פרשת בלק

ד"ש מבלעם בן פעור

 בחפירות דיר אלעלא שבירדן, נמצאו על קירות מקדש מהמאה השמינית לפנה"ס כתובות חרותות, מקוטעות ונתונות לפרשנות רבה. הכתובת מזכירה אדם בשם "בלעם ברבער", שמוגדר כאיש "חוזה אלהים", המספר חלום אפוקליפטי בלילה. בכתובת נזכרים בין היתר שמות של כעשרה עופות וכל מיני אותות מבשרי רע, ובהם סיס, עגור, נשר, נץ, יענה, אנפה, יונה וצפור.

מהי משמעות שמו של מלך מואב "בלק בן צפור" ? השם בלק אולי מרמז על פחד וחרדה מפני ישראל המתקרבים לגבולו (במדבר כב, ב), כדברי הנביא נחום:  "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם" (נחום ב, יא). "בן צפור", אפשר ונקרא בשם זה משום שהאמין בכוחות המאגיה הקשורות לצפרים ולכן בחר לקרא לבלעם שהשתמש במוטיבים אלה. בתלמוד נזכרו "המנחשים בחולדה בעופות ובדגים" (סנהדרין סו ע"א). הרמב"ן מדבר באריכות על חכמי העופות העוסקים בכשפים ובגילוי עתידות, למשל מקול העורב והעגור (דברים יח, ט).

אולם לאמתו של דבר, משמעות הכתובת אינה ברורה לחלוטין, אבל אין ספק שבמשך מאות בשנים רווחה בקרב תושבי עבר הירדן מסורת קדומה כלשהיא על דמותו ההיסטורית של בלעם הנזכר במקרא.

האתון ובלעם

זכתה אתונו של בלעם שנזכרה 14 פעמים מתוך 34 אזכורי האתון במקרא. האתון נקבת החמור, נחשבה לבהמת רכיבה מוערכת וחשובה מהזכר בשל פוטנציאל הרבייה שלה והאפשרות ליצור פרדים שהיו יקרים ביותר. רכוש הכולל מספר רב של האתונות (ולא חמורים)  נחשב לסטטוס של עושר (בראשית יב, טז;  איוב א, ג; מב, יב). בשל ערכם נשלח שאול לחפש את האתונות האבודים (ש"א ט, ג-ה).  ערכם הכלכלי היה כה רב, עד כי  דוד המלך מינה שר מיוחד על האתונות (דה"א כז, ל). החמור ניחן בכושר עבודה וסיבולת עם עבירות גבוהה (בראשית מט, יד). בנוסף, אופיין יצור זה בנאמנותו לבעליו: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א, ג).

מחזה שכיח היה לראות את האתון בכרם הענבים (בראשית מט, יא), כפי שעולה גם בפרשתנו, כאשר בלעם רוכב על אתונו: "במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה" (במדבר כב כד). האתון שחשה בסכנה לנוכח מראה מלאך ה' כשבידנו חרב, נדחקת אל הקיר ולוחצת את רגלו של בלעם.  הוא מכה אותה בידו וכאשר היא מצילה אותו מפני הסכנה ורובצת על הקרקע, הוא מוסיף להכותה נמרצות בעזרת מקלו. התורה  מתארת מצב בלתי טבעי  (לדעת הרמב"ם במחזה נבואי, ראו מורה נבוכים, ב, מב) של דו-שיח המתנהל בין האתון לבלעם: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים… הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה ? וַיֹּאמֶר לֹא" (במדבר כב, כח-ל).

האתון מייצגת את הנאמנות לאדוניה,  לאינסטינקט חייתי בריא,  כושר ראייה חד והפעלת שיקול דעת לנוכח הסכנות שבדרך. בהתנהגותה היא מציגה את בלעם באופן נלעג (ראו רש"י לבמדבר כב, כט): אפילו בהמה כאתון רואה את מה שאינו חוזה בלעם "שְׁתֻם הָעָיִן", גדול נביאי הגויים, שפועל כאן בעיוורון. במצב טבעי אתון אינה מדברת ואדם בעל תבונה ו"רואה" (נביא) כבלעם היה צריך לפעול אחרת. בלעם מיחס לאתון התנהגות עקשנית מפני שאינה מגיבה להכאותיו, אבל לאמתו של דבר הוא זה שמתנהג במרדנות. האתון רואה את נציג אלוהים ורובצת לפניו בהכנעה ואילו בלעם  אינו שועה להנחיותיו של הקב"ה; הוא פועל על פי רחשי לבו וגאוותו, סבור שיוכל לתמרן את הקב"ה ויוכל לקלל את ישראל.

השאר תגובה