פרשת כי תצא

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט)

יחס האדם לצומח בעת העתיקה; מוסר ופרקטיקה

הביטוי המקראי "כי האדם עץ השדה" בסימן קריאה (!) או שאלה (?) קיבל פירושים אחדים ובימינו גויס לתעמולת שמירת הטבע. בסקירה קצרה זו נבחן האם עמדת היהדות, לפחות בתפיסה המקראית משקפת נאמנה את הערכים המקובלים בעידן המודרני.

יחס האדם לצומח בעת העתיקה משתקף בדיני המלחמה הנזכרים בתורה. המקרא מחדד את עמדת היהדות בהביאה מקרה של מלחמה קשה, מצור ממושך, שברקע היו וודאי גם משקעי משטמה גדולה, אכזריות וחללים רבים שגבה האויב:

 כִּי תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, יט-כ).   

ממקורות היסטוריים וארכאלוגיים רבים למדים שכריתת עצי פרי בפרט והרס התשתית החקלאית של האויב בכלל, הייתה שיטה מקובלת בתורת הלחימה של העולם הקדום. כריתת עצים, לא נועדה רק לצרכים צבאיים טהורים, אלא גם כאמצעי לענישה, פגיעה במורל האויב, לזריעת חורבן ובהותרת "אדמה חרוכה".

כריתת עצי תמר עם פרות, בידי חיילים אשורים מתוך תבליט מארמון סנחריב

 

התורה יוצאת כנגד הנורמה שהייתה רווחת בעבר בכל התרבויות ובמידה מסוימת גם בימינו. מהבחינה הזו היא קובעת כאן קוד מוסרי חדש, שנועד לחנך את האדם לשלוט ביצריו, גם בימי המלחמה הקשים ביותר ולא לפגוע שלא לצורך  ממשי בתשתית החקלאית, שאין לה חלק במאבק זה. כך ניסח את הדברים, מחבר ספר מקבים ד: "הלא גם על השנאה אל האויב יכולה התבונה לשלוט בכוח התורה, שלא נכרת את עצי הפרי של האויבים" (מקבים ד ב יד).

אמנם במקרא מסופר שצו זה לא קוים  במלחמת ישראל ומואב, שם אלישע פקד בשם ה': "וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל-מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים" (מל"ב, ג יט). אולם כבר חז"ל עמדו על קושי זה והסבירו שמדובר בהוראת שעה, שאינה משקפת את הנורמה המצופה כרגיל מישראל (במדבר רבה כא ו).

חז"ל משווים בין עץ פרי לאדם. פיתוח חוש המחלה והרגישות יביאו כביכול לשמוע את קול זעקת העץ הנפגע: "בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי – קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דר' אליעזר לד). כך בדיוק נאמר על נשמת האדם שיוצאת מהגוף, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו (יומא כ ע"ב).  ר' יוסף כספי בחיבורו 'משנה כסף', אף מביא טעם יוצא דופן המציג את הפסוק כפשוטו – האדם ועץ הפרי הם אחים, בעלי יחסי קרבה ממדרגה ראשונה, חלק ממשפחת הצמחים:

"שהודיענו בכולם שאנחנו צמח, עד שנדע שאנחנו והירקות, כמו הכרוב והחזרת אחים ואבינו אחד, על כן הוזהרנו שלא לכרות פרי, כמו שמפורש בתורה, ואמר כנותן טעם לזה: כי האדם עץ השדה, כלומר שהאדם עץ השדה, שהוא מין אחד מסוג הצמח, כאמרו כל הבשר חציר (ישעיהו מ, ו).

ליחס לעצי הפרי ישנה משמעות הלכתית. למשל, לא הביאו עצי מערכה למקדש מעצי פרי פוריים (תמיד כט ע"ב). קוצצי אילנות טובות היו בין הגורמים שבגללם "מאורות לוקין" (סוכה כט ע"ב)  ומי שעושה כן אינו רואה ברכה בעולם (פסחים נ ע"ב). מסופר על ר' חנינא שבנו מת משום שקצץ עץ תאנה (בבא קמא צא ע"ב). הרמב"ם הרחיב את האיסור הפגיעה בעצי הפרי לכל דבר שיש בו תועלת לאדם בגדר "בל תשחית" (הלכות מלכים ו, ח-י).

היחס לעצי סרק

עץ פרי מכונה במקרא גם בשם "עץ טוב", מקבל מעמד כלכלי וערכי מיוחד בשל התועלת והחיונית. אולם בשונה מזאת, התורה מתירה להשחית עצי סרק, לכרות ולהשתמש בהם לצורך בניית ביצורים. זה קשור לתפיסת עולמו של האדם בעבר. היער נתפס בדרך-כלל סמל לחורבן ולקללה, מקום עזוב ובית גידול לחיות טרף מסוכנות ובעיקר סמל אנטיתיטי לחקלאות וליישוב ארץ-ישראל. נדגים זאת בשני פסוקים:

 "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ… וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב, יד).

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעוּזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר… וְהָיְתָה שְׁמָמָה" (ישעיהו יז, ט).

בהקשר לכך צריך להזכיר את תקנת איסור של גידול בהמה דקה בארץ ישראל בימי חז"ל. העז השחורה שרועה באופן בלתי מבוקר גורמת נזק קשה לחקלאות. לכן נדרשו הרועים להרחיקם מאזור הישוב החקלאיים. יחד עם זאת, הייתה מגמה מכוונת להפנות אותם דוקה לאזורי היער שבהם גדלו עצי הסרק: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל" (בבלי, בבא קמא צט ע"ב). מטרתה של תקנה זו הייתה לבצר את מעמדו של ענף החקלאות של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.

הקדמונים דאגו בעיקר לאינטרסים הכלכליים והקיומיים שלהם. מן הבחינה הזאת קולעת היא ההגדרה הקדמונית המכנה את עצי הבר צמחי 'סרק'. בימיהם לא היתה מודעות גדולה לגורמים האקולוגיים השונים ולחשיבותם לאדם באותה עוצמה כפי שהדבר רווח אצלנו כיום. הצומח הטבעי כגורם אסתטי ערכי המהווה 'ריאה ירוקה', הינו מושג שקיבל משמעות ערכית וחיונית חשובה רק בעידן המודרני, בעיקר על רקע הצטמצמות השטחים הירוקים. האיזון בין האדם לעץ השדה הופר. לכן נראה שבימינו אין היתר לכרות עצי סרק, אלא רק שיש צורך חיוני שגובר על חשיבותם.

להרחבה:

  ז' עמר, "יחס האדם לצומח והחקלאות של ארץ-ישראל בימי- הביניים", בתוך: חקרי ארץ (ספר היובל לכבוד י' פליקס) ז' ספראי, א' פרידמן וי' שוורץ עורכים, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 178-167.

נ' ליפשיץ, "עצי פרי כחומר בניין בתקופות הקדומות", ארכיאולוגיה, 2 (תשמ"ט), עמ' 70-65.

הרב י' בן-נון, "הגנת הסביבה כהלכה", טבע וארץ, טז/2 (תשל"ד), עמ' 70-68.

ש' בן-שלום, "שמירה על החקלאות או על החורש – טעמה של ההלכה בדבר גידול בהמה דקה", חלמיש, 3 (תשמ"ו), עמ' 45-36.

 

 

 

 

 

פרשת האזינו

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ

 הפסוקים הבאים באים לתאר את עונשם של הגויים הנמשכים לאלילי שוא וסופם כרשעת סדום ועמורה. כל הרכיבים בפסוק הללו מתייחסים לענף הגפן ולתוצריו: לעץ, לאשכולות, לפירות הבודדים (ענבים) וליין המופק מהם. גם המילה "שדמה" פרושה "כרם-גפן". כך עולה גם מהפסוק: "כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה" (ישעיהו טז, ח). התיאורים מכוונים לקללה שבה ה' המטיר על אזור סדום ועמורה  שהיה לפנים מקום פורה (יג, י) גפרית ואש עד שנהפכה כל הארץ "וצמח האדמה" (בראשית יט, כד-כה). האדמה הרוויה בגפרית ומלח לא תצמיח דבר מועיל (דברים כט, כב) וכך באופן מליצי הענבים המתוקים והמזינים נהפכו למרים ורעילים והיין לשיקוי ארס הנחשים הקטלני.

אף שאנו סבורים שהפסוקים מתייחסים לגפן היין, נזכיר שיש חוקרים שזיהו את "גפן סדום" צמחי רעל המזכירים בצורתם את הגפן ופירותיה, כמו "גפן שדה" (מל"ב ד, לט) המזוהה עם אבטיח הפקועה  (Citrullus colocynthis) או סולנום השחור (Solanum nigrum) הנקרא בערבית "ענב השועל" או "ענב הנחש".

זיהוי אחר קשור לצמח פתילת המדבר הגדולה (Calotropis procera) או בשמו העממי "תפוח סדום". דומה שמדובר בזיהוי קדום ביותר שמובא כבר על ידי יוסף בן-מתתיהו: "וסמוכה לים-המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבורכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה…וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן כאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם על-דבר ארץ סדום" (יוסף מלחמת היהודים ד, ח, ד). במשך מאות בשנים רבים מהצליינים שתרו את אזור ים המלח מציינים בעקבות תיאור זה כיצד הם קטפו את הפרי הירוק שתוכו ריק וכיצד פרץ מתוכו עשן ואפר. הכוונה היא לענן של ציצות השערות הלבנות של הזרעים הנמצאים בפרי הצמח הרעיל, המופצים באמצעות הרוח. ראוי לציין שמסיבים אלה החלקים כמשי התקינו בגדים יוקרתיים בעת העתיקה ולדעת רב סעדיה גאון הם בגדי ה"בוץ" שמהם התקינו את בגדי הכהן הגדול. בימינו יש שזיהו את הצמח עם "פתילת המדבר" הנזכר במסכת שבת (ב, ב).

פרשת ואתחנן

וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ(דברים ו, יא)

 הישראלים והכנענים כעובדי אדמה בראי חז"ל

כאשר  בני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים חלה תפנית משמעותית ביותר באורח חייהם. לא עוד עמוד ענן ועמוד אש שמגונן עליהם ולא עוד ירידת מן – לחם מן השמים. מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל להתמודד על קיומם בדרך הטבע. הפסוק מציין זאת במפורש עם הגיעם לארץ ישראל:

"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה, יב).

האתגר הגדול ביותר שעמד לפני הישראלים היה לערוך הסבה מקצועית מנוודות ולהתאים את עצמם לאופייה התיישבותי והכלכלי של הארץ, שמושתת בעיקרו על יישובי קבע חקלאיים. דבר זה חייב אותם הכשרה טכנולוגית ולא פחות מכך שינוי נפשי – תרבותי. על קשיים אלה אנו למדים מהדו שיח שניהלו בני יוסף עם יהושע לגבי הנחלה הקטנה שהם קיבלו ביחס למספרם הרב (יהושע פרק יז). תמונת המצב המדינית-התיישבותית היתה, ששטחי העמק הנוחים לחקלאות היו תפוסים בידי הכנענים שמצוידים ברכב ברזל. לכן יהושע לא הבטיח להם הבטחות שווא והציע להם  לעלות על הר אפרים  הדליל מישוב, לברא את היער ולהכשיר את הקרקע להתיישבות. בני יוסף חוזרים ודוחים את הצעתו בטענה ש"לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר" (יז, טז), כלומר איננו מיומנים בתרבות חקלאות ההר. לאחר שיהושע חזר וטען שאין פתרון אחר הם יצאו למשימה התיישבותית, שארכה כמה מאות בשנים והביאה למהפכה במפה הישובית. מאנשים ש"לא ימצא להם ההר" הם הפכו לעם ה' המזוהה עם ההר, עד כי הארמיים אמרו עליהם:  "אלוהי הרים אלוהיהם" (מל"א כ, כג, השוו ישעיהו ב, ב). עצי הפרי ובורות המים ייצגו את התרבות החומרית הישראלית, כדברי רבשקה, שר אשור: "וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ" (מל"ב  יח, לא; ישעיהו לו, טז).

עדות מוחשית לתמורה הישובית מוצאים בממצא הארכיאולוגי. בסקר הארכיאולוגי נערך באזור הר האפרים הסתבר שבתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ל-5 ישובים בעוד שבתקופת הברזל נמצאו 115 ישובים. תהליך זה התאפשר לאחר ששטחי חורש סבוכים של אלון מצוי, בעלי שורשים עמוקים נכרתו ונעקרו. לאחר מכן השטחים ההררים פולסו למדרגות (טרסות) והקרקע הטרשית סוקלה מהאבנים. המדרגות אפשרו גם את אגירת מי הנגר ומנעו סחף. אחת מבעיות הקיום העיקריות היו מקורות המים. בתחילה הישובים היו צמודים למעיינות  כ- 80%,  גורם שהגביל את תפרוסת הישוב במרחב, אולם בתקופת ברזל השימוש  בבורות המים המטויחים החל להתפשט ואפשר את ההתפשטות של הישובים, כך שרק כ-  20% מהישובים היו סמוכים למקורות מים נובעים.

מנין למדו בני ישראל את מלאכת חקלאות ההר ? המחקרים הארכאולוגים מראים שתחילתם של  מדרגות ההר בארץ ישראל והשימוש בחציבת בורות מטויחים  הם קדומים, כבר מתקופות הברונזה. בני ישראל  למדו זאת מעמי כנען שהייתה להם מסורת עתיקת יומין, ויישמו אותה באופן נרחב וחסר תקדים. בשטחי קרקע מיוערים וסלעיים, שלא עובדו מעולם נטעו עצי זית ועצי פרי מתוקים:  "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג).

התורה מציינת במפורש שבני ישראל ימצאו בארץ ישראל תרבות חקלאית עשירה:  "וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ (דברים ו, יא). חז"ל  אף הציעו שהכנענים ששמעו על מפלת מצרים, חששו מפני בני ישראל וביקשו להותיר להם אדמה חרוכה:

"כי אמר אלהים פן ינחם העם (שמות יג, יז)… ד"א כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים וקיצצו את הנטיעות וסתרו הבניינות וסיתמו המעיינות. אמר הקב"ה אני הבטחתים לאבותיכם שאני מכניסן לארץ חריבה, אלא כך הן מובטחין: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא), הריני מעכבם במדבר עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שיקלקלו. (תנחומא בשלח; מדרש הגדול, בשלח יג יז)

חז"ל שבחו את המיומנות הגבוהה של עמי כנען בעבודת האדמה; הם ידעו להתאים את סוג הקרקע והפרופיל שלה לכל גידול והכירו את תורת הארץ באופן מוחשי ביותר:

אלו בני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית לו כא ) אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו ? אלא שהיו בקיאין בישובה של הארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא  (בבלי, שבת פה ע"א).

התורה תובעת מישראל לא להיות פסיבים ולהסתפק במפעל החקלאי של עמי כנען, אלא להמשיך בפיתוח שבה החלו  קודמיהם, כפי שפירשו חז"ל:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… (ויקרא יט, כג). אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (תנחומא, קדושים ח).

בפעולת הנטיעה ישנה אמירה כלכלית וערכית – השתקעות שורשית ורבת שנים בארץ. פעולת הנטיעה היא רק שלב אחד בסדרת פעולות חקלאיות שנילוות לה: חרישה, השקיה, זיבול, גיזום –  תהליך ממושך עד שניתן יהיה ליהנות מהפירות. הנוטע, בניגוד לנווד ולרוכל,  מכריז על בעלות וקביעות והיאחזות בארץ ודאגה לעתיד, לפרות ולצאצאים.

להרחבה: מ' ברושי, "האש, העפר והמים – על יישובו של חבל ההר בראשית תקופת הברזל", ארץ ישראל, כה (תשנ"ו), עמ' 94 – 98.

פרשת מטות – מסעי

וכל כלי עור (במדבר לא כ)

העור הוא רקמת תאים רב שכבתית, העוטפת את שטח גופם של בעלי החיים השונים. עוד מתקופות קדומות למד האדם לעבד את העור שנפשט מבעלי החיים ולהתקין ממנו מיני לבוש וכלים שונים, שעשויים להשתמר לאורך זמן. דומה, שלבוש מעור חיות,  קדם לייצור בגדים מסיבים של צמחים ובעלי חיים מבויתים, צמר ופשתים. כך מובא לראשונה בספר בראשית: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג, כא).

בתרבות החומרית המקראית והמאוחרת יותר, העור כמעט ולא שימש כפריט לבוש תחתון עיקרי, למעט "אזור עור" (מ"ב א, ח), כלומר חגורה או נעליים.  רוב השימוש היה להכנת כלים שונים, כפי שלמשל, עולה בתיאור צרעת הבגדים: "בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי או בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר" (ויקרא יג, מט). בין השימושים השכיחים בתקופת המקרא היו אהלים (שמות כו, יד) ונודות, ששימשו בעיקר את הנוודים לאגירת נוזלים, כמו יין וחלב (יהושע ט, יג; שופטים ד, יט). במשנה במסכת כלים, מובאות דוגמאות רבות לכלי עור (פרקים כו-כז). מהם ששימשו כשטיח  או ככיסוי לכר ולמיטה ומהם ששימשו בעלי מלאכה שונים, כמו "עור הרופא" או למשל, כסינר ששמים לילד על חזהו בכדי שלא יתלכלכו בגדיו מהריר והמזון הנוטף מפיו (משנה, כלים כו, ה).

עורות הכינו מחיות המשק, כמו "עורות גדיי העזים" (בראשית כז, טז) וחלקם עבר תהליך צביעה, כמו: "עורות אילם מאדמים" (שמות כה, ה). עורות של תחש, שזהותו אינו וודאית, שימש ככיסוי כלים שונים במשכן (במדבר ד, ו-יד) ולייצור נעלים יקרות: "וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (יחזקאל טז,י). למעשה הקדמונים השתמשו במגוון בעלי חיים, כולל טמאים, שכן מבחינה הלכתית אין בכך מניעה עקרונית. לדוגמה, עור של חזיר בית ובר,  גמל, לטאה וחולדה (משנה, חולין ט, ב). כמו כן, נזכר גם שימוש בעור אדם, שנאסר ביהדות משום גזרה: "שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין" (בבלי, חולין קכב ע"א). מסתבר שבתרבויות מסוימות בעולם הקדום היו נוהגים לעשות כך כסגולה לשמירה מכישוף ומפני אויבים (שו"ת הרדב"ז, א, רסב). הסקיתים למשל, היו נוהגים לפשוט את עורם של אויביהם ולעבדם (הרודוטוס, ד 64 וכן רש"י לחולין קכג ע"א, ד"ה: קרקפלין).

עורות הבהמות שהוגדרו כקרבנות "קדשים"  היו בין מתנות הכהונה החשובות: " וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת-עֹלַת אִישׁ  עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז, ח). העורות שנפשטו הוכנסו  במקדש ללשכת "בית הפרווה", שם נמלחו לצורך שימורם בטרם עיבודם. פעמים שערכו של העור היה יקר מהבשר (משנה, מעשר שני א, ג) והקפידו לחלק את העורות באופן שווה בין המשמרות  (תוספתא, מנחות יג, יח). שלבי  עיבוד העורות נזכרו במשנה: "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו" (שבת ז, ב). במלאכה זו עסק הבורסקי  והיא לוותה בריחות לא נעימים ולכן הורחקה מהעיר חמישים אמה (משנה, בבא בתרא ב, ט).

בממצא הארכיאולוגי הארץ-ישראלי השתמרו פריטי עור שונים, בעיקר מאזור מדבר יהודה הודות לאקלים היבש. כך למשל, נמצאו במערת האגרות מימי בר-כוכבא סנדלים, תיקים, נאדות מים ומעט שרידי בגדים. רוב החפצים נעשו מעורות כבשים ומיעוטם מעזים ועגלים. העיבוד נעשה לרוב בעפצים וברימונים, שבהם תכולה גבוהה של חומרי טאנין, שלהם תפקיד חשוב בשימור העור ולגמישותו לאורך זמן.

פרשת וארא

מכות מצרים: ריאליה ונס

 אין ספור פירושים נכתבו על משמעותם של מכות מצרים. ישנם חוקרים שביקשו למצוא בהם הסבר ריאלי גרידא. למשל, ניתן להסביר את מכת ברד המלווה באש, כתופעה נדירה של ברד וולקני הקשור להתפרצות של הר געש, שמביא עימו עם הרוחות אפר וולקני שגרם למכת חושך. אולם הסבר תופעות אלה רק בדרך הטבע , עוקר את המימד הנסי המתואר במקרא ומחמיץ את המסר והמוסר שבו.

אנו בגישה, שאכן ניתן למצוא הסברים אפשריים לרוב המכות המתוארות במצרים, אולם המקרא מציין מפורשות שהיה בהם נס שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים. דומה, שהתמודדות עם מציאות מוכרת למצריים, שמשנה את סדריה הטבעיים עשויה להיות כואבת ומבלבלת יותר מהופעת גורם בלתי מוכר לחלוטין. נוכל להדגים זאת, באמצעות ארבע המכות הראשונות.

דם

מכת דם בנהר הנילוס היתה יכולה לכאורה להתפרש כעכירות המים בעת גאותו. פעמים, שהמים מקבלים גוון אדמדם כדם, בשל אדמת הסחף האדומה.  כרגיל סחף זה עשיר בחומר אורגני שבאמצעותו דגת היאור מתרבה. הסבר אחר שמדובר בהתפתחות אצות אדומיות ורעילות, תופעה שלא נצפהבנילוס. אבל התורה מציינת במפורש שאירוע הופעת הדם התחיל  מיד עם הכאת היאור במטה ופסק ברצון ה'  לאחר שבעה ימים. העוצמה היתה כה חזקה שכל הדגה מתה והמים הבאישו מהם (השוו תהלים קד, כט). לבסוף, המכה פגעה רק במי השתיה של המצרים  ולא של בני ישראל והיא כללה רק את המרחב של ארץ מצרים (שמות ז, כא).

צפרדע

צפרדעים שרצו מאז ומתמיד  בנילוס וקרקורהם בוודאי נשמעו למרחוק וליוו  את הוי החיים המצרי. אבל הפסוק מציין שמדובר בריבוי עצום, שהתפרץ כמגפה רק בתחום מצרים: "והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז, כז). הצפרדע עולה מהיאור שהוא בית גידולה הטבעי וחודרת בהמוניה על פני היבשה לכל פינה ורק בעם המצרי. גם כאן הקב"ה שולט בעיתוי ובעקבות תפילת משה, מכת הצפרדעים פסקה והם נותרו חיים רק ביאור (ח, ז).

אגב, רס"ג פירש בספר תהילים שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח): "וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם" (תהלים עח, מה). אבן עזרא מסביר פירוש זה לאור לשון הפסוקים במילים נגף והשחתה: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (א"ע הארוך, ז, כז).

מכות מצחינות מבשרות את המות של אלוהי מצרים

 היאור סמל האלוהות והחיות של מצרים וגם את פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם –  אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים … וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"  (ח, ט-י). אין זה מיקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל.  שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶתרֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים והצפרדעים במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר  (ט, ו), של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

כינים

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים   (היסטוריה ב, 37) וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להמנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה.

לאור זאת, ברור שאין המדובר במכת כינים רגילה, אלא בהתפרצות מגיפת כנמת שהפכה את כל עפר ארץ מצרים בלבד לכינים (ח, יג). שום טיפול רפואי ואמצעי מניעה אחרת לא עזרו: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, טו).

תפקיד החרטומים

לחרטומי מצרים יש תפקיד מכריע בסיפור גאולת עםישראל. זה מתחיל בכישלונם לפתור את חלומות פרעה ועלייתו של יוסף מהבור ועד לחשיפת מגבלותיהם במכות מצרים. לאט לאט יסתבר שארץ אנשי החרטומים והמכשפים נכנעת בפני כוחו של הקב"ה. הם מצליחים להפוך מטה לתנין אבל מטה אהרון בולע אותם; הם מצליחים להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים – אבל לא להסיר אותם. במכת כינים הם כבר נאלצים להודות "אצבע אלהים היא". רק הם ידעו להכיר מהו כישוף מזויף ומהו נס אמתי. החרטומים התגלו כאנשים רגילים, שלקו במכות כמו כל המצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (ט, יא). כאשר גם כוחם המיסטי ומעמדם הרם של החרטומים בתודעה המצרית התפוגג לחלוטין, הבינו כולם, חוץ מפרעה בעליונותו של הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?" (י, ז).

  ערוב

מהי מכת ערוב ? כבר מגן הילדים מחנכים אותנו שמדובר בחיות טרף מעורבבות. זה כמובן נתמך בפירושים המסורתיים. אולם לאמתו של דבר מצאנו בכך מחלוקת בקרב חז"ל, שנטו לדעת ר' יהודה:

 למה הביא ערוב על המצריים? לפי שהיו אומרים לישראל: הביאו לנו דובים ואריות, כדי להיות  מצירים בהם. לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהם חיות מעורבבות – דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (שמות רבה וארא, יא).

דומה, שדברי ר' יהודה מתאים יותר לריאליה הארץ ישראלית שבהם נמצאים אריות ודובים. ולא למצרים. קשה שלא לחוש בדוגמה האקטואלית שמביא הדרשן מתקופתו שבהם הרומאים היו משתמשים בשבויים יהודים כגלאדיאטורים, אותם אילצו להלחם על נפשם בחיות טרף מורעבות (ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות טו, 273 – 274). לכן נאסר להשתתף במופעים כאלה ולמכור לרומים חיות אלה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (ראו למשל משנה, עבודה זרה א, ז).

לפי פירושים אחרים, מדובר בעורבים ובעופות דורסים, נמרים וזאבים (שוחר טוב לתהלים עח, מה; ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתכ). הפסוק בתהלים: "וישלח בהם ערוב ויאכלם" ( עח, מה) לכאורה מתאים לחיות טרף, אבל גם מי שנתקף על ידי עדת יתושים יכול לחוש כיצד הם "אוכלים" כביכול את בשרו. מכת יתושים עלולה להיות טורדנית ולפיכך נקבע בירושלמי, שמפנים את הסוכה מפני גשמים, השרב ומפני היתושים (סוכה נג ע"ב). במקרים מסויימים היו קובעים תענית ותפילה מיוחדת מפני היזקם של חרקים שונים ובהם יתושים (בבלי, תענית יד ע"א). ה"פלסמדיום" כמחולל המלריה, מגורמי המוות העיקרים בעבר ובהווה,  התגלה רק בסוף המאה התשע עשרה, אבל הקדמונים ידעו שיש קשר בין ה"קדחת" ובין היתושים וקרבת לביצות.

דומה שתאורו של רי' נחמיה מתאים מאוד לריאליה המצרית. תרגום השבעים שנכתב במצרים מתרגם את הערוב עם היתושים (בספר היובלים מח, ה: נזכרים יתושים במקום כינים).  הרודוטוס מציין שהמצרים כרגיל סבלו ממכות היתושים בשל הסמיכות ליאור והיו להם שיטות שונות להתמודד עמהם ובהם כילות:

"כנגד היתושים הרבים מצאו המצרים תחבולות אלה: המצרים הגרים מעל לביצות נעזרים במגדלים, שאליהם הם מטפסים כדי לישון; כי בגלל הרוחות היתושים אינם יכולים לעופף גבוה. אלה הגרים באזור הביצות מצאו תחבולה אחרת במקום מגדלים: לכל גבר יש רשת, שביום משמשת לדיג, אך בלילה הוא משתמש בה כך: הוא מקיף ברשת את מיטתו, אחר כך נכנס מתחת לרשת וישן" (היסטוריה ב, 95).

בקרב כמה מהחוקרים המודרנים (אהרני, מרגולין) מקובל להניח שהערוב הוא כינוי ל"ברחש" (Leptoconops bezii) , יתוש זעיר המהווה מטרד קשה לבני אדם ולבעלי חיים. הבוגרים מופיעים בהמונים בימי הקיץ, לעיתים בצורת עמוד ענן ומציקים בכך שחודרים לתוך עינהם, אפם ואזניהם של אנשים, והנקבות הזקוקות לדם אף עוקצות.

גם במכה זו הנס התאפיין בעוצמה, ב"ערוב כבד" מהרגיל, שפגעה רק במצרים ולא בבני ישראל. קביעת תזמון הופעת המכה והסרתה היה נסי: "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה, מעבדיו ומעמו – לא נשאר אחד" (ח, כז). דומה, שהנס נראה גדול יותר כאשר מדובר בחרקים קטנים ומזיקים כמו היתושים שלא נותר מהם "אחד". דוגמה נוספת לכך מוצאים במכה חרקים אחרת, שבהם מופיע ריבוי עצום של ארבה: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יט).

פרשת כי תשא

עגל מסכה (שמות לב, ד)

 סיפור יצירת עגל הזהב בפרשתנו היא הזדמנות לעמוד על דמותו של העגל בחיי היום-יום ובפולחן בימי המקרא.

העגל הוא בן-בקר צעיר (ויקרא ט, ב) ומבחינה הלכתית לצורך קרבן הוא מוגדר לרוב כוולד הפרה בשנתו הראשונה ולא יותר מבין שנתיים (מיכה ו, ו; משנה, פרה א, א; בבלי, ר"ה י ע"א). מבחינה תזונתית העגל נחשב למשובח יותר מהפר שכן בשרו רך וטעים יותר. ברור אפוא שלכתחילה הייתה העדפה לבני בקר צעירים "שאין מביאים זקנים מפני הכבוד" (משנה, שם, ב). עגל שהיו מפטמים אותו על מנת להשמין את בשרו נקרא "עגל-מרבק" (ש"א כח כד ועוד).  נראה  שהמונח "מריא" מתייחס לבקר בוגר מפוטם, ולא למין ספציפי של בקר אחר, כמו הג'אמוס שהגיע למזרח התיכון רק לאחר הכיבוש הערבי.

העגל וליתר דיוק הפר או השור נחשבו בעולם הקדום לסמל של כוח ועוצמה, שכן הוא נחשב לבהמת העבודה החזקה ביותר במשק האדם, בדומה לטרקטור של ימינו. מוצאו מ"שור הפר" Bos primigenius)), בקר גדול-ממדים שחי בארץ ישראל בתקופת המקרא. עוצמת השור הייתה אפוא דימוי בעולם הפגאני הקדום לכוחם של האלים. עד היום נחשבת הפרה מקודשת בהודו, כפי  שהעיר הרמב"ם בזמנו: "ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל" (מורה נבוכים ג, מו)

עמים שונים בתקופת המקרא דימו את דמות האל  כרוכבת על גבו של בעל-חיים, בדרך כלל על גב אריה או על גבי עגל. בחזון יחזקאל מתוארת מרכבתו של ה' העשויה ארבע חיות "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה… ופני שור… ופני נשר" (יחזקאל א, י). יתכן כי עגל הזהב שעשו ישראל במדבר, שאין על גביו שום דמות, שימש באופן סמלי את הכוח המנהיג, שעליה ניצב האל הבלתי נראה או לפי פירוש הרמב"ן  (לשמות לב, א) תחליף להנהגתו של משה. כך גם עגלי הזהב של ירבעם היו דימוי מוחשי לאלוהי ישראל  (מל"א יב, כח-כט; מל"ב י, כח-כט). העגל היה אפוא סמל מקובל באותם ימים לנוכחות כוח האל, אם כי על פי התפיסה המונותאיסטית הטהורה שמייצג המקרא הוא  נחשב כעבודה זרה ממש: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו יח-יט, השוו: מל"א יד, ט; מל"ב יז, טז).

כיצד נראה עגל הזהב ?

 לא ברור האם העגל היה עשוי זהב טהור או מעץ מצופה בזהב, כפי גם נרמז בעניין "עגל שומרון" שנעשה בידי חרש ויאבד לשבבים (הושע ח, ה-ו) ואותו נהגו החוטאים לנשק (הושע, יג ב). דומה שהממצא הארכיאולוגי יכול לשפוך אור על הסיפור עגל. צלמיות ופסלים רבים של פרים נמצאו בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא בארץ. למשל, באשקלון נמצאה צלמית פר עשויה ברונזה מצופה בכסף, בפתח דגם מקדש. הפסלים הם קטנים ולא בגודל טבעי כפי שמופיע בציורים, שמנסים להמחיש את סצינת עגל הזהב המקראי. זה מעמיד גם באופן ריאלי את כמות הזהב המוגבלת באופן יחסי, ממה שניתן לקבל מנזמי הנשים. יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל, כמו ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו.  אחת מהן מראס שמרה (אוגרית): הפר עומד על בסיס שטוח המצויד בתקע, שנועד כנראה להציבו בראש נס.

בקר הזבו

יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל. למשל, ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו , נמצאו בכמה אתרים כנענים  בגזר, חצור ובית שאן. אחת מהדוגמאות המובהקות היא צלמית של בקר זבו עשויה מברונזה שנמצא  בראש הר בצפון השומרון, כחלק ממתחם פולחני המתוארך למאה השתים-עשרה לפנה"ס, המזכירה את "עגל שומרון". עדויות ארכאולוגיות נוספות מעידות שהזבו היה אחד מגזעי הבקר השכיחים בארץ ישראל. בעת החדשה היו דיונים הלכתיים בקשר לכשרותו של מין בקר זה ועל כך ראו במאמר הבא.

 נסיים בחטא העגל ובכפרתו, בתורה נזכר הקרבת עגל לחטאת רק פעם אחת על ידי אהרן (ויקרא ט, ב) ורש"י (ע"פ תנחומא, ד) כתב: "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".

להרחבה:

ע' מזר, "'אתר הפר' – מקום פולחן קדום בהרי שומרון", קדמוניות, טו 57 (תשמ"ב), עמ' 61 – 63; 

הנ"ל, "אתר פולחן מתקופת השופטים בהרי שומרון", ארץ ישראל, טז (תשמ"ב), עמ' 134 – 145.

ז' עמר, "הזֶבּוּ בארץ ישראל: בקר עם חטוטרת", קתדרה, 157 (תשע"ו), עמ' 7 – 32.

 

 

 

 

פרשת יתרו

נֶּשֶׁר

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (יט, ד).

בדרך מליצית זו מתאר הקב"ה כיצד הוא הציל ושמר את בני ישראל מיד מצרים והביאם למעמד הר סיני. הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מיקרי. הקב"ה מלך העולם בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות" (חגיגה יג, ע"ב). למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתירה בעיני בני קדם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר. הוא גם נזכר ראשון ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יג; דברים יד, יב)  ומופיע במרכבה בחזון יחזקאל כנציג העופות (יחזקאל א, י; י, יד).

שמו של הנשר השתמר בשפות השמיות, כמו בערבית "נסר", ואין ספק שבמרחב ארץ ישראל הקדומה הכוונה היא לרוב לעוף המכונה בימינו בשם נשר (Gyps fulvus) ולא כפי שסברו חלק מהפרשנים שמדובר בעוף דורס מהסוג המכונה בימינו בשם עיט (Aquila sp.).

הביטוי "כנפי נשרים" בריבוי, מעיד שמדובר בעוף חברותי מתקהל ומקנן במושבות רבות. הנשר אוכל נבלות מובהק ומבנה גופו מותאם לכך, למשל, ראשו קרח מנוצות: "הרחיבי קרחתך כנשר" (מיכה א, טז), ובכך הוא מותאם להיתחב לתוך הפגר מבלי מפריע. היותו עוף טמא אוכל נבלות לא הפחיתה את מעמדו בעיני הקדמונים, נהפוכו, הם הכירו בערכו כסניטר של הטבע. במיוחד הוא נערץ בשל גודלו וכושר תעופתו. מוטת כנפיו הרחבה עשויה להגיע לגודל של 2.8 מטר: "הנשר הגדול, גדול הכנפים ארך האבר" ( יחזקאל יז, ג; ז). הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקים  (ירמיהו ד, יג; איכה ד, יט ועוד) ולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמים: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"  (משלי ל, יט).

הנשר מקנן בסלעים גבוהים: "כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ" (ירמיה מט טז). הוא  מזהה את מזונו ממרחק רב, וצולל בטיסה מהירה היישר לנבלתו (איוב ט, כו, חבקוק א, ח). תיאור מלא של הנשר מובא באיוב: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּו סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה. מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, כז-ל). תכונותיו אלה הפכו אותו למשל ולסמל   לכובש עז וכוחני (דברים כח, מט; חבקוק ה, ח ; ירמיהו מח, מ).

אולם בפרשתנו, הנשר מסמל דוקה את מידת הרחמים; הקב"ה מגן ומסוכך על בני ישראל כנשר על גוזליו. משל זה מופיע גם בספר דברים: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (לב, יא). יש מי שיבקש לדקדק מפסוק זה שההחלפה בין נשר לעיט  (Aquila sp.) הייתה כבר בתקופת המקרא:  בניגוד לנשר המטיל ביצה אחת בלבד, העיט מטיל שתיים-שלוש ביצים ומלווה את גוזליו כאשר הם לומדים לעוף. לכך ניתן להשיב, שאמנם תחילת הפסוק מזכיר גוזלים ברבים אך סופו מתייחס לפרט בודד. הסבר יותר פשוט הוא שאפשר שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

מה המשמעות של נשיאת הגוזלים על הכנפיים ?

במדרש הובן הפסוק במשמעות הפשוטה, של נשיאת הגוזלים באופן ממשי על הכנפיים:

"מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם, שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ב; רש"י לשמות יט ד).

בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או בעיטים, אך היא ידועה בצפורי-מים בשם טבלנים. הם נושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם. נראה, שהפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו: "כאשר ישא האומן את היונק על האדמה" (במדבר יא, יב, השוו לבראשית לב, כד). הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים לארץ ישראל באמצעות כביכול נשיאה ביד של הקב"ה חוזר על עצמו כמה פעמים (שמות ה, ח; יחזקאל כ, ו):"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא).

יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. אמנם, לא מצאנו לפי שעה, תיאור של נשיאת גוזלי הנשר על הכנפיים, אבל בהחלט נזכר העיט שהוחלף עמו, כיוצא דופן במסירותו בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית):

כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד.

פרשת וישב

 חלומות של מציאות

"וישב יעקב בארץ מגורי  אביו בארץ כנען" (לז, א).

בפסוק זה פותחת הפרשה ובאה לציין שלב חדש בחייו של יעקב. לא עוד נדודים והליכה עם הצאן, ומגורים בשדה הרחק מהבית (לא, ד). יעקב הופך ליושב קבע, ואולי כמו אביו, החל לעסוק גם בחקלאות (כו, יב) לצד גידול צאן שאותו הוא מפקיד בידי בניו. יתכן שהחלום הראשון של יוסף על האלומות שבשדה ולא על צאן מבטא  שינוי זה. המציאות של התיישבות חקלאית לצד נדידה עונתית ידועה עד בימינו בחברות המסורתיות.  יעקב יושב בעמק חברון ובניו מרחיקים לנדוד בעקבות שטחי מרעה ומקורות מים עד לשכם.  בנדודיהם הם מגיעים עד לעמק דותן, שהיו בה הרבה בורות מים, כפי שזוממים אחי יוסף: "ונשליכהו באחד הבורות" (לז, כ).

בפרשתנו מתחיל יוסף בקריירה שלו כחולם חלומות וכמי שיודע לפתרון חלומות. קו אחד משותף לכל חלומותיו; הופעת חזיונות  כפולים ולא זהים, המהווים שני מרכיבים המשלימים חלום אחד ! חלום פרעה עם השבולים והפרות הוא חלום אחד (מא, כד) והישנותו בואריציות שונות מעיד שמדובר בחלום אמיתי מאת ה' ולא בחזיון שווא (מא, לב).

כך בפרשתנו חלום האלומות המשתחוות לאלומתו וחלומות גרמי השמים המשתחווים לו, מהווים שני רכיבים שונים של חלום אחד. האלומות משקפות את גידול הדגן ב"שדה", כלומר נצבות על הארץ. כאן מדובר בחלום המיצג את הממד הגשמי-הארצי –  הפיכתו של יוסף למשנה המלך והמשביר שיאסוף את כל הבר של ארץ מצרים ויחלק אותה לנתיניו. חלום גרמי השמים מייצג את הרכיב הרוחני שבהמלכת יוסף. כאן הכוונה לשאלה שהעסיקה בוודאי את בני יעקב; מי הראוי להמשיך ולהנהיג את המהפכה האמונית והרוחנית שבה החלו האבות. מחלוקת ושנאה כבר הייתה בבחירת יצחק על פני ישמעאל ובבחירת יעקב על פני עשו – ומי עתה יבחר מבני יעקב: ראובן, יהודה או יוסף ?  חלומות יוסף והדברים שהוסיף להם (לז, ח) היו מעבר לחלומות שווא שהאחים יכלו להתייחס אליהם בשוויון נפש. תרמה לכך העמדה שבה נקט יעקב בהלבשתו ב"כותנת פסים" ובכך שהוא לא ביטל את החלום, אלא "שמר את הדבר" (לז, יא). גם חלומם של שר המשקים ושר האופים היו חלומות ששקפו את המציאות הריאלית בימיהם והמקרא מביאם ללמדנו כיצד המפגש עימם סייע בסופו של דבר ליוסף להכשיר אותו לייעודו.

הכשרתו של יוסף לתפקידו

מסתבר שכל גלגוליו של יוסף, הצלחתו בבית שר הטבחים ונפילתו וישיבתו בבית האסורים זמן ממושך היו הכרחיים ונועדו להכשיר אותו לתפקידו בעתיד כמשנה למלך. יוסף מתחיל מניהול ביתו של שר "הטבחים", האחראי כנראה על כל שחיטת הבקר ואספקת הבשר הממלכתית (כפירוש רש"י לבראשית לז, לו). מאוחר יותר הוא יושב בבית הסוהר של אסירי המלך ב"משמר בית הטבחים" (מ, ג) והוא הופך להיות אחראי עליהם (לט, כ-כג). כך התוודע לכל האישים החשובים שסרחו, שעסקו בניהול כלכלת הממלכה המצרית ואספקת המזון שלה, ובהם שר האופים ושר המשקים. מדובר בשני נושאי משרה חשובים, שאחראים למעשה על כל ייצור השיכר והאפייה הממלכתית. כך למשל, בכל יום נאפו במסגרת זו אלפי ככרות לחם ומוצרי מאפה מגוונים, ששימשו לפולחן, לאנשי הצבא ולאספקה של אנשי המערך הממלכתי (ראו סקירה נפרדת בעניין הלחם המצרי ואיסור אכילת חמץ). יוסף אפוא, למד מהם כיצד פועלת מערכת אספקת המזון הממלכתית, בנוסף לסדרי השלטון, גינוני החצר והדיפלומטיה. כל אלה סייעו  לו בהמשך; הוא  הצליח להרשים את פרעה בידיעותיו ואחר כך לממש זאת באופן מעשי.

חלומם וחטאם של שר המשקים ושר האופים

התורה אינה מפרטית במה פשעו שר המשקים ושר האופים, אבל תיאור חלומם מספיק בשביל להבין את פתרון החלום. שר המשקים מתאר את תהליך מחזור חיי הגפן לאחר שלכת החורף; הנצת העלים, פריחה, הופעת אשכולות הפירות (על המונחים המקראיים, ראו בסיפור מטה אהרון) וסחיטתם לתירוש. "תחיית" זמורת הגפן לאחר השלכת, רומזת על החיים שיוענקו לשר המשקים ויוכל להמשיך בתפקידו. במדרש מובא שחטאו היה בכך שנמצא זבוב בכוס המשקה של פרעה (בראשית רבה פח, א), ודומה שמדובר באירוע שלא תמיד ניתן למנוע אותו מראש ולכן עוונו נסלח.

לעומת זאת, בחלומו של שר האופים רואים שלושה סלים מלאים בלחם לבן איכותי (ע"פ רס"ג למילה "חורי"), זה על גבי זה: "ובסל העליון "מכל מאכל פרעה מעשה אופה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי" (מ, יז). באותו המדרש מובא שחטאו היה שנמצא "צרור בקלוסקין שלו", כלומר אבן בעוגת הסולת. כלומר הוא התרשל במלאכתו ולא הקפיד בעת ניפוי הקמח. לפי פירוש אחר (ספר הישר), מדובר ב"אבני נתר" ששימשו כאבקת אפיה במצרים העתיקה. לפי פירוש זה, לא הייתה הקפדה על כתישה וערבוב טוב של העיסה, כך שגרגרי הנתר פגמו בטעם המאפה. שר האופים פשע בכך בדבר שיכל למנוע ולכן נענש.  הסבר נוסף שברצוני להוסיף, שבסל העליון, כדברי הפסוק לא היו רק דברי מאפה, אלא "מכל מאכל פרעה", כולל מנת בשר ובעת הגשת האוכל עופות אכלו ממנו. זו תופעה מוכרת בעבר, כפי שמופיע בסיפור בתלמוד ירושלמי, על אדם אחד שנשא חתיכת בשר בהליכתו בשוק ובאה דיה וחטפה אותו מידיו (עבודה זרה, ב, ו מא ע"ד). היה על השר לדאוג להרחיק את עוף השמים מהבשר, כפי שעשה אברהם אבינו (טו, יא). עונשו היה מידה כנגד מידה, וכמקובל באותה העת; הוצאה להורג בעריפת הראש ותליית הגופה, שהייתה מאכל לעופות דורסים (השוו: שמ"א יז, מו).

פרשת ויגש

פואת הצבעים

וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה (מו יג)

רשימת היוחסין שבמקרא מקפלות בתוכן מידע רב. דוגמה לכך נביא מפרשתנו שבהם נמנו בני יששכר ששמם תולע ופוה מעיד על משלח ידם – התמחות בסממני צביעה. אחד מהשופטים שישב בהר אפרים נקרא "תולע בן פואה" (שופטים י, א). השם "תולע" במקרא בלשון יחיד הוא שם נרדף לתולעת השני. במסגרת מחקרנו איתרנו בארץ מין של כנימה הגדלה על עצי אלון שממנו הפקנו צִבען אדום, שבעת התקשרות עם סיבי צמר מתקבל גוון כתום.

השם "פוה" או "פואה" (דב"א ז, א) הוא כנראה שמו הקדום של צמח פואת הצבעים (Rubia tinctorum)  וממנו הפיקו בעת העתיקה צבע אדום-כתום. השם המקראי השתמר עד היום בשם הערבי "פֻוַהּ" וכך גם הביאו הרמב"ם בפירושו למשנה למילה פואה (משנה, שביעית ה, ד ועוד).

פואת הצבעים היא צמח רב-שנתי, מטפס, ירוק עד, שעליו מסודרים בדורים. הגבעול מרובע ומחולק לפרקים. פנים השורש מכיל את הצִבְעָן אֲלִיזָרִיןAlizarin) ) שממנו מפיקים את הצבע. כיום הוא מופיע באופן נדיר בטבע כפליט תרבות ופרטים ממנו נמצאו למשל, בסמוך לירדן באזור בקעת בית שאן. בארץ ישראל שכיחה גם פואה מצויה (Rubia tenuifolia), מטפס הגדל בר בחורש הים תיכון. גבעולי הצמח נראים רבועים בחתך, ומשורשי הצמח הצלחנו להפיק צבע בגוון חום-כתום, אך איכותו נמוכה מאיכות הצבע של המין התרבותי.

על הפואה חלו דיני שביעית, מכיוון שהייתה גידול תרבות בארץ ישראל, כפי שמעידה המשנה  "וממין הצובעין: הפואה והרכפה יש להם שביעית" (שביעית ז, ב). במסכת שבת נזכר השימוש בשורשי הפואה כסגולה לרפואה: "הבנים יוצאין בקשרים" ולפי התלמוד מדובר "בקשרי פואה" (ירושלמי, שבת ו, ח). במקורות היוונים נזכרים שימושים שונים לרפואה, למשל בטיפול בצהבת. במחקר אתנופרמקולוגי שנערך בשנת 2000, עדיין נמכרו בחנויות של סממני מרפא מסורתיים שורשי פואה בארץ ישראל ובירדן.

הממצא הארכיאולוגי מאיר את המקורות הכתובים. באתר קומראן נמצאו עצמות אדם בגוון אדמדם והבדיקה הראתה שמקור הצבע נובע מכך, שהאנשים נטלו במשך זמן מה שיקוי העשוי משורשי הפואה. הסברה היא שאותם בני אדם סבלו מאבנים בכליות והטיפול בכך ברפואה המסורתית הוא באמצעות פואה.

הממצא של אריגים עתיקים הצבועים בפואה הוא עשיר ונמצא באתרים מדברים יבשים לפחות מהאלף השני לפנה"ס. פיסות אריגים צבועים נמצאו במצרים, בתל אלעמארנה וכן באריגים שעטפו בהם מומיות. ממצא קדום ישנו גם בארץ ישראל מתקופת המקרא כמו באתר תמנע. השימוש בפואה היה השכיח ביותר בתקופה הרומית לצורך קבלת גווני אדום-כתום ובצביעה כפולה עם אינדיגו לצורך קבלת תחליף זול של צבע הארגמן. אריגים בגוונים אלה נמצאו לרוב במדבר יהודה, כמו במצדה, מערת האגרות, מערת מורבעאת ועוד.

השעורה – מניסן לסיון

השעורה במציאות וכסמל במגילת רות

כל הקורא את מגילת רות יכול לחוש באוירה החקלאית המפעמת בנוף יהודה של התקופה הישראלית. כרקע לסיפור העלילה משמשות תמונות חיות מחיי האיכר העברי היושב על אדמתו.

להרחבה: "השעורה במציאות וכסמל במגילת רות", על אתר, ב, (תשנ"ו), עמ' 43 – 47