פרשת לך לך

זהירות בולענים !

בפרשתנו מסופר על מלחמת עולם שהתרחשה באזור ים המלח. המערכה היא בין ארבע ממלכות הנמצאות מצפון לארץ ישראל לבין חמש ערי מדינה  הנמצאות בדרום ים המלח: סדום, עמורה, צבויים, אדמה וצוער.

מוקד התכנסות לקרב היה ב"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח (בראשית יד, ג) יתכן שמקור השם "שִּׂדִּים" רומז לחומר דמוי  סִיד (במקרא תמיד כתיב: שִּׂיד, למשל דברים כז ב), ואולי הכוונה לאזור הבקע בו מצויה תצורת חוואר הלשון המבהיקות מלובן ומזכירות בגוונם חומר זה.

באותו אזור המכונה "שדים" גם הוכרע הקרב כפי שמעיד המקרא: "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּשָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (שם, י).

מהם אותם בארות חמר שלתוכם הם נפלו?

הניקוד של המילה "בֶּאֱרֹת" בפרשתנו שונה מ"בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (בראשית כו טו) הרגילים. בפינה זו נבקש להציג את הפרשנות שמדובר בתופעת הבולענים הידועה בימינו באזור ים המלח. ההסבר המקובל מייחס את התופעה לירידת מפלס מי הימה בשנים האחרונות כתוצאה מהתייבשותה הנגרמת מסיבות שונות (סכירת סכר דגניה שמונע את הגעת מי הירדן, פעילות מפעלי ים המלח ועוד). נסיגת הים גורמת למי תהום מתוקים לחדור לשכבות המלח  בתת-הקרקע ולהמיס אותן. כתוצאה מכך נפער חלל תת קרקע ולעיתים שכבת הסלע העליונה נסדקת וקורסת לתוכו. כך נפערו בעשרות השנים האחרונות אלפי בולענים בגדלים שונים. הנזקים הכלכליים שנגרמים בעטיים הם כבדים, כמו פגיעה בתיירות בשל סגירת חופי רחצה, מטעי תמרים שננטשים וקטעים מכביש 90 הנמצאים בסכנת התמוטטות.

הבולענים עלולים להיפער באופן פתאומי.  ישנן עדויות לנפילת בני אדם לעומק רב לבורות שנפערו בפתאומיות.  ברוב המקרים הסתיים הדבר ללא פגיעת משמעותית,  אולי משום שקרקע החוואר רככה את חבטת הנפילה. יתכן אפוא שה"חמר" הנזכר בפרשתנו אינו האספלט (זפת) כפירוש המקובל, המצוי רק באזור ים המלח, אלא שכבת חוואר.  נציין שהחמר הנובע בדרום ים המלח מתערבב לעיתים עם אדמת חוואר וחצץ, ובעת העתיקה נהגו לזקקו בכדי לקבל את המוצר הטהור.

השאלה היא האם תופעת הבולענים הייתה ידועה גם בתקופת המקרא? מחקרים אחדים עסקו בתנודות מפלס מי ים המלח בתקופות ההיסטוריות. כך למשל, יש עדויות להתייבשות ים המלח בתקופת הברונזה הבניימית, מבלי קשר להתערבות האדם. הממצא המעניין הוא בולענים עתיקים, שנותרו מהם מעט סימנים. דוגמה לבולען כזה נמצא בנחל דרגה ממזרח לכביש 90 והוא שנוצר לפני כארבעת אלפים שנים (תודתי לפרופ' עמוס פרומקין ופרופ' אמוץ עגנון האוניברסיטה העברית על מידע זה). יתכן שבתקופתו של אברהם אזור דרום ים המלח היה יבש והיו בו בולענים. מאוחר יותר, בתקופת נתינת התורה, הוא היה אזור זה שוב מוצף ולכן הכתוב היה צריך לציין ש"עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח" (יד, ג).

פשר ה"בֶּאֱרֹת" בפרשתנו, כמו רבים מהמונחים הריאליים מתחום הטבע המקרא; צמחים, בעלי חיים ועולם המחצב כבר אינם נהירים לנו. בשל ריחוק זמן האירועים אנו יכולים להציע רק פרשנויות והסבירות שלהם נמדדת בהסבר ריאלי שמתאים לתיאור מקראי. ההסבר המובא כאן מבטא את השאיפה של כל הפרשנים לדורותיהם לגשר על פני מרחק הזמן והמרחב בהתאם למציאות המוכרת להם.

 

פרשת בראשית

הנחש הקדמוני  

 אחד מסיפורי בראשית שמשמעותו עדיין לוט בערפל הוא על הנחש ותפקידו באכילת פרי עץ הדעת. אין ספק שלא ניתן להבין את הסיפור כפשוטו ומכופלים בו רבדים רעיוניים עמוקים.  למרות זאת, ברור שהתורה מתייחסת בהעברת המסר בבעל חיים המוכר בשם נחש.

זכה הנחש והיה לבעל החיים הראשון המתואר בתנ"ך (חוץ מתיאור כללי של בריאת היצורים) ולבן שיחו של האדם נזר הבריאה. ההסבר טמון בעובדה שהוא היה היצור המתוחכם ביותר מכל היצורים, עומד על רגליו, שיכל  לתקשר עם האדם ונמצא בדרגת "מדבר": "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים" (ג, ב). כלומר, "עָרום" במשמעות פקח ובעל תחבולות. אולם כדרכו של מקרא הוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות  ובשינוי ניקוד,  עֵרום הוא יצור שמעורטל מלבושו. הנחש מייצג את הזוחלים שאין להם כביכול לבוש כמו פרווה אצל היונקים או נוצות אצל העופות. אין זה מיקרי שהוא יגרום לאדם וחוה לאכול מהפרי האסור ובערמומיותו הביא אותם למודעות  וליצור את הלבוש הראשון של האנושות: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו חגרת". (ג, ז). על פי הפרשנים, הנחש הקדמוני היה בתחילה מהלך על רגליו עד שקולל ונענש בקיצוץ רגליו.

אם מחפשים זיהוי ריאלי לנחש הקדמון, ניתן להציע כמה מיני נחשים ממשפחת החנקיים : סמוך לביב שלהם יש שרידי רגליים, כעין שני טפרים קטנים. בארץ ישראל יש למשפחה זו נציג אחד – חנק משריץ (Eryx jaculus).

"ועפר תאכל" – האמנם ?

כאשר התורה דברה על מזונו של הנחש היא כיוונה לתפיסה שרווחה בקרב חלק מהקדמונים שאכן הנחש אוכל עפר. בימינו ידוע שנחשים ניזונים מבעלי חיים שונים ולא מעפר. אולם בעת העתיקה, האפשרויות לראות נחש אוכל היו נדירות ומוגבלות. ישנם נחשים שיכולים לצום חודשים ולכידת מזונם ואכילתם לעיתים בלילה ובמקומות מסתור. יתירה מזאת, פעילותו צמודה לרוב לאדמה והוא מסתתר בתוך מחילות עמוקות בקרקע, כדברי המדרש: בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע ושומט גידין של אדמה ואוכל" (ב"ר כ, ה). אין זה מפליא אפוא, שסברו שהוא כביכול אוכל עפר.

המקרא אינו מתייחס בהכרח לעובדות הזואולוגיות כפי שהן, אלא כפי שהן נתפסו בידי האדם להעברת המסרים אליו.  גם בימינו, שהידע הזואולוגי הוא שונה, הפן רעיוני הוא העיקר. הנחש נתפס כמי שנושא את תפקיד "יצר הרע", אבל אפשר שהוא דימוי לכל דמות ערטלאית יציר אלוה בעלת פוטנציאל גדול, שנועדה לגדולות, הכזיבה וקלקלה במעשיה גם לאחרים. הייתה לנחש הזדמנות גדולה להיות קרוב לדרגת האדם  מבחינה רוחנית ותפקודית והוא החמיץ אותה והפנה אותה לאפיקים שליליים, כמאמרו של הקב"ה במדרש: "אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת, ועפר תאכל כל ימי חייך" (ב"ר, שם).