פרשת שופטים

מתנות כהנה

אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שהמשיכו להתקיים לאחר חורבן המקדש נזכרת בפרשתנו: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם-שׁוֹר אִם-שֶׂה  וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג). מדובר בשחיטת חולין רגילה, מבהמות בלבד (בקר וצאן), שהיא מצות עשה מדאורייתא (רמב"ם, ספר המצוות עשה, קמג). במשנה מובא שמצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל (חולין י, א). בתקופות הקדומות:  התלמוד והגאונים עוד נהגו לקיים מצווה זו וישנן עדויות אחדות שהפעילו סנקציות, כמו קנס ונידוי לשוחטים שלא פעלו כנדרש. אולם במרוצת הדורות, כבר בימי ראשוני אשכנז,  חלה התרשלות והתרופפות בקיום המצוה.

דומה, שרק בקרב יהודי תימן הקפידו לקיים מצוה זו, כפי שכתב המהרי"ץ, גדול חכמי תימן בעת החדשה: "דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה', כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך"  (זבח תודה). ברוב השחיטה המקיימת כיום לא מקפידים על מצוה זו מתירוצים שונים, רובם כלכליים ובחלקם נובעים בעומקם  מהריחוק הנפשי שלנו מחיי המקדש והחלשות מעמד הכוהנים.

חלקי בשר החייבים במנות כהונה מיצגים לדעת הרמב"ם את ה"ראשית" (כמו ביכורים וראשית הגז): הלחיים – הם האיבר הרך שיוצא מהראש, החשוב שבאיברים הנמצא בקדמת הגוף. הזרוע – רגל ימין קדמית שאתה מתחילה הבהמה לנוע. הקיבה – ראשית איברי העיכול  (מו"נ ג, לט). אולם מעבר לטעמים השונים, נראה שמדובר בחלקי בשר שבעבר נחשבו למשובחים והטעימים ביותר (א"ע לדברים יח, ג). למשל, מהלחיים, בבישול ממושך מתקבל ג'לטין רב המשמש לציר. הלחיים כוללים את הלשון שלאחר התקנה מיוחדת נחשבת עד היום כמעדן. גם אכילת חלקי הקיבה נחשבה למאכל מקובל. בתימן נהגו לאכול אותם לאחר הניקור כהלכה, בעיקר את הכרס ((Rumen, הנקראת "כִּרְשֵָה". לדעת פילון החיוב במתנות הכהונה הוא להעניק את קיבת המיצים (על החוקים, א, 147) וכך נראה שהיא המכונה כרגיל בהלכה בשם "קבה" (למשל, הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות ז, ו). כיום  קשה להשיג קיבות בהמה בשל הגבלות וטריניריות והטרחה המרובה הכרוכה בניקויים.

פרשת עקב

"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא יד).

דגן, תרוש ויצהר הם כינויים כלליים, לשלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את רשימת "שבעת המינים" (דברים ח, ח) ותוצריהם –  גידולי היסוד של ארץ ישראל. מדובר בשמות נרדפים לתבואה, יין ושמן, מוצרים שניתן לשמרם לאורך זמן. המינוח המקראי שונה במשמעותו מזה המקובל כיום בלשון העברית בת ימינו.

דגן –  נזכר 39 פעמים במקרא, שם כללי ליבול הגרגרים של מיני הדגניים, אשר שמשו בעיקר להכנת לחם. בתקופת המקרא נכללו בדגן: חיטה, שעורה וכוסמת. במשנה נזכרו "חמשת מיני דגן", שכללו גם את השיפון ושבולת השועל. לקבוצה זו מעמד מרכזי מאוד בהלכה, ומכאן החשיבות הרבה בהגדרת קבוצה זו ובזיהויה המדויק. זאת בניגוד למינוח הבוטני המודרני של ה"דגניים" (Poaceae), משפחה הכוללת כעשרת אלפים מינים.

תירוש – שם נרדף ליין. כך הדבר גם בלשון אוגרית וחתית וכן מבארים באופן עקבי התרגומים הקדומים, כמו תרגום השבעים ביוונית, אונקלוס בארמית ורב סעדיה גאון בערבית. יתכן שהתירוש הוא שם ספציפי ליין חדש (רמב"ן לדברים יד, כב, לפי יואל ב, כד; נחמיה י, לח).

כיום המשמעות של תירוש הוא "מיץ ענבים", שטרם עבר תסיסה והפך ליין.   מיץ הענבים נקרא בלשון המקרא בשם "עסיס"  (יואל א, ה) או אולי "משרת ענבים" (במדבר ו, ג) ואותו ניתן היה לנצל לשתיה בשלהי הקיץ מיד לאחר דריכת הענבים. בתנאי האקלים של ארץ ישראל ובהעדר תנאי קירור ופסטור המיץ מתקלקל ומתעפש תוך ימים ספורים. לכן לא סביר שהמקרא יזכיר את התירוש רבות  (38 פעמים; יין נזכר 181) אם היה מדובר במשקה זניח ושולי כמיץ ענבים.

דומה, שהבחנה בין תירוש ליין מובאת לראשונה בספרות חז"ל. התוספתא בנדרים אומרת: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין" (ד, ג), מכאן שמדובר בשני מוצרים שונים. ואולם בתלמוד הירושלמי כתוב במפורש שהבחנה זו היא רק בלשון בני אדם, ובהלכות נדרים הולכים על פי לשון בני אדם. ומוסיף הירושלמי שבלשון התורה "'תירושך' – זה היין" (ירושלמי, ז א, מ ע"ב; ירושלמי, יומא ח ג, מה ע"א; בבלי, שם, עו ע"ב). אליעזר בן יהודה ממחדשי השפה העברית, אימץ במילונו את הפרשנות המאוחרת, אולי מבלי שהיה ער לבעייתיות הקשורה למציאות הריאלית. ומאז ועד עתה,  התירוש הפך כינוי למיץ ענבים ולא  ליין כפי שהיה בתקופת המקרא.

יצהר – נזכר 23 פעמים במקרא כשם נרדף לשמן-זית, למשל: "ארץ זית-יצהר ודבש" (מ"ב יח, לב, בהשוואה לדברים ח, ח). במקום אחד מצאנו במקרא את הפועל "יצהירו", כשם פעולת עצירת הזיתים לשמן.

פרשת תולדות

נזיד עדשים

בניגוד לסעודת אברהם המייצגת תפריט עשיר של אנשים אמידים ביותר (בראשית יח ו-ח), הסעודה שמכין יעקב משקפת את התפריט העממי יותר, שכוללת כרגיל "לחם ונזיד עדשים" (בראשית כה לד). רק באירועים מיוחדים הגישו בשר צייד או מן הצאן (כז, ג-ד, ט). ההעדפות של סוג הבשר נקשר בפרשתנו לשני התאומים הלא זהים, השונים באופיים, שנושאת רבקה. הראשון הוא עשו המתואר כאדמוני – "איש יודע ציד איש שדה" ואילו יעקב "איש תם יושב אוהלים", כלומר רועה צאן (השוו בראשית ד, כ). יצחק שהוא "איש שדה" בעצמו (כד, סג; כו יב) אוהב את עשו ואת המטעמים שהבשר שהוא צד (כד, ג-ד) ואילו רבקה שמגיעה מבית של רועי צאן אוהבת את יעקב ויודעת להכין מטעמים מגדיי עזים ( ט).

העדשים נזכרים במקרא 4 פעמים, תמיד בלשון רבים והם מזוהים באופן חד משמעי עם מין הקטנית העגולה הידועה בשם זה בימינו. חז"ל  נתנו לעדשים סימן שדה מאפיין: "עדשה זו אין לה פה" (בבלי, בבא בתרא טז ע"ב). כלומר, חלקה, בניגוד לשאר מיני דגנים וקטניות שיש להם סדק או בליטה. העדשים  הם גידול מסורתי בחקלאות הים תיכונית. הם נזכרו בין גידולי השדה בימי דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (ש"ב כג, יא). כמו כן, הם היוו מרכיב מזון בסיסי וחשוב, עם חיטה, שעורה ופול (ש"ב יז כח; יחזקאל ד, ט). עדשים נמצאו בממצא הארכיאולוגי באתרים רבים במזרח הקרוב, כולל אתרים מארץ ישראל מתקופת המקרא.

יעקב מכין נזיד ועשיו מגיע מהשדה ומבקש מאחיו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו אדום" (כה ל). אי אפשר להתעלם מהקשר הסמנטי שבין אדמוני> האדום האדום> אדום. המקרא מבקש לרומז בכך על אופיו הגס של עשיו, שעיסוקו הוא ציד בעלי חיים שכרוך באכזריות ושפיכות דמים. הקשר עם ה"דם" נעשה בין היתר באמצעות שימוש בכפל לשון של צבעו האדום של נזיד העדשים. שאלה מסקרנת היא ממה נבע צבע זה?

בימינו ישנם זני עדשים שונים, ירוקים, חומים, כתומים ואף שחורים. אסף הרופא מזכיר את "העדשים המכורכמים והאדמדומים". קשה לדעת בוודאות איזה זן עדשים נזכרים בפרשתנו. אבל בהנחה שמופיעה אצל פרשנים שונים (למשל רש"י), שמדובר בעדשים אדומים, הכוונה לאלה בעלי גוון חום או כתום, שנכללו בספקטרום הגוונים הנרחב של המונח  "אדום" בלשון הקדמונים. זה  מתאים לגוון האדמוני (ג'ינג'י) של עשיו או לגוון "הפרה אדומה", שהייתה למעשה בגוון חום-כתום. כיוון אחר של פרשנות הוא שמדובר בגוון התבשיל שהתקבל באמצעות התבלינים שבו, כמו למשל תוספת של פרי האוג (סמאק). רבנו אברהם בן הרמב"ם כתב שעדשים בבישול בחומץ ודבש – תבשילם אדום.

יש להניח שנזיד העדשים שבושל זמן ממושך היה נוזלי ונימוח, כעין מרק סמיך. לכן יתכן שעשו לא זיהה את רכיביו  של הנזיד והתייחס רק למראהו: "האדום  האדום הזה". גם ציון העובדה שהוא הגיע מהשדה "עיף" רומזת לכך. מונח זה אינו משמעות יגיעה מעבודה, שהרי היה יכול ללכת לישון, אלא בלשון המקרא הוא צמא ורעב (השוו איוב כב, ז ועוד). עשו ביקש אפוא להרוות את צמאונו בנוזל האדום.

אופיו של עשו מתגלה גם בדרך בקשת הנזיד "הלעיטני", צורה ייחודית במקרא, אבל מוכרת בספרות חז"ל כפעולה של האבסת בעלי חיים. כלומר מדובר באכילה גסה או ליתר דיוק בגמיעה חטופה, בדרך של בליעת המזון ללא לעיסה. הכתוב ממחיש את פזיזותו וקלות דעתו במקבץ של חמישה פעלים: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד). עשו מונע על ידי דחפים מידיים, מבלי לחשוב על העתיד ומוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. אדם כזה אינו ראוי להמשיך ולשאת את העול של היעוד הרוחני, בהפצת ייחוד האל ומוסר הצדק שלו, במסלול שבו התחילו אבותיו.

פרשת מסעי

שבעים תמרים (לג, ט)

התמר (Phoenix dactylifera) נזכר שתים עשרה פעמים כעץ פרי בשם 'תָּמָר', פעמיים בשם 'תֹּמֶר' (שופטים ד ה; ירמיהו י ה) וכשם פרטי לאישה (למשל: בראשית לח ו; ש"ב יג א). כפותיו היו אחד ממרכיבי ארבעת המינים הנלקחים בסוכות (ויקרא כג מ). התמר והארז משמשים במקרא משל לעצים ירוקי עד גבוהי קומה, המייצגים יחדיו שני ניגודי אקלים קיצוניים הקיימים בארץ ישראל: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג). העץ מִתַמר לגובה רב: "זאת קומתך דמתה לתמר" (שה"ש ז, ח). בעת הגדיד יש צורך לטפס למרומי העץ על מנת לאסוף את הפירות מהסנסנים, הם מַכְבְּדֵי הפרי:  "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו" (שה"ש ז, ט).הוא עץ דו-ביתי והקדמונים דאגו להאביק את עצי הנקבה באבקת הזכרים, בתזמון מדויק, מלאכה שנקראה "הרכבת תמרים". דבר זה נזכר במדרש:

"א"ר תנחומא: מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. אמר להם דקלי: תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות" (במדבר רבה ג, א).

בפרשתנו מפורטים תחנות מסעות בני ישראל במדבר: "ויסעו ממרה ויבאו אילמה ובאילים שתים עשר עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם" (במדבר לג, ט). במקבילה בספר שמות נאמר: "ויחנו שם על המים"(טו כז). בתי הגידול של עצי התמרים הם בנאות המדבר, שבהם קיים שילוב של אקלים חם ומים. יתירה מזאת, כפי שאולי נרמז בפסוקים, הם יכולים להתקיים באזורים שיש בהם מים מליחים (אולי מי מרה) ובמים מתוקים. בעבור אנשי המדבר, התמר הוא "עץ  החיים" שכל חלקיו מנוצלים, כמופיע במדרש: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית – כך הם ישראל אין בהם פסולת (בראשית רבה, מא, א).

ישנו ממצא בוטנוארכאולוגי עשיר של התמרים מכל התקופות ההיסטוריות של ארץ ישראל באזורים יובשניים המעיד על שימושים אלה; חרצני פירות וכלים שונים הקלועים מעלעלי העץ. למשל, שרידי מחצלת בת שלושת אלפים מתל באר שבע וגג בית הכנסת העתיק מעין גדי (מאה חמישית-שישית) נבנה מקורות תמרים.

בשל מאפייניהם כעצי הפרי המרכזיים במדבר נזכרים התמרים גם כשמות מקומות בדרום הארץ (יחזקאל מז יט), למשל, 'חַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי' (דה"ב כ ב). בעיקר היתה מפורסמת "בקעת יריחו עיר התמרים" (דברים לד, ג). בתקופת המקרא גידול התמרים היה מוגבל בהיקפו וכלל בעיקר זנים לחים שלא אפשרו לשמר את הפירות ולסחור בהם לאורך זמן. שינוי משמעותי חל בימי הבית שני עם פיתוח זנים שונים ובמיוחד יבשים שאפשרו לשווק את הפרי לאורך זמן וליצאו לחו"ל. כך למשל מציין פליניוס שחי בשלהי בית שני על ארץ יהודה:

"גדלים שם הזנים המפורסמים ביותר, אמנם לא בכל הארץ (הם גדלים) כי אם במיוחד ביריחו… התכונה היוצאת מן הכלל שלהם הוא העסיס הדשן שהם מפרישים וטעמו הייני המתוק כדבש. התמר הקרוי ניקולאי אינו עסיסי במיוחד, אך הוא גדול במיוחד, וארבעה תמרים הערוכים בזה אחר זה אורכם מגיע לאמה (פליניוס,  XIII 45).

מתברר שאין המדובר בתיאור מופרז. בשנים האחרונות החלו לגדל בישראל זן תמר הנקרא "ענברה", שפריו מגיע לאורך כשמונה ס"מ. בתקופה הרומית השתלטו הרומאים על מטעי התמרים שהיו סימלה של יהודה. במטבע הנקראת "יהודה השבויה"   ,(Judaea Capta)שהם הטביעו לרגל נצחונם, רואים עץ תמר נושא פירות, משמאלו עומד חייל רומי חמוש ולימינו אישה רכונה וכנועה המסמלת את בת ציון. התמר המשיך להוות את ענף הפרי החשוב  באזורים הגיאוגרפיים הנמוכים והחמים של ארץֿישראל  עד למאה השלוש עשרה, ומאז הוא התנוון ונעלם בהדרגה מהנוף. כך למשל מציין חוקר הטבע טריסטרם בשנת 1863 שביריחו עיר התמרים "נעלם מכאן אחרון התמרים ושוב אין עטרות עלי התמר המנוצים מתנופפות מעל המישור". רק בראשית המאה העשרים הושב התמר בידי המתיישבים היהודיים בעמק הירדן, מזנים שמקורם במצרים, עירק ואירן. בחפירות מצדה נמצאו חרצני תמרים רבים ואת אחד מהם הצליחו להנביט בשנת 2005, לאחר כאלפיים שנה מאז חרבן המקדש ונפילת מצדה. זה מצביע על חיוניותו הגדולה של עץ התמר. כיום העץ (זכר) המכונה "מתושלח" גדל בקיבוץ קטורה וכבר מתמר לגובה של כשלושה מטרים. בדיקה גנטית הראתה שמדובר בזן שאינו זהה לאלה המוכרים בימינו. שיבת התמר לארץ מסמל את תחייתה מחדש של האומה הישראלית על אדמתה. תרבות רומי חלפה ונעלמה מהעולם, ובת ציון שוב זוקפת את קומתה. הקב"ה נענה לתפילה המופיעה בפיוט הקדום: "תתן אחרית לעמך… "תזקוף קומת תמרה".

פרשת פנחס

בנות צלופחד –  מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה

פרשת פנחס עוסקת בהכנות לחלוקת הארץ לנחלות לאחר כיבושה (במדבר כו נב-סה). לא זכו להיכנס לארץ דור המדבר בעקבות סיפור המרגלים ומרד קורח ועדתו שהוציאו לעז על ארץ ישראל וכינו בחוצפתם את מצרים כ'ארץ זבת חלב ודבש' (במדבר טז, יג). יוצאים מן הכלל היו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (יד, ז).  על רקע זה באו בנות צלופחד שהצטיינו בחיבת הארץ ותבעו לקבל נחלה. הן מדגישות, שאביהם מת בחטאו ולא היה בעדת קורח: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז, ד).

בנות צלופחד הפגינו בנחישות יוצאת דופן את אהבת הארץ ותיקנו את הרושם הקשה שהותירו מוציאי דיבת הארץ; הם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" בעוד הן מבקשות "לתת לנו נחלה"  (ילקוט שמעוני, רמז תשעג). מי שביקש לשמר את שם אביו ומשפחתו זכה להיות מונצח לדורות. על כך מעיד ממצא ארכיאולוגי יוצא דופן שנחשף בחלוף כשלושת אלפי שנים. על גבי שברי חרסים שנמצאו בארמון מלכי ישראל שבעיר שומרון נמצאו כתובות שנכתבו בדיו. מדובר בקבלות או תעודות מס ובהם נזכרים שמות אנשים, מקומות ומוצרים (יין ושמן). בין שמות האנשים והמשפחות נזכרות כמה ממשפחות בתי האב של מנשה הנזכרים במפורש במקרא (יהושע יז, ב-ג), והם: שמידע, אבעזר, חלק, (א)שראל, שכם, חגלה, נעה. ניתוח הכתובות מאפשר גם לקבוע את מיקומם של הנחלות בשומרון. למשל, בחרסים בהם נזכרת חוגלה נזכר גם שם מקום בשם "יצד", המזוהה כיום בכפר יַאצִיד, צפונית לשכם. ממצא זה מלמד, על מעמדם המיוחד של בנות צלופחד ושכרן, למרות שהן התחתנו עם בני דודיהן (במדבר לו, יא) – הנחלות נקראו על שמן, תופעה ייחודית במקרא.

חָגְלָה

השם חוגלה, כרבים משמות נשים אחרות במקרא נקרא על שמות בעלי חיים, למשל: ציפורה אשת משה, דבורה  ויעל. כמו כן, נזכר הישוב "בֵּית חָגְלָה" שבנחלת בנימין בסמוך ליריחו (יהושע יח, יט-כא). כיום הוא מזוהה באזור מנזר דיר חג'לה. על שם חוגלה בת צלפחד הוקם בעמק חפר מושב בשנת 1933.

השם חוגלה זהה כנראה לעוף הנקרא בערבית בשם "חג'ל". למעשה מדובר בעוף הנקרא חוגלה בימינו (Alectoris), אך גם לקורא  .(Ammoperdix heyi) מדובר בעופות טהורים שבעבר ניצודו בשל בשרם הטעים. לקורא השתמרה מסורת בקרב יהודי תימן ואילו לחוגלה נותרה בעת החדשה מסורת רחבה בקרב קהילות רבות, כגון: איטליה, אנגליה ומרוקו ( להרחבה, ספרי, מסורת העוף, עמ' 239 – 241).

.

פרשת חֻקַּת

פרה אדומה ונספחיה– סמבוליקה של מוות וחיים

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה (במדבר יט, ב).

הכנת מי חטאת מאפשר של  "פרה אדומה" הוא תנאי יסודי בטהרה מטומאת מת. מדובר בביטוי חסר משמעות מעשית בזמן כתיבת שורות אלה. הוא נשמע לרבים מרוחק ומוזר והוא משמש דוגמה מובהקת ל"חוק וגזרה", כלומר מצוה שאין לה טעם. על כך דרשו במדרש: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז, כג), 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (במדבר רבה יט, ג). אולם אפשר שחלק מהבעיה נובע בשל מרחק הזמן הכרונולוגי והתרבותי מאז פעל המקדש, על  סדריו וסמליו. בסקירה זאת, ננסה לעמוד במעט על משמעותה הריאלית והרעיונית של פרה אדומה ושאר הסממנים שנילוו לה.

פרה אדומה היא גזע של בקר שגוון פרוותו הוא "אדום". המונח "אדום" בלשון הקדמונים היתה בעל ספקטרום רחב וכלל בתוכו את הורוד, חום וכתום ולא בהכרח את הגוון האדום (red) במשמעותו הספציפית בימינו. לדעת רס"ג הגוון נוטה לצבע צהוב-זהוב (בערבית: צפרה). סביר להניח שמדובר בגזעי פרות בגוון חום-אדמדם, שהן שכיחות בימינו בעולם וגם בארץ. מתוך מאות גזעי פרות, ישנם עשרות שמופיעים במופע חום-אדמדם, חלקם פרי הכלאות. בין הגזעים שניתן למצוא פרטים שכול גופם אדום הם: הרפורד, סימנטל, שורט-הורן, ברנגוס, אנגוס, בלמונט, דיוון והגזע השוודי.

המשנה מציינת במפורש שניתן ליבא פרה אדומה ולרוכשו מגוי (פרה ב, א. ראו את הסיפור המופיע בתלמוד בבלי, קידושין לא ע"א). כך, שבאופן עקרוני איתור של פרה אדומה הוא לכאורה החלק הקל בתהליך הכנתה. בעבר נעשו כמה ניסיונות לגדל פרה אדומה וליבאה.  בעיה מסובכת יותר היא לשמור על הפרה בהתאם להנחיות הקפדניות הנזכרות בהלכה.

בחירתה של פרה אדומה שלצורך טהרת טומאת מת אינה כנראה מיקרית והיא קשורה לעולם הסמלים המקובלים בעיני בני התקופה שמצוה זו נהגה (ראו רש"ר הירש לבמדבר יט, כב). הפרה בעולם הקדום היתה סמל לעוצמה (דברים לג, יז), כוח העבודה החזק ביותר במשק האדם. הצבע האדום, מסמל את הדם, המבטא את כוח החיים.  "אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם" – במלוא חיונייותה  ושלמותה ואילו התנאי "אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל", מבטא את המציאות הטבעית, ללא התערבות האדם. אם נסכם הפרה האדומה מסמלת את כח החיים הטבעי בשיאו. זה כמובן משמש אנטיתיזה למוות ולחידלון.

ארז, אזוב ותולעת השני

בטקס הזה משתתפים רכיבים נוספים:  "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (יט, ו). ארז הלבנון (Cedrus libani) והאזוב המצוי  (Majorana syriaca),  מיצגים את עולם הצומח, את כל העצים, מהקטן ועד הגדול ביותר (מל"א ה, יג). הארז נחשב לגדול ולחסון שבין העצים (עמוס ב ט; תהלים צב, יג) והאזוב לצמח המעוצה הקטן ביותר. אף האזוב שימש כסמל החיטוי והטהרה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהילים נא, ט). בעוד שהאדום מסמל בקרב בעלי החיים את החיוניות, בבחינת "כי הדם הוא הנפש", הרי שהארז והאזוב הם עצים ירוקי-עד, המסמלים את רעננותם הירוקה של הצמחים החיים.

תולעת השני היא סמל ליצור חי הנמוך והשפל ביותר, כפי שמעיד על עצמו דוד האדמוני: " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). מ"דם" תולעת השני הפיקו צבע האדום-כתום. היא גם שימשה סמל לכפרה: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח).  צמר אדום צבוע ב"שני תולעת" הוא אפוא יחד עם פרה אדומה מיצגים את בעלי החיים, הקטנים והגדולים כאחד.

משמעות הטקס

בטקס הטהרה ישנו ייצוג לכלל יצורי העולם המסמלים את רעננות החיים (אדום בבעלי החיים וירוק בצומח). שריפתם לאפר מסמלת את המוות של כל היצורים האורגנים ולכן הכהן השורף את הפרה או המתעסק בו –  נטמא. גופו של האדם ההולך לעולמו הופך ל "עָפָר וָאֵפֶר", תזכורת "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט),  אולם חיי הרוח הם נצחיים. המעבר בין המוות של הגוף לחיי הנצח נעשה באמצעות ערבוב האפר-עפר עם מי מעין: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים" (יז).  לכן יש בכוח המים החיים לטהר את האדם.  כל הטקס הזה מסמל את היחס שבין המות והחיים, טומאה וטהרה, גוף ונפש, כדברי בעל קהלת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).  

מצורע נחשב למת

המרכיבים הללו מופיעים גם בטהרת המצורע (ויקרא יד, ו, נא). הדמיון להכנת אפר פרה אדומה קשור לתכלית הטהרה, שכן גם המצורע נחשב כמת (נדרים סד ע"ב).  יתירה מזאת, חז"ל דרשו שצרעת באה לעולם בשל  לשון הרע, שעלולה לגרום למוות, כדברי משלי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח, כא). המדרש מביא את הטעם הסמלי בהבאת הארז והאזוב:

מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות ?  אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר: 'כי עוף השמים יוליך את הקול' (קהלת י כ). ועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

כללו של דבר, לכל פרטי המצוות יש כנראה טעם, אף שהסברם ההגיוני והמוסרי אינו תמיד נהיר. איננו מתיימרים לומר שהצלחנו  לפצח את כל הקוד הצופן של מצוות של פרה אדומה לפרטיה, אך דומה שבאופן כללי, היא ונספחיה מסמלים את כח החיים המטהר את גורם הטומאה  – המוות. יתירה מזאת, טקס פרה אדומה משקף את התפיסה של היהדות למשמעות של מות הגוף וחיי הנצח של האדם.

פרשת נָשׂא

נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה

   מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל  (במדבר ו, ג-ד).

הנזיר נאסר באכילת פרי הגפן ושתיית היין בכל המופעים והתוצרים שלהם. ברור שהכוונה לכל תוצרי הגפן, כולל פסולת הפרי, חוץ מהחלקים שאינם מוגדרים כפרי ואינם משתתפים בשום שלב בתהליך ייצור היין והם: העלים, ניצני הגבעולים הצעירים (לולבים), מי הגפנים הניגרים לאחר הגיזום והפרחים הנקראים סמדר (בבלי, נזיר לד ע"ב; רמב"ם, הלכות נזירות ה, ב). לדעת הרמב"ם איסור ה"שכר" לנזיר בתורה מתיחס רק לתוצר הגפן ולא משכר המיוצר מפירות אחרים, כמו תמרים ותאנים (הלכות נזירות ה, א).

התורה מפרטת את כל חלקי הפרי והתוצרים האסורים לנזיר, בהתאם לשימושים והמונחים שהיו מקובלים בתקופה הקדומה. להלן, נעמוד על ביאור כמה ממונחים אלה.

  • יין ושכר – שני תוצרים הנזכרים במקרא תדיר בכפיפה אחת (למשל, שופטים יג, ד; ישעיהו ה, כב; משלי לא, ו). על רקע זה ראוי לציון אוסטרקון עתיק שנמצא באשקלון (סוף המאה הששית לפנה"ס) ועליו מופיעים שני השמות: "יין אד(ו)ם" ו"שכר". לפי תרגום אונקלוס ורש"י  ה"יין" הוא יין חדש, שם כולל לעסיס הענבים משלב סחיטת הפירות ועד לשלבים השונים של התסיסה וליין צעיר בן שנתו. לעומת זאת,  ה"שכר" הוא יין ישן (עתיק) מעל לשנה. בתנאים שהיו רווחים בעולם הקדום, כרגיל, לא ניתן היה לשמר יין לתקופה ממושכת. מזון ויין שנשמר שלוש שנים (ישן נושן) היה נדיר ונחשב לברכה (ויקרא כו, י;  משנה, בבא בתרא ו ג). קיים הבדל בין יין צעיר (יין מגתו) שעבר תסיסה ראשונה ובין היין שעבר תסיסה מלולאקטית והוא יותר יציב ומעודן בטעמו. רש"י שהיה בקי במלאכת ייצור היין בצרפת כתב:  "שהיין משכר כשהוא ישן" (במדבר ו, ג).

אולם בדברי התנאים אנו מוצאים עוד שני הסברים למונחים אלה. לדעת חכמים מדובר בשמות נרדפים ואילו לפי רבי אלעזר הקפר התורה מבחינה בין יין מזוג (יין) ליין חי (שכר) – שהוא משכר יותר ומכאן שמו:  "מיין ושכר יזיר – והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין? אלא שתי לשונות דברה תורה. ר' אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי" (ספרי, במדבר כג).

  • חומץ יין וחומץ שכר – אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית.  מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין  נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וטבלת פתך בחומץ" (ב, יד).

אשר להבדל בין חומץ-יין לחומץ-שכר, הדבר תלוי בהבדלי הפרשנות למונחים יין ושכר שנזכרו לעיל.  יין ישן או יין חי שהחמיץ הוא חזק וחריף בטעמו מיין צעיר או מזוג שהחמיץ. בהקשר לזה נזכיר את "חומץ סתוניות" שהוא כנראה חומץ הנעשה מהענבים אפילות, שנותרו על העץ בחורף (פהמ"ש לרמב"ם, תרומות יא, ב).

  • משרת ענבים – מונח זה עשוי להתפרש בכמה דרכים:

1) חומר כלשהוא ספוג בעסיס או ביין לאחר שהושרה בהם ולאחר מכן מוצה ממנו. דוגמה אחת מובאת במשנה לגבי איסור שיעור שתיית רביעית יין: "רבי עקיבא אומר: אפלו שרה פתו ביין" (נזיר ו, א). דוגמה אחרת הוא "חרס אדריאני" (נ"א: הדרייני), שהיה ספוג ביין (משנה, עבודה זרה ב, ג).

2) מים שהושרו בהם ענבים או צימוקים וניכר בהם טעמם (בבלי, נזיר לז ע"א). בשיטה זו נהגו בני תימן להכין מיץ צימוקים ולצאת ידי חובת קידוש, כמובא אצל הרמב"ם (הלכות שבת, כט, יז).

3) מיץ ענבים. נציין שהוא נקרא לרוב במקרא בשם "עסיס" (יואל א, ה). לעומת זאת השם "תרוש" במשמעות זאת היא מאוחרת ובלשון המקרא הוא שם נרדף ליין, כשם ש"יצהר" הוא שם נרדף לשמן-זית (דברים יא יד).

  • ענבים לחים ויבשים – כרגיל,  מדובר הפירות הלחים הבשלים, אך גם במצב בוסר (בלשון חז"ל "גוהרקי" (נזיר לד ע"ב). מסתבר שבעבר נהגו להשתמש בענבי בוסר (בערבית: חצ'רם) להחמצת פירות, לרפואה ועוד (ראו ספרי, גידולי ארץ ישראל בימה"ב, עמ' 108, הערה 119). אשר לענבים יבשים, הכוונה היא ל"צימוקים", אם כי מונח זה במקרא אינו שכיח, בסה"כ  4 פעמים, הרוב בספר שמואל (שמ"א כה, יח; ל, יב; ש"ב טז, א; דה"א יב, מא).
  • חרצנים וזגים –  כבר במשנה היו חילוקי דעות לביאור מונחי אלו: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים ? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים – דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל" (נזיר ו, ב). הרוב המוחלט של הפרשנים סבורים כדעת ר' יוסי, שהחרצנים הם גלעיני הפירות ואילו הזגים הם הקליפות של הפרי. בכל מקרה, מדובר בפסולת הנותרת מהפרי לאחר דריכת הענבים ומיצוי העסיס. בתהליך ייצור היין הקדום, התסיסה הראשונה נעשתה עם הזגים. לעיתים, לאחר סינון, הזגים שנותרו עברו סחיטה למיצוי נוסף או שהוסיפו עליהם מים לשם התססה נוספת לקבלת יין באיכות נמוכה יותר, הנקרא "תמד" (משנה, ערלה א, ח).

גפן ויין סמל ההשתעבדות

מדוע נבחרה הגפן ומוצריה לשמש כסמל לפרישות הנזיר ? הנזיר הוא אדם שבחר להתנתק מהחיים הארציים ותאוות  העולם, שיאפשרו לו לחיות חיי רוח ולעבוד את ה' ללא הכבלים החומריים. הגפן והיין הם סמל לשעבוד ולהתמכרות האדם. הגפן הוא הגידול החקלאי שמסמל את ההתקשרות העמוקה ביותר של האדם לקרקע; מדובר בגידול תובעני הדורש טיפול והתעסקות מרובה כמעט כל השנה. בימי קדם הוא סימל את יושבי הקבע לעומת הנוודים, עד אשר היו חברות נוודיות שלא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה (ירמיהו לה, ו-ז). התוצר העיקרי של הגפן הוא היין, שפעמים הביא את האדם לידי השתעבדות והתמכרות שנזקיה הגופניים והמוסריים הם שלילים והרסניים (למשל, ישעיהו כח, ז; משלי כ, א). כך, למשל, מסופר על  נוח לאחר שנטע את הכרם הראשון: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

פרשת במדבר

תָּחַשׁ

"וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ" (במדבר ד, ו).

התחש נזכר בתורה שלוש עשרה פעמים, כמין של עור ששימש כסוי עליון (שמות כן, יד) למשכן וכליו. פעם נוספת נזכר בספר יחזקאל בין פרטי לבוש האישה היוקרתיים: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (טז, י). הרושם העולה הוא שמדובר בעור עבה, שהתאים להכנת מנעל וכיריעת כיסוי שהייתה עמידה לתנאי האקלים הקיצוניים במדבר. מדובר בפריט שהיה ברשותם של בני ישראל שתרמו אותם לעבודת המשכן (שמות כה, ד; לה, כג). ה"תחש" הוא גם שמו של בן ראומה פלגש נחור (בראשית כב, כד), אם כי יש הסבורים שמדובר בשם מקום באזור סוריה או לבנון.

כבר בתקופת חז"ל לא היה לתחש זיהוי ברור וכל הפירושים שהובאו מאז ועד היום הם בגדר השערות ברמות סבירוּת שונות. לפי גישה אחת מדובר בעור בעל חיים שעבר תהליך עיבוד מיוחד. כך למשל, סבר רס"ג שתרגם לערבית בשם "דארש", הוא עור בצבע שחור, כלומר מקביל ל"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים". גישה אחרת היא שמדובר בעור של בעלי חיים ספציפי הנקרא בשם זה ונחלקו חכמים בטיבו של אותו יצור:

רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וממנה עשו יריעות ור' נחמיה אמר: מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ונגנזה" (תנחומא, תרומה, ו).

על דרך זו הובאו בתלמודים  דעות אחדות. יש הסבורים שמדובר בבעל חיים ססגוני, כלומר שפרוותו בעלת גוונים רבים. כמו כן היתה מחלוקת האם מדובר במין חיה או בהמה. דומה, שבשל העמימות לגבי זיהוי התחש התפשט הפירוש שהתחש בימי משה היה ברייה  בעלת קרן אחת שלאחר בניית המשכן "נגנזה" (ירושלמי, שבת פ"ב ה"ג ד ע"ד; בבלי, שם כח ע"א-ע"ב).

דומה שרוב הפרשנים והחוקרים פירשו שמדובר בבעל חיים מסוים בעל עור ססגוני, ומבין כעשרה זיהויים שהובאו: נציין את הג'ירפה, בעל חיים טהור ומקרין, שיש לו את העור העבה ביותר מקרב היונקים הטהורים. זיהויים פחות סבירים הם היונקים הימיים: חַדְשֵׁן  (Monodon monoceros) ופרת הים (Dugong dugon). הזיהוי האחרון מבוסס על פי דמיון השם תחש לשמו בערבית: "תחס". יונק זה נראה לעתים בחופי ים סוף. עורו גדול מאוד, והוא שימש אצל הבדווים לעשיית סנדלים. מדובר ביצור טמא ולפי התפיסה שמדובר ביצור טהור אין זיהוי זה מתאים.

פרשת בחוקותי

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י) – ברכה לשומרי שמיטה

הפרשה פותחת בברכה של גשמים בעתם ושפע של יבול שאיסופו העסיק באינטנסביות את החקלאים:  "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה). ברכות אלה צריך לראות על רקע המציאות שעמה התמודדו לעיתים החקלאים בארץ:  שנות בצורת תכופות, רעב וחוסר בטחון לעתיד הקיומי. בהעדר אמצעי קירור כבימינו נדרש האדם לשמר את המזון לטווח ארוך, לבד מאסטרטגיית הקיום שנהגה לאחסן מזון לתקופות ממושכות לקראת ימי מחסור שעלולים להגיע. לאבותינו היה מגוון אמצעים לשימור מזון ובאחסונו (ראו בהרחבה בפרשת מקץ, בסיפור יוסף המשביר). הבעיה היא שעם הזמן איכותו וטריותו של המזון פוחת. כמו-כן,  גרגרי דגן ודבלים עלולים להיתקף במזיקים שונים, מציאות שכיחה שהתגלתה בשרידי מזון בממצאים ארכיאולוגים מתקופות קדומות שונות.

כרגיל, ניתן לשמר מזון עם רמת נגיעות סבירה בטווח של כשנה, עד לאיסוף היבול החדש ולכל היותר עד שלוש שנים. זהו פשר הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). בלשון קדמונינו: "חדש" הוא כינוי ליבול בן שנתו. יבול שמשתמר כשנתיים מכונה "ישן" וכבן שלוש שנים "ישן נושן". כך הדבר, למשל, לגבי היין: "ישן משל אשתקד, ומיושן משל שלש שנים" (משנה, בבא בתרא ו ג). הברכה המובטחת היא לשפע יבול שיספיק לשלוש שנים בכמותו ובטריות גבוהה, עד כי יהיה צורך לפנות את האסמים על מנת לאחסן את היבול החדש.

שפע של יבול המספיק לשלוש שנים נזקק בעיקר בשנת השמיטה, כדברי התורה:

" וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (ויקרא כה, יט-כב).

קשה שלא לראות את הקשר בין השימוש הכפול במילה "ישן" לברכה של "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י). יתירה מזאת, ברשימת הקללות שמופיעה לאחר מכן מופיע כמה פעמים המילים "שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" (יח, כא, כג, כח)- בניגוד "לָשׂבַע" (ה, כו) – רמיזה לשנת השמיטה. בפרשת הקללות  נזכרת במפורש עבירה אחת בלבד שבעטיה נגרמו כל הצרות והיא אי קיום מצוות שמיטה (שם, פסוק לו). בכך מעמידה התורה את מצוות השמיטה כאתגר הגדול ביותר באמונה לחקלאיים העבריים.  ברכה מיוחדת מובטחת אפוא לשומרי שמיטה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן".

פרשת כי תצא

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט)

יחס האדם לצומח בעת העתיקה; מוסר ופרקטיקה

הביטוי המקראי "כי האדם עץ השדה" בסימן קריאה (!) או שאלה (?) קיבל פירושים אחדים ובימינו גויס לתעמולת שמירת הטבע. בסקירה קצרה זו נבחן האם עמדת היהדות, לפחות בתפיסה המקראית משקפת נאמנה את הערכים המקובלים בעידן המודרני.

יחס האדם לצומח בעת העתיקה משתקף בדיני המלחמה הנזכרים בתורה. המקרא מחדד את עמדת היהדות בהביאה מקרה של מלחמה קשה, מצור ממושך, שברקע היו וודאי גם משקעי משטמה גדולה, אכזריות וחללים רבים שגבה האויב:

 כִּי תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט-כ).   

ממקורות היסטוריים וארכאלוגיים רבים למדים שכריתת עצי פרי בפרט והרס התשתית החקלאית של האויב בכלל, הייתה שיטה מקובלת בתורת הלחימה של העולם הקדום. כריתת עצים, לא נועדה רק לצרכים צבאיים טהורים, אלא גם כאמצעי לענישה, פגיעה במורל האויב, לזריעת חורבן ובהותרת "אדמה חרוכה".

כריתת עצי תמר עם פרות, בידי חיילים אשורים מתוך תבליט מארמון סנחריב

 

התורה יוצאת כנגד הנורמה שהייתה רווחת בעבר בכל התרבויות ובמידה מסוימת גם בימינו. מהבחינה הזו היא קובעת כאן קוד מוסרי חדש, שנועד לחנך את האדם לשלוט ביצריו, גם בימי המלחמה הקשים ביותר ולא לפגוע שלא לצורך  ממשי בתשתית החקלאית, שאין לה חלק במאבק זה. כך ניסח את הדברים, מחבר ספר מקבים ד: "הלא גם על השנאה אל האויב יכולה התבונה לשלוט בכוח התורה, שלא נכרת את עצי הפרי של האויבים" (מקבים ד ב יד).

אמנם במקרא מסופר שצו זה לא קוים  במלחמת ישראל ומואב, שם אלישע פקד בשם ה': "וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל-מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים" (מל"ב, ג יט). אולם כבר חז"ל עמדו על קושי זה והסבירו שמדובר בהוראת שעה, שאינה משקפת את הנורמה המצופה כרגיל מישראל (במדבר רבה כא ו).

חז"ל משווים בין עץ פרי לאדם. פיתוח חוש המחלה והרגישות יביאו כביכול לשמוע את קול זעקת העץ הנפגע: "בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דר' אליעזר לד). כך בדיוק נאמר על נשמת האדם שיוצאת מהגוף, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו (יומא כ ע"ב).  ר' יוסף כספי בחיבורו 'משנה כסף', אף מביא טעם יוצא דופן המציג את הפסוק כפשוטו – האדם ועץ הפרי הם אחים, בעלי יחסי קרבה ממדרגה ראשונה, חלק ממשפחת הצמחים:

"שהודיענו בכולם שאנחנו צמח, עד שנדע שאנחנו והירקות, כמו הכרוב והחזרת אחים ואבינו אחד, על כן הוזהרנו שלא לכרות פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה, כלומר שהאדם עץ השדה, שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר (ישעיהו מ, ו).

ליחס לעצי הפרי ישנה משמעות הלכתית. למשל, לא הביאו עצי מערכה למקדש מעצי פרי פוריים (תמיד כט ע"ב). קוצצי אילנות טובות היו בין הגורמים שבגללם "מאורות לוקין" (סוכה כט ע"ב)  ומי שעושה כן אינו רואה ברכה בעולם (פסחים נ ע"ב). מסופר על ר' חנינא שבנו מת משום שקצץ עץ תאנה (בבא קמא צא ע"ב). הרמב"ם הרחיב את האיסור הפגיעה בעצי הפרי לכל דבר שיש בו תועלת לאדם בגדר "בל תשחית" (הלכות מלכים ו, ח-י).

היחס לעצי סרק

עץ פרי מכונה במקרא גם בשם "עץ טוב", מקבל מעמד כלכלי וערכי מיוחד בשל התועלת והחיונית. אולם בשונה מזאת, התורה מתירה להשחית עצי סרק, לכרות ולהשתמש בהם לצורך בניית ביצורים. זה קשור לתפיסת עולמו של האדם בעבר. היער נתפס בדרך-כלל סמל לחורבן ולקללה, מקום עזוב ובית גידול לחיות טרף מסוכנות ובעיקר סמל אנטיתיטי לחקלאות וליישוב ארץ-ישראל. נדגים זאת בשני פסוקים:

 "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ… וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב, יד).

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר… וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (ישעיהו יז, ט).

בהקשר לכך צריך להזכיר את תקנת איסור של גידול בהמה דקה בארץ ישראל בימי חז"ל. העז השחורה שרועה באופן בלתי מבוקר גורמת נזק קשה לחקלאות. לכן נדרשו הרועים להרחיקם מאזור הישוב החקלאיים. יחד עם זאת, הייתה מגמה מכוונת להפנות אותם דוקה לאזורי היער שבהם גדלו עצי הסרק: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל" (בבלי, בבא קמא צט ע"ב). מטרתה של תקנה זו הייתה לבצר את מעמדו של ענף החקלאות של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.

הקדמונים דאגו בעיקר לאינטרסים הכלכליים והקיומיים שלהם. מן הבחינה הזאת קולעת היא ההגדרה הקדמונית המכנה את עצי הבר צמחי 'סרק'. בימיהם לא היתה מודעות גדולה לגורמים האקולוגיים השונים ולחשיבותם לאדם באותה עוצמה כפי שהדבר רווח אצלנו כיום. הצומח הטבעי כגורם אסתטי ערכי המהווה 'ריאה ירוקה', הינו מושג שקיבל משמעות ערכית וחיונית חשובה רק בעידן המודרני, בעיקר על רקע הצטמצמות השטחים הירוקים. האיזון בין האדם לעץ השדה הופר. לכן נראה שבימינו אין היתר לכרות עצי סרק, אלא רק שיש צורך חיוני שגובר על חשיבותם.

להרחבה:

  ז' עמר, "יחס האדם לצומח והחקלאות של ארץ-ישראל בימי- הביניים", בתוך: חקרי ארץ (ספר היובל לכבוד י' פליקס) ז' ספראי, א' פרידמן וי' שוורץ עורכים, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 178-167.

נ' ליפשיץ, "עצי פרי כחומר בניין בתקופות הקדומות", ארכיאולוגיה, 2 (תשמ"ט), עמ' 70-65.

הרב י' בן-נון, "הגנת הסביבה כהלכה", טבע וארץ, טז/2 (תשל"ד), עמ' 70-68.

ש' בן-שלום, "שמירה על החקלאות או על החורש – טעמה של ההלכה בדבר גידול בהמה דקה", חלמיש, 3 (תשמ"ו), עמ' 45-36.