמנות גדולה להיות קרוב לדרגת האדם  מבחינה רוחנית ותפקודית והוא החמיץ אותה והפנה אותה לאפיקים שליליים, כמאמרו של הקב"ה במדרש: "אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך" (ב"ר, שם).