פרשת וארא

מכות מצרים: ריאליה ונס

 אין ספור פירושים נכתבו על משמעותם של מכות מצרים. ישנם חוקרים שביקשו למצוא בהם הסבר ריאלי גרידא. למשל, ניתן להסביר את מכת ברד המלווה באש, כתופעה נדירה של ברד וולקני הקשור להתפרצות של הר געש, שמביא עימו עם הרוחות אפר וולקני שגרם למכת חושך. אולם הסבר תופעות אלה רק בדרך הטבע , עוקר את המימד הנסי המתואר במקרא ומחמיץ את המסר והמוסר שבו.

אנו בגישה, שאכן ניתן למצוא הסברים אפשריים לרוב המכות המתוארות במצרים, אולם המקרא מציין מפורשות שהיה בהם נס שהתגלה בארבעה פרמטרים: בעיתוי, בעוצמה, במרחב ובהבדלה בין ישראל למצרים. דומה, שהתמודדות עם מציאות מוכרת למצריים, שמשנה את סדריה הטבעיים עשויה להיות כואבת ומבלבלת יותר מהופעת גורם בלתי מוכר לחלוטין. נוכל להדגים זאת, באמצעות ארבע המכות הראשונות.

דם

מכת דם בנהר הנילוס היתה יכולה לכאורה להתפרש כעכירות המים בעת גאותו. פעמים, שהמים מקבלים גוון אדמדם כדם, בשל אדמת הסחף האדומה.  כרגיל סחף זה עשיר בחומר אורגני שבאמצעותו דגת היאור מתרבה. הסבר אחר שמדובר בהתפתחות אצות אדומיות ורעילות, תופעה שלא נצפהבנילוס. אבל התורה מציינת במפורש שאירוע הופעת הדם התחיל  מיד עם הכאת היאור במטה ופסק ברצון ה'  לאחר שבעה ימים. העוצמה היתה כה חזקה שכל הדגה מתה והמים הבאישו מהם (השוו תהלים קד, כט). לבסוף, המכה פגעה רק במי השתיה של המצרים  ולא של בני ישראל והיא כללה רק את המרחב של ארץ מצרים (שמות ז, כא).

צפרדע

צפרדעים שרצו מאז ומתמיד  בנילוס וקרקורהם בוודאי נשמעו למרחוק וליוו  את הוי החיים המצרי. אבל הפסוק מציין שמדובר בריבוי עצום, שהתפרץ כמגפה רק בתחום מצרים: "והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז, כז). הצפרדע עולה מהיאור שהוא בית גידולה הטבעי וחודרת בהמוניה על פני היבשה לכל פינה ורק בעם המצרי. גם כאן הקב"ה שולט בעיתוי ובעקבות תפילת משה, מכת הצפרדעים פסקה והם נותרו חיים רק ביאור (ח, ז).

אגב, רס"ג פירש בספר תהילים שהצפרדעים היו למעשה תניני היאור (תמסח): "וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם" (תהלים עח, מה). אבן עזרא מסביר פירוש זה לאור לשון הפסוקים במילים נגף והשחתה: "והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע" (א"ע הארוך, ז, כז).

מכות מצחינות מבשרות את המות של אלוהי מצרים

 היאור סמל האלוהות והחיות של מצרים וגם את פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם –  אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים … וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"  (ח, ט-י). אין זה מיקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל.  שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶתרֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים והצפרדעים במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר  (ט, ו), של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

כינים

תופעת הכינים במצרים היתה ידועה. בפפירוס אברס מהמאה השש-עשרה לפנה"ס מופיעים תכשירים רפואיים כנגד הכינמת. חלק מהמצרים, למשל החרטומים, כהני מצרים   (היסטוריה ב, 37) וילדים היו מגלחים ראשם על מנת להמנע מהדבקת ראשם בכינים. השיער הארוך שרואים לעיתים על ראשי המצרים באיורים מצרים קדומים הם למעשה פיאות. בכמה מומיות נמצאו כינים בשיער הראש. זאת בנוסף למציאות של מסרקי עץ נגועים בכינים, שנתגלו במצרים העתיקה.

לאור זאת, ברור שאין המדובר במכת כינים רגילה, אלא בהתפרצות מגיפת כנמת שהפכה את כל עפר ארץ מצרים בלבד לכינים (ח, יג). שום טיפול רפואי ואמצעי מניעה אחרת לא עזרו: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (ח, טו).

תפקיד החרטומים

לחרטומי מצרים יש תפקיד מכריע בסיפור גאולת עםישראל. זה מתחיל בכישלונם לפתור את חלומות פרעה ועלייתו של יוסף מהבור ועד לחשיפת מגבלותיהם במכות מצרים. לאט לאט יסתבר שארץ אנשי החרטומים והמכשפים נכנעת בפני כוחו של הקב"ה. הם מצליחים להפוך מטה לתנין אבל מטה אהרון בולע אותם; הם מצליחים להפוך מים לדם ולהעלות צפרדעים – אבל לא להסיר אותם. במכת כינים הם כבר נאלצים להודות "אצבע אלהים היא". רק הם ידעו להכיר מהו כישוף מזויף ומהו נס אמתי. החרטומים התגלו כאנשים רגילים, שלקו במכות כמו כל המצרים: "וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין  כִּי-הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם" (ט, יא). כאשר גם כוחם המיסטי ומעמדם הרם של החרטומים בתודעה המצרית התפוגג לחלוטין, הבינו כולם, חוץ מפרעה בעליונותו של הקב"ה: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?" (י, ז).

  ערוב

מהי מכת ערוב ? כבר מגן הילדים מחנכים אותנו שמדובר בחיות טרף מעורבבות. זה כמובן נתמך בפירושים המסורתיים. אולם לאמתו של דבר מצאנו בכך מחלוקת בקרב חז"ל, שנטו לדעת ר' יהודה:

 למה הביא ערוב על המצריים? לפי שהיו אומרים לישראל: הביאו לנו דובים ואריות, כדי להיות  מצירים בהם. לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהם חיות מעורבבות – דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: מיני צרעין ויתושין (שמות רבה וארא, יא).

דומה, שדברי ר' יהודה מתאים יותר לריאליה הארץ ישראלית שבהם נמצאים אריות ודובים. ולא למצרים. קשה שלא לחוש בדוגמה האקטואלית שמביא הדרשן מתקופתו שבהם הרומאים היו משתמשים בשבויים יהודים כגלאדיאטורים, אותם אילצו להלחם על נפשם בחיות טרף מורעבות (ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות טו, 273 – 274). לכן נאסר להשתתף במופעים כאלה ולמכור לרומים חיות אלה: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (ראו למשל משנה, עבודה זרה א, ז).

לפי פירושים אחרים, מדובר בעורבים ובעופות דורסים, נמרים וזאבים (שוחר טוב לתהלים עח, מה; ילקוט שמעוני לתהילים רמז תתכ). הפסוק בתהלים: "וישלח בהם ערוב ויאכלם" ( עח, מה) לכאורה מתאים לחיות טרף, אבל גם מי שנתקף על ידי עדת יתושים יכול לחוש כיצד הם "אוכלים" כביכול את בשרו. מכת יתושים עלולה להיות טורדנית ולפיכך נקבע בירושלמי, שמפנים את הסוכה מפני גשמים, השרב ומפני היתושים (סוכה נג ע"ב). במקרים מסויימים היו קובעים תענית ותפילה מיוחדת מפני היזקם של חרקים שונים ובהם יתושים (בבלי, תענית יד ע"א). ה"פלסמדיום" כמחולל המלריה, מגורמי המוות העיקרים בעבר ובהווה,  התגלה רק בסוף המאה התשע עשרה, אבל הקדמונים ידעו שיש קשר בין ה"קדחת" ובין היתושים וקרבת לביצות.

דומה שתאורו של רי' נחמיה מתאים מאוד לריאליה המצרית. תרגום השבעים שנכתב במצרים מתרגם את הערוב עם היתושים (בספר היובלים מח, ה: נזכרים יתושים במקום כינים).  הרודוטוס מציין שהמצרים כרגיל סבלו ממכות היתושים בשל הסמיכות ליאור והיו להם שיטות שונות להתמודד עמהם ובהם כילות:

"כנגד היתושים הרבים מצאו המצרים תחבולות אלה: המצרים הגרים מעל לביצות נעזרים במגדלים, שאליהם הם מטפסים כדי לישון; כי בגלל הרוחות היתושים אינם יכולים לעופף גבוה. אלה הגרים באזור הביצות מצאו תחבולה אחרת במקום מגדלים: לכל גבר יש רשת, שביום משמשת לדיג, אך בלילה הוא משתמש בה כך: הוא מקיף ברשת את מיטתו, אחר כך נכנס מתחת לרשת וישן" (היסטוריה ב, 95).

בקרב כמה מהחוקרים המודרנים (אהרני, מרגולין) מקובל להניח שהערוב הוא כינוי ל"ברחש" (Leptoconops bezii) , יתוש זעיר המהווה מטרד קשה לבני אדם ולבעלי חיים. הבוגרים מופיעים בהמונים בימי הקיץ, לעיתים בצורת עמוד ענן ומציקים בכך שחודרים לתוך עינהם, אפם ואזניהם של אנשים, והנקבות הזקוקות לדם אף עוקצות.

גם במכה זו הנס התאפיין בעוצמה, ב"ערוב כבד" מהרגיל, שפגעה רק במצרים ולא בבני ישראל. קביעת תזמון הופעת המכה והסרתה היה נסי: "ויעש ה' כדבר משה ויסר הערב מפרעה, מעבדיו ומעמו – לא נשאר אחד" (ח, כז). דומה, שהנס נראה גדול יותר כאשר מדובר בחרקים קטנים ומזיקים כמו היתושים שלא נותר מהם "אחד". דוגמה נוספת לכך מוצאים במכה חרקים אחרת, שבהם מופיע ריבוי עצום של ארבה: "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יט).

השאר תגובה