פרשת ויקהל – פקודי

עצי שיטים עומדים

"וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות לו, כ).

עצי שיטים נזכרים 28 פעמים בקשר לבניין המשכן וכליו, כמו הארון והשולחן.  העצים לבניית המשכן היו מתרומת העם: "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" (שמות לה כד), אך לא ברור מהיכן השיגום, עניין שמהווה פתח לפרשנויות אחדות. על שם העץ נקראו כנראה שמות מקומות: אחת מתחנות בני ישראל במדבר (במדבר כה א), מקום בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי (במדבר לג מט, יהושע ב א, ג א; מיכה ו ה), 'בית השטה' (שופטים ז כב) ו'נחל השטים' (יואל ד יח). שמות מקומות אלה רומזים שהעץ גדל כרגיל באזורים צחיחים. יוצא דופן, הוא אזכור יחידאי למין שיטה הנזכר בין העצים שיפריחו את השממה (ישעיה מא יט), כלומר שמקורו צפוני לח.

בתרגומים הקדומים ישנם זיהויים שונים לשיטה המקראית. אולם מקובלת היא מסורת הזיהוי של רב סעדיה גאון:  "סנט" (سنط), כלומר Acacia ולדעת יהודה בן קֻריש היא מקבילה לשונית ערבית ל'שטה' העברית. יתירה מזאת, לדעת רבים מהחוקרים יש קשר פילולוגי בין המילה 'santh' במצרית ל'שטה', 'שוניטא' ו'סנט' וכולם מכוונים לעצים מהסוג Acacia, הנקראים גם בעברית המודרנית שיטה.

קרשי המשכן היו "עצי שטים עומדים, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד" (שם, כו טו- טז, לו כ-כא).  משמעות המילה "עומדים"  היא כנראה, עצים ישרים ומהוקצעים שניתן לחברם בקלות זה לזה. השאלה היא: האם מדובר בעצים שכל קרש עשוי מקשה אחת, אורכו כחמישה מטר ורוחבו כשבעים ס"מ או שמא כל קרש היו עשוי בעצמו מכמה קורות שחיברו אותם יחדיו.

לשם כך עלינו לבחון את התכונות וההתאמה של מיני שיטה שגדלים באזורי המדבריות של ארץֿישראל וסיני: שיטת הנגב (A. negevensis), שיטת הסוכך (A. tortilis) ושיטה סלילנית (A. raddiana). למעשה עצי השיטים מהווים את פוטנציאל העצה העיקרי באזורי המדבריות, וההנחה שמדובר בעצים מקומיים אלה מתבססת על העובדה שאחת מתחנות בני ישראל במדבר נקראה 'שטים' (במדבר כה א; ראו במיוחד פירוש אבן עזרא לשמות כה ה).

הסבר זה טוב בכל הקשור ליצירת כלי המקדש הקטנים, אבל אינו מתאים לקרשי המשכן הגדולים. עצים  אלה אינם מתאימים לכאורה למפרט הטכני שהמקרא מתאר כ'עצי שטים עומדים' (שמות כו טו -טז) ול"בריח התיכון" (שמות לו לג), דהיינו עצים בעלי קורות ישרות וכה גדולות. באופן נדיר ניתן אולי למצוא פרטים בודדים כאלה של שיטת הנגב, אבל לא כמות כה גדולה כפי שנדרש לבנית המשכן. אפשרות שעשויה להתאים היא שהשתמשו בעץ שיטת הנילוס (A. nilotica), ואותה יבאו ממצרים ולפי סברה אחת במחקר אפשר ובעבר הוא גדל בתחומי סיני וארץ-ישראל.

כבר חז"ל עסקו בשאלה מניין השיגו בני ישראל עצי שיטים במדבר. להלן דעתו של רבי לוי:

ממגדל צבעיא קצצום והביאום עמהם למצרים ולא נמצא בהם קשר ולא פקע. עצי שיטים היו במגדלא והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון. באו ושאלו את ר' חנינא אם מותר לקצצם. אמר להם:  מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (בראשית רבא צד, ד; ירושלמי פסחים ל ע"ד; תנחומא, תרומה, ט).

לפי הצעה זו מדובר בעצים מאזור "מגדל צבעיה", כנראה ליד טבריה (או בעבר הירדן הצפוני) מעניינת המסורת המקומית שבשל "קדושת הארון" שמרו על חורשת עצים אלה מפני כריתה. מסורת זו מתאימה לעץ השיטה המלבינה (A. albida), הגדלה כיום בתפרוסת מקוטעת בצפון הארץ, בבקעת הירדן ובגלעד. מדובר בעץ שממנו ניתן להפיק קורות עץ גדולות וישרות. יהודה פליקס צידד בזיהוי זה והראה שלעץ משקל סגולי קל ובעל עמידות גבוהה לפגעי מזג האויר ומתאים לתיאור השיטה הצפונית מישעיהו  (מא יט). למעשה, מכל מיני השיטים שהוזכרו לעיל נמצאו שרידים בוטנוארכיאולוגים מתקופת המקרא בדרום הארץ ובמצרים. למשל, ממצא עשיר ביותר של שיטה סלילנית נמצא מתקופת הברזל, בעיקר בתל באר שבע וכן בתל ערד ובתל שרע (נחל גרר).

ישנן גישות פרשניות אחדות לגבי אופן השגת עצי השיטים הללו. אבן עזרא סבר שאם מדרש חז"ל שלעיל הוא בגדר סברה ולא בקבלה, הרי שיש לדחות אותה ולכן נראה לדעתו שמדובר בעצים מאזור המדבר: "ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים (אבן עזרא כה, ה; השוו:  ר' יוסף בכור שור, החזקוני לשמות כה ה).  ר' יצחק אברבנאל (לשמות כה) מציע פתרון כולל לשאלה מהיכן השיגו את כל החומרים לבניית המשכן:  "והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים". 

להרחבה

מ' כסלו וא' שמחוני, "ערער אדום כאזרח הארץ בתקופה  הרומית – התמודדות של צמחי מפלט עם תהליכי הכחדה", יער 4 (תשס"ד), עמ' 53-47.

ז' עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 151 – 152.

י' פליקס, "סנה, עצי שטים ומן", סיני (ג' גבירמן ואחרים  עורכים), א, תלֿאביב תשמ"ז, עמ' 533 -535.