פרשת בראשית

הנחש הקדמוני  

 אחד מסיפורי בראשית שמשמעותו עדיין לוט בערפל הוא על הנחש ותפקידו באכילת פרי עץ הדעת. אין ספק שלא ניתן להבין את הסיפור כפשוטו ומכופלים בו רבדים רעיוניים עמוקים.  למרות זאת, ברור שהתורה מתייחסת בהעברת המסר בבעל חיים המוכר בשם נחש.

זכה הנחש והיה לבעל החיים הראשון המתואר בתנ"ך (חוץ מתיאור כללי של בריאת היצורים) ולבן שיחו של האדם נזר הבריאה. ההסבר טמון בעובדה שהוא היה היצור המתוחכם ביותר מכל היצורים, עומד על רגליו, שיכל  לתקשר עם האדם ונמצא בדרגת "מדבר": "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (ג, ב). כלומר, "עָרום" במשמעות פקח ובעל תחבולות. אולם כדרכו של מקרא הוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות  ובשינוי ניקוד,  עֵרום הוא יצור שמעורטל מלבושו. הנחש מייצג את הזוחלים שאין להם כביכול לבוש כמו פרווה אצל היונקים או נוצות אצל העופות. אין זה מיקרי שהוא יגרום לאדם וחוה לאכול מהפרי האסור ובערמומיותו הביא אותם למודעות  וליצור את הלבוש הראשון של האנושות: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו חגרת". (ג, ז). על פי הפרשנים, הנחש הקדמוני היה בתחילה מהלך על רגליו עד שקולל ונענש בקיצוץ רגליו.

אם מחפשים זיהוי ריאלי לנחש הקדמון, ניתן להציע כמה מיני נחשים ממשפחת החנקיים : סמוך לביב שלהם יש שרידי רגליים, כעין שני טפרים קטנים. בארץ ישראל יש למשפחה זו נציג אחד – חנק משריץ (Eryx jaculus).

"ועפר תאכל" – האמנם ?

כאשר התורה דברה על מזונו של הנחש היא כיוונה לתפיסה שרווחה בקרב חלק מהקדמונים שאכן הנחש אוכל עפר. בימינו ידוע שנחשים ניזונים מבעלי חיים שונים ולא מעפר. אולם בעת העתיקה, האפשרויות לראות נחש אוכל היו נדירות ומוגבלות. ישנם נחשים שיכולים לצום חודשים ולכידת מזונם ואכילתם לעיתים בלילה ובמקומות מסתור. יתירה מזאת, פעילותו צמודה לרוב לאדמה והוא מסתתר בתוך מחילות עמוקות בקרקע, כדברי המדרש: בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע ושומט גידין של אדמה ואוכל" (ב"ר כ, ה). אין זה מפליא אפוא, שסברו שהוא כביכול אוכל עפר.

המקרא אינו מתייחס בהכרח לעובדות הזואולוגיות כפי שהן, אלא כפי שהן נתפסו בידי האדם להעברת המסרים אליו.  גם בימינו, שהידע הזואולוגי הוא שונה, הפן רעיוני הוא העיקר. הנחש נתפס כמי שנושא את תפקיד "יצר הרע", אבל אפשר שהוא דימוי לכל דמות ערטלאית יציר אלוה בעלת פוטנציאל גדול, שנועדה לגדולות, הכזיבה וקלקלה במעשיה גם לאחרים. הייתה לנחש הזדמנות גדולה להיות קרוב לדרגת האדם  מבחינה רוחנית ותפקודית והוא החמיץ אותה והפנה אותה לאפיקים שליליים, כמאמרו של הקב"ה במדרש: "אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך" (ב"ר, שם).

כחל ושרק – עדות לאיפור נשים במערת המפלט מימי מרד בר כוכבא

מחקר משותף חדש לזהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ונעמה סוקניק מרשות העתיקות.

במערת האגרות שבמדבר יהודה נמצאו ממצאים רבים מתקופת מרד בר כוכבא ופורסמו ברובם על ידי יגאל ידין. בבדיקה מחודשת של הממצא שערכנו בשנת 2014 נמצאו  כמה גבישים ואבקה שנכתשה מהם, שזוהו עם מינרל הגלנה (PbS). מינרל זה שימש בחברות מסורתיות לאיפור העיניים ולרפואה. באותו הלוקוס נמצאה קופסה ובתוכה שרידי אבקה אדומה, ששימשה כנראה לצורך הנחת סומק לפנים וכן מראה מנחושת מלוטשת. כחילת העיניים וצביעת הפנים שימשו את היסוד לביטוי "בלא כחל ובלא שרק".

המחקר שפורסם בכתב העת "ירושלים וארץ ישראל" הוצג לראשונה הממצא וזיקתו לחפצים אחרים שנמצאו במערה, הקשורים לערכה של טיפוח נוי וקוסמטיקה של הנשים שהסתתרו בה בימי מרד. מסתבר, שלמרות הקשיים שחוו הנשים  והעדר תנאים סניטרים נאותים, הן המשיכו לטפח את עצמם וניסו לשמור ככול האפשר על שגרת חייהן.

לקריאת המאמר: "כחל ושרק  – עדות לאיפור נשים במערת האיגרות במדבר יהודה מימי מרד בר כוכבא", ירושלים וארץ ישראל, 10 – 11 (תשע"ה), עמ' 179 – 192.

פרשת בהר

 

וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר   (ויקרא כה, ד)

 כאשר התורה מצווה על שמיטת הארץ היא מציינת במפורש איסור של מלאכות היסוד המתייחסות לשני ענפי החקלאות העיקריים שרווחו בארץ ישראל ; זריעה בגידולי שדה של  הדגניים  וזמירה בגידול עצי פרי. אולם מקרב עצי הפרי השכיחים (דברים ח, ח)  מזכירה התורה רק את הגפן וליתר דיוק את הכרם ומלאכת הזמירה. הסיבה היא, שבאותה תקופה זה היה עץ הפרי היחיד שלצורך התפתחותו התקינה והשבחתו יש צורך בפעולת הזמירה לקבלת פרי איכותי.

פעולת הזמירה נעשית כרגיל בחודשי החורף  (טבת-אדר) ואסף הרופא כתב: "החדש הרביעי הוא חדש טבת… הוא המועד לזמור את הכרמים". יש הסבורים ש"עת הזמיר הגיע" הנזכר לאחר עונת הגשמים (שה"ש ב, יב), מתייחס לפעולה זו, אם כי לדעת אחרים,  זה מועד מאוחר מדי לכך ומדובר בשאון זמרת הציפורים האופיינית לעונה זו (אבן עזרא). בלוח גזר נזכר "ירחו זמר" בחודשי סיון-תמוז ושם הכוונה היא כנראה לתחילת הבציר. הכלי ששימש לזמירת ענפים נקרא בלשון המקרא בשם "מזמרה": "וכרת את הזלזלים במזמרות" (ישעיהו יח, ה). אולם מונח זה נשתכח בתקופת חז"ל ובימיהם הוא נקרא "מגל" (ראו למשל, תרגום הארמי לישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג; יואל ד, י). כלי זה לא שימש רק לזמירת הענפים, אלא גם לפעולות אחרות כמו חטיבת עצים ולבציר. הוא דומה בצורתו למגל לקציר תבואות, אך הוא היה בעל ידית ארוכה ולהב קצר וחד באופן יחסי. כלים כאלה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והוא מופיע גם באיורים שעל רצפות פסיפס. למשל, בפסיפס של עונות השנה מציפורי, מופיע בחלק של "תקופת טבת" ציור של מגל. למזמרה הקדומה אין  קשר למונח המודרני המתייחס למזמרת המספריים הקפיצית.

פעולת הזמירה מתקיימת באופן סדיר בכל שנה: "שש שנים תזמור כרמך" (כה, ג). במהלך פעולת הזמירה קוצצים חלק מהענפים החד שנתיים היוצאים מהגזע והם הנקראים "זמורות". מהניצנים ("עיניים" בפי החקלאים) שעל הזמורות יוצאים  בכל שנה הענפים הצעירים (שריגים) הנושאים את אשכולות הענבים. תפקיד פעולת הזמירה לעצב את מבנה הגפן על מנת  לווסת את היבול ושלא תהיה סבוכה ויהיה קל לטפל בה. חיתוך הזמורות מזרז את תהליך הלבלוב וההתעוררות מתרדמת החורף ובעיקר  מאפשר קבלת תנובת פירות איכותית. מדובר במלאכה חיונית הנזכרת במשל הכרם: "ואשיתיהו בתה לא יזמר ולא יעדר" (ישעיהו ה, ו). חז"ל הדגישו את חשיבות הזמירה כשוות ערך בחשיבותה לזריעה: "אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן" (ספרא, בהר, א).

העדר זמירה פוגע כאמור בתנובת הפרי ואיכותו ועלול לגרום לצמיחה פרועה, להתנוונות הגפן ולפגיעה ארוכת טווח בעיצוב הגפן. מכאן החשש הגדול של הכורמים שמא הימנעות זמירה בשנת השמיטה תפגע בגפנים גם לטווח הארוך (השוו: כה, כ). השמיטה מעמידה אתגר אמוני גדול בפני שומריה וחז"ל כינו אותם: "גיבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ). במהלך שנים רבות כורמים שומרי מצוות חששו לכך ובשנת שמיטה הסתמכו על היתר מכירה. בשנים האחרונות ישנם כאלה שמבקשים לשמור על השמיטה בהידור והחלו לחפש פתרונות הלכתיים נוספים וכאן נזכיר כמה מהן. לפי כמה ניסויים שנערכו, ניתן לבצע בגפן גיזום מוקדם מיד אחרי בציר מוקדם (לפני ראש השנה) ואין הדבר משפיע לרעה באופן משמעותי על היבול בשנים שלאחר מכן. לפי ניסיון שהצטבר בקרב כורמי השומרון, גידול הכרם בשמיטה ללא זמירה, אמנם  עלולה  להביא להפחתה בכמות היבול בכמחצית בשנה השמינית, אבל כבר בשנה השניה שלאחר מכן, הכרם  יכול להניב יבול בכמות הרגילה. כלומר העדר גיזום בשנה אחת אינו קריטי לטווח ארוך כפי שטענו המומחים בעבר. פתרון נוסף הוא "גִרדום" הגזע בשנת השמיטה, פעולה שמותרת בשביעית (ראו שו"ת מהרי"ל דיסקין, כז, ב). במהלכה כורתים בסוף החורף את גזע העץ עד לגובה כשמונים ס"מ בסמיכות לנקודת הפיצול עם הבדים וממנו פורצים באביב שריגים ירוקים. בשנה לאחר מכן, מעצבים מחדש את מבנה הגפן וכך גם מחדשים ומרעננים החלקים הרב שנתיים (בדים בלשון המודרנית) ולבסוף מתקבלת גפן "מסודרת" ומניבה כסידרה.

המחקרים המיוחדים שלנו