פרשת בהר

 

וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר   (ויקרא כה, ד)

 כאשר התורה מצווה על שמיטת הארץ היא מציינת במפורש איסור של מלאכות היסוד המתייחסות לשני ענפי החקלאות העיקריים שרווחו בארץ ישראל ; זריעה בגידולי שדה של  הדגניים  וזמירה בגידול עצי פרי. אולם מקרב עצי הפרי השכיחים (דברים ח, ח)  מזכירה התורה רק את הגפן וליתר דיוק את הכרם ומלאכת הזמירה. הסיבה היא, שבאותה תקופה זה היה עץ הפרי היחיד שלצורך התפתחותו התקינה והשבחתו יש צורך בפעולת הזמירה לקבלת פרי איכותי.

פעולת הזמירה נעשית כרגיל בחודשי החורף  (טבת-אדר) ואסף הרופא כתב: "החדש הרביעי הוא חדש טבת… הוא המועד לזמור את הכרמים". יש הסבורים ש"עת הזמיר הגיע" הנזכר לאחר עונת הגשמים (שה"ש ב, יב), מתייחס לפעולה זו, אם כי לדעת אחרים,  זה מועד מאוחר מדי לכך ומדובר בשאון זמרת הציפורים האופיינית לעונה זו (אבן עזרא). בלוח גזר נזכר "ירחו זמר" בחודשי סיון-תמוז ושם הכוונה היא כנראה לתחילת הבציר. הכלי ששימש לזמירת ענפים נקרא בלשון המקרא בשם "מזמרה": "וכרת את הזלזלים במזמרות" (ישעיהו יח, ה). אולם מונח זה נשתכח בתקופת חז"ל ובימיהם הוא נקרא "מגל" (ראו למשל, תרגום הארמי לישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג; יואל ד, י). כלי זה לא שימש רק לזמירת הענפים, אלא גם לפעולות אחרות כמו חטיבת עצים ולבציר. הוא דומה בצורתו למגל לקציר תבואות, אך הוא היה בעל ידית ארוכה ולהב קצר וחד באופן יחסי. כלים כאלה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות והוא מופיע גם באיורים שעל רצפות פסיפס. למשל, בפסיפס של עונות השנה מציפורי, מופיע בחלק של "תקופת טבת" ציור של מגל. למזמרה הקדומה אין  קשר למונח המודרני המתייחס למזמרת המספריים הקפיצית.

פעולת הזמירה מתקיימת באופן סדיר בכל שנה: "שש שנים תזמור כרמך" (כה, ג). במהלך פעולת הזמירה קוצצים חלק מהענפים החד שנתיים היוצאים מהגזע והם הנקראים "זמורות". מהניצנים ("עיניים" בפי החקלאים) שעל הזמורות יוצאים  בכל שנה הענפים הצעירים (שריגים) הנושאים את אשכולות הענבים. תפקיד פעולת הזמירה לעצב את מבנה הגפן על מנת  לווסת את היבול ושלא תהיה סבוכה ויהיה קל לטפל בה. חיתוך הזמורות מזרז את תהליך הלבלוב וההתעוררות מתרדמת החורף ובעיקר  מאפשר קבלת תנובת פירות איכותית. מדובר במלאכה חיונית הנזכרת במשל הכרם: "ואשיתיהו בתה לא יזמר ולא יעדר" (ישעיהו ה, ו). חז"ל הדגישו את חשיבות הזמירה כשוות ערך בחשיבותה לזריעה: "אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן" (ספרא, בהר, א).

העדר זמירה פוגע כאמור בתנובת הפרי ואיכותו ועלול לגרום לצמיחה פרועה, להתנוונות הגפן ולפגיעה ארוכת טווח בעיצוב הגפן. מכאן החשש הגדול של הכורמים שמא הימנעות זמירה בשנת השמיטה תפגע בגפנים גם לטווח הארוך (השוו: כה, כ). השמיטה מעמידה אתגר אמוני גדול בפני שומריה וחז"ל כינו אותם: "גיבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ). במהלך שנים רבות כורמים שומרי מצוות חששו לכך ובשנת שמיטה הסתמכו על היתר מכירה. בשנים האחרונות ישנם כאלה שמבקשים לשמור על השמיטה בהידור והחלו לחפש פתרונות הלכתיים נוספים וכאן נזכיר כמה מהן. לפי כמה ניסויים שנערכו, ניתן לבצע בגפן גיזום מוקדם מיד אחרי בציר מוקדם (לפני ראש השנה) ואין הדבר משפיע לרעה באופן משמעותי על היבול בשנים שלאחר מכן. לפי ניסיון שהצטבר בקרב כורמי השומרון, גידול הכרם בשמיטה ללא זמירה, אמנם  עלולה  להביא להפחתה בכמות היבול בכמחצית בשנה השמינית, אבל כבר בשנה השניה שלאחר מכן, הכרם  יכול להניב יבול בכמות הרגילה. כלומר העדר גיזום בשנה אחת אינו קריטי לטווח ארוך כפי שטענו המומחים בעבר. פתרון נוסף הוא "גִרדום" הגזע בשנת השמיטה, פעולה שמותרת בשביעית (ראו שו"ת מהרי"ל דיסקין, כז, ב). במהלכה כורתים בסוף החורף את גזע העץ עד לגובה כשמונים ס"מ בסמיכות לנקודת הפיצול עם הבדים וממנו פורצים באביב שריגים ירוקים. בשנה לאחר מכן, מעצבים מחדש את מבנה הגפן וכך גם מחדשים ומרעננים החלקים הרב שנתיים (בדים בלשון המודרנית) ולבסוף מתקבלת גפן "מסודרת" ומניבה כסידרה.

פרשת תרומה

מהו גוון הארגמן?

המונח העברי "אַרְגָּמָן" נזכר 38 פעמים במקרא; נוסף על כך, מופיע בשם "אַרְגְּוָן" (דברי הימים ב, ב, ו), ובשם  הארמי "אַרְגְּוָנָא"  (דניאל ה, ז, טז, כט). הוא מופיע כסממן צביעה או כגיזות צמר ופריטים הצבועים בו, יחד עם פריטים הצבועים  בצבענים היוקרתיים של העולם הקדום: "תכלת" ו"תולעת השני". גוונים אלה מופיעים כתשליב באריגת פריטים שונים הקשורים לכלי הקודש במשכן  (שמות כה, ד; לה, ו), כגון: היריעות,  הפרוכת , מסך (וילון) שער החצר, האפוד והחושן ובגדי השרד של הכוהנים. את מזבח העולה במשכן כיסו ב"בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד, יג).

הארגמן  מופיע גם בלבוש החולין של בני המעמד הגבוה, למשל בתיאור לבושה של "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא, כב). הוא נחשב כסממן מלכותי ופעמים מופיע עם הזהב. על המלך שלמה נאמר שמצעו היה עשוי זהב ומקום מושבו ארגמן: "רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י).   מרדכי יצא בלבוש מלכות הכולל "תַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (אסתר ח, טו).  

גוון הארגמן: ניתוח המקורות העבריים מראה שהגוון הוגדר כ"אדום". אולם ברור שאין הוא יכול להיות זהה ל"תולעת השני" שהייתה בגוון הקרוב לכתום, אלא כדברי רמב"ן "אדום יותר" (לבמדבר ד, ז). לפי המדרשים צבעו היה אדום כשל יין או של דם וכך עולה מהפרשנות הערבית-יהודית למילה ארג'ואן, במשמעות של אדום עמוק, כשל דם קרוש כהה. כל התיאורים הללו מראים ממדובר בגווני אדום-סגול, במיוחד לצבע בורדו.

גוון הארגמן קשור כמובן גם לזיהויו. בתרגומים היוונים לתורה, השבעים ועקילס מתורגם הארגמן ל"פורפורה". בשם זה מתוארים בספרות הטבע היוונית-רומית חלזונות מהסוג Murex, שמהם הפיקו צבע בגוון אדמדם וסגול, ובתנאי הפקה שונים ניתן לקבל גווני כחול היא ה"תכלת".

הרמב"ם בפירושו למשנה (כלאים ט, א) כתב שמדובר ב"ארג'ואן" צבע אדום-בורדו המופק מכנימת הלכה שיובאה מהודו ואילו במשנה תורה פסק באופן כללי שמדובר בצמר הצבוע אדום (כלי המקדש ח, יג).

מהו הארגמן המחייב מבחינה הלכתית ?

הדיון בסוגיה זו  עשוי להיות מנותק מבחינת זיהוי הארגמן ההיסטורי בתקופת הבית הראשון והשני ואינו מחייב לעתיד לבוא. יש להדגיש, שחז"ל והראשונים לא עסקו בזיהוי הארגמן, כנראה משום שאין לדבר משמעות הלכתית. בניגוד להפקת התכלת לשם מצווה, שצריכה להיות מן החילזון (תוספתא, מנחות, ט, טז), אין כל התנייה כזו לגבי הארגמן. אמנם נראה מהירושלמי שמקורו היה מן החי (כלאים ט, א לב ע"א), אך זה רק מציין את מהותו של הארגמן באותה תקופה, כנראה חלזון הפורפרה שההפקה ממנו פסקה בימי הגאונים.  

מהרמב"ם ניתן להסיק שהארגמן  (ארג'ואן)  מתייחס לגוון מסוים של אדום שיכול היה להתקבל מסממנים שונים  והלכה שהייתה מצויה בימיו היא דוגמה ספציפית ומשובחת לקבלת גוון זה. דומה אפוא שזיהוי הארגמן ה'מקורי' אינו מעכב, וההשלכה ההלכתית היא שכול אפשרויות הזיהוי עשויות להיות כשרות. במילים אחרות, נראה שבארגמן ההלכה הקפידה במראית צבעו ולא במקורו, ועל כן ניתן היה להפיק צבע זה מכל סממן איכותי, ובימינו אולי אף מחומר סינתטי. הבחירה בחומרים יקרים היא בבחינת הידור מצווה שראוי להעניק לכלי המקדש.

להרחבה ראו בספרי "הארגמן", בהוצאת מכון הר ברכה.

מסורות הכשרות של בעלי החיים

מאמר חדש בנושא מסורות הכשרות של בעלי חיים הטהורים בקרב קהילות ישראל במרוצת הדורות. המאמר שיצא בקובץ "עולמות נפגשים" (א' גוטליב עורך) באוניברסיטת בר אילן, סוקר בקצרה כמה מהתמורות שחלו בדרך העברת מסורת כשרותם של בעלי החיים הטהורים בקהילות ישראל לאור ספרות ההלכה לדורותיה. מדובר בכמה מתוצאות מחקר רב-תחומי שנערך בשנים האחרונות: הלכתי, היסטורי, חברתי ותרבותי. המחקר בחן בין השאר את זיהוי בעלי החיים הנזכרים במקורות ישראל, אסכולות פרשניות, אסכולות פסיקה ודרכי השפעתן, העברתן של מסורות בין קהילות ישראל או התנוונותן של המסורות והשתכחותן ועוד.

לקריאת המאמר השלם

מחקרים שונים