פרשת בשלח

מנין להומאופתיה מן התורה ?

פרשת בשלח היא פרשה שכולה בסימן של הנסים שאירעו לבני ישראל בצאתם ממצרים, לקראת הליכה לארץ מובטחת ובלתי נודעת. התמודדות עם מציאות חדשה,  רצופה בתלאות המדבר, המחסור המתמיד במים במזון ובעיקר עם מחלת "קוצר הרוח" והעדר אמונה וכוחות נפשיים בבניית העתיד. כל ההנהגה המתוארת בפרשה היא בדרך של נס, שלעיתים משמשת בערבוביה עם המציאות. חלק מתיאור הניסים שבפרשה  מבוסס על דימויים וסמלים מעולם הטבע של הקדמונים, כפי שנבקש להמחיש להלן. 

לאחר נס קריעת ים סוף וההתרוממות הרוחנית ושירת הים, מסופר שבני ישראל הולכים במדבר שלושה ימים ולא מצאו מים, עד שהגיעו למקום בשם מרה: " וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה". יש המזהים את המקום עם "ביר אלמֻרה" (הבאר המרה) שנמצאת באזור האגמים המרים באזור תעלת ים סוף. העם צמא ופונה בטרוניה למשה וזועק:

 מַה-נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ  (שמות טו, כד-כה).

הקב"ה אפוא בדרך ניסית "ריפא" את המים והכשיר אותם לשתייה. בזיקה זו מובאים הפסוקים הבאים, שבהם מובטח לעם ישראל שאם ישמרו את מצוותיו: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (כו). התורה אינה מציינת את זהותו של אותו העץ (בדומה לעץ הדעת) אבל הסברה האנושית הפשוטה, שמדובר בעץ עם טעם מתוק שאמור להמתיק את המים המרים או המלוחים ולהתקינם לשתייה. חז"ל מציעים כמה אפשרויות לזיהוי העץ, כמו שורשי תאנים או רימונים (שמות רבה, נ). להלן נביא את דעת התנאים במדרש:

 "ר' יהודה אומר: זה עץ של ערבה,

 ר' אלעזר אומר: זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מעץ זית.

 ר' יהושע בן קרחה אומר: זה עץ הרדפני" (מכילתא דר' ישמעאל ויסע פ"א).

 

עץ זית

עץ זית

ר' יהודה מציע זיהוי שמתאים לתיאור שבתורה; מדובר בעץ הערבה (Salix) הגדל ליד מקורות מים (ויקרא כג, מ). כבר בעולם הקדום הייתה מפורסמת הערבה בסגולותיה הרפואיות. השימוש נעשה בקליפת הערבה שהיא מרה מאוד. הערבה מהווה ציון דרך בפרמקולוגיה הרפואית שממנה לראשונה סונתיזה תרופה במעבדה בשנת 1897, הידועה כמשכך כאבים יעיל בשם אספרין. ר' אלעזר, מביא את עץ הזית, שמסמל את בית גידולו באדמה מנוקזת ויבשה, כפי שעולה מהיונה שמבשרת לנוח על קץ המבול (בראשית ח, יא). אולם  הסיבה העיקרית היא שמדובר בצמח שהיה בתקופתם סמל לדבר המר ביותר. ר' יהושע בן קרחה הולך צעד נוסף ומציע שמדובר בעץ הנקרא בימינו הרדוף הנחלים  (Nerium oleander) שיח הגדל בגדות נחלים, אך רעיל ביותר ומוגדר כסם מות (משנה, חולין ג, ה; בבלי, סוכה לב ע"ב) ובמינון נמוך ביותר משמש לצרכים רפואיים.

המפתיע שבכל הזיהויים הוא שחז"ל הבינו בפשטות שאין המדובר בעץ עם טעם מתוק, אלא ההפך, בצמח מר או אף רעיל. בכך חז"ל ביקשו להעצים את האירוע ולהגדירו "כנס בתוך נס". המילה "נִסָּהוּ" בכפל לשון, ניסיון ובחינה  אך גם במשמעות נס. חז"ל למדו מכך שדרכו של הקב"ה כמרפא נבדלת משיטת הריפוי של רופא אנושי.  על הפסוק "ויורהו עץ" דרשו:  בוא וראה כמה מפורשין דרכי בשר ודם מדרכי המקום, בשר ודם מתוק מרפא את המר אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא מר מרפא את המר… כדי לעשות נס בתוך נס" (מדרש הגדול לשמות, עמ' שיז).

לפי פרשנות  זאת התורה מציגה שיטת טיפול ותפיסת עולם רפואית ופילוסופית המבוססת על העיקרון של "דומה בדומה". שיטה זו מוכרת בשמה "הומאופתיה", מונח יווני: הומאוס=דומה ופאתוס=מחלה. עיקרון זה היה מוכר ליוונים ונזכר בספרי היפוקראס ובספרות המאוחרת. בעת החדשה המציא הרופא והכימאי סמואל האנמן (1755 – 1843) את  תורת הריפוי ההומאופתית, השכיחה כיום בין ענפי הרפואה האלטרנטיבית. העיקרון של ריפוי באמצעות מינון נמוך של מחולל המחלה הוא היסוד הקיים, למשל, בטיפול בהכשות נחשים באמצעות נסיובים שהופקו מארסם או לחיסונים כנגד נגיפים ומחלות שונות.

בין הכאת היאור להכאת הצור

בפעם שניה בפרשתנו מתמודדים בני ישראל שיצאו ממצרים בתלאות המדבר ובמחסור במים לשתייה. העם הוא קצר רוח ותאב להגשמת ההבטחה האלוהית: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶלאֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, ח). המחסור במים גרם לתסיסה בעם והם זועמים על משה:  "וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם… לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז, ב-ג). משה פונה אל ה' ומבקש עצה ודרך להשיב לתלונות העם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". הפסוקים מציינים במפורש, שנלוותה לתלונה המוצדקת של חוסר במים גם טענות של אמונה בעצם קיומו של ה'  וברצון להעמיד את הבטחתו בניסיון.

בתגובה לכך הקב"ה מורה למשה להוכיח את קיום הבטחתו להולכם במדבר בשלום. את כל פעולתו הוא מבקש לעשות בשיתוף עם זקני העדה בפרהסיה, בחשיפה ציבורית גדולה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶתהַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.  הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (ה-ו).

יתירה מזאת, ה' מבקש ממשה להשתמש באותו המטה שבו הוא היכה את היאור להכאת הצור. דומה שבכך ביקש באופן סמלי להנגיד בין מצרים לארץ ישראל. היאור מסמל את אספקת המים הסדירה במצרים שאליה התגעגעו המתלוננים (דברים יא, י-יא), לעומת ה"צּוּר בְּחֹרֵב". המונח "צּוּר" (בשורוק) במקרא הוא כינוי כללי לסלע גדול, מצוק, לעיתים חזק (ש"א כד, ג; ישעיהו ב, כא; תהלים פט, מד), בניגוד ל"צֹר" (בחולם) כשם ספציפי לאבן חדה (שמות ד, כה), הזהה כנראה לסלע העשוי מסיליקה (SiO2) הנקרא כך גם בימינו. הצּוּר מסמל את מקורות המים של ארץ ישראל היוצאים מתוך אקוויפר ההר, מעיינות הנובעים משכבות הסלעי ההר הנראים יבשים. במטה שהוכה הנילוס והפכו המים לדם עד "לא יכלו לשתות מימי היאור" (שמות ז, כד). באותה המטה ה' מוציא מהסלע הקשה מים חיים. כמו בסיפור העץ שהמתיק את מי מרה, היה כאן מעשה של נס שבא להפריך את הניסיון של בני ישראל:  "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (ז).

התנהלותו של דור המדבר מתאפיינת לאורך כל הדרך בספקות וחוסר אמונה בקיומו של הקב"ה וביכולו לממש את הבטחתו להעלותם לארץ הטובה. דומה שחוסר האמונה היא לא רק בה' אלא בעצמם, ביכולת שלהם להשתחרר באופן נפשי מעבדות מצרים ולהתמודד עם אתגריה של ארץ ישראל.  הם מתרגלים במדבר להנהגה הנסית, עד כי היא אינה מותירה בליבם רושם עז. דור חדש יקום שילמד שצריכה להיות אמונה גדולה בה' ובאדם עצמו, לדעת שניתן להוציא מים מהסלע ובארץ ישראל גם שמן ודבש: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג; תהלים פא, יז).

סלע צור

סלע צור

השאר תגובה